פסוק א:בני אבשלום וגו׳. אמרו רבותינו ז״ל (סוטה יב) שאמר שמונה פעמים בני, שבעה להעלותו משבעה מדורי גיהנם, והשמיני להביאו לגן עדן ולפי פשוטו: כן דרך המיללים לכפול דבריהם, כמו (ירמיהו ד יט): מעי מעי אוחילה:
פסוק א:מי יתן וגו׳. הלואי והייתי אני מת במקומך:
פסוק ד:ויתגנב. לא באו לעיר ביד רמה ובשמחה כדרך המנצחים, כי אם בהסתר כגנב, וכדרך ביאת הנסים מן המלחמה, הנכלמים לבוא בפרסום:
פסוק ה:לאט את פניו. דרך צער ואבל:
פסוק ו:הובשת היום. במעשיך ביישת את עבדיך אשר מלטו אותך ובניך וגו׳, והוא במה שהיה מתאבל על אבשלום:
פסוק ז:לאהבה. להיות אוהב את שונאיך להתאבל על מותו וממילא שנואים לך אוהביך הממלטים נפשך, על כי רע בעיניך הריגתם אותו:
פסוק ז:כי הגדת היום. רצה לומר: באבלך זה, כאלו תגיד שאין לך שרים ועבדים, רצה לומר: שאינם חשובים לכלום, כמוהם כאין, ואין לך ביוש גדול מזה:
פסוק ז:כי ידעתי היום. בצערך זה, יודע אני שהיה ישר בעיניך שאבשלום ישאר חי, וכולנו נמות, כי הלא אי אפשר אשר שנינו נגבר במלחמה, כי אם האחד יפול, והואיל ואתה מיצר בנפילת בנך, יורה שהיה ישר בעיניך בהפכו, ונראה מזה שאין אנו חשובים בעיניך לכלום, ולכלימה תחשב לנו:
פסוק ח:על לב עבדיך. רצה לומר: דברים טובים המקובלים על הלב, בעבור נצחון המלחמה:
פסוק ח:כי אינך. תחסר מלת אם, ומשפטו: כי אם אינך יוצא, אזי נשבעתי אם ילין איש אתך הלילה, רצה לומר: לא ילין מי אתך, כי כולם ימאסו בך וילכו להם:
פסוק ח:ורעה לך. הדבר הזה יגרום לך רעה, יותר מכל הרעה וגו׳:
פסוק ט:הגידו. הרואים אותו יושב בשער:
פסוק ט:ויבא כל העם. בא לראות פניו:
פסוק ט:וישראל. אותם שהיו עם אבשלום:
פסוק י:כל העם נדון. היו מתוכחים זה עם זה, ולתוספת ביאור אמר שהויכוח היה בכל שבטי ישראל:
פסוק י:ועתה. רצה לומר: עם היות ידיו רב לו מול אויבינו, עם כל זה ברח מעל אבשלום, וזה יורה לשלמותו, שלא נתן מקום לבנו לחטוא נגדו ביותר:
פסוק יא:מת במלחמה. ומזה נראה שעדיין דוד בהצלחתו עומד:
פסוק יב:למה תהיו אחרונים. רצה לומר: הלא סוף הדבר יהיה שגם אתם תחזירו אותו, ואם כן למה יקדימו ישראל ואתם אחריהם, הלא דבר ישראל כבר בא אל המלך לשוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה ויהי כל העם נדון וגו׳, ושלחו מיד אחריו ואף כי לא נזכר, וכן נאמר למטה שאמרו ישראל: ולא היה דברי ראשון וגו׳:
פסוק יג:אחי אתם. במקום דוד יאמרו, שהמה לו לאחים מבני שבט אחד, ובהיות כן הראוי להם להקדים, ולא להתאחר:
פסוק יד:עצמי ובשרי. בן אביגיל אחותי:
פסוק יד:כה יעשה וגו׳. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, וכמוהו רבים במקרא:
פסוק יד:תחת יואב. כי על שהרג לאבשלום, רצה להעבירו:
פסוק טו:ויט. בהדברים האלה הטה דוד את לבב כולם, כאשר יטו בנקל לבב איש אחד:
פסוק טז:בא הגלגלה. התקבצו לגלגל, והיא בעבר הירדן המערבי:
פסוק יז:וימהר שמעי. מיהר לבוא מכל בית יוסף:
פסוק יח:וצלחו הירדן. עברו הירדן לפניו, כעבדים לפני האדון:
פסוק יט:ועברה העברה. רצה לומר: ועוד עשתה העדה ההיא, שעברה הספינה להעביר בה את בית המלך, והם הנשים והטף, וזהו לעשות הטוב בעיניו, להחניפו שימחול לשמעי את מעלו:
פסוק יט:בעברו בירדן. בעת עברו בירדן:
פסוק כ:אל יחשב לי אדוני עון. במה שהייתי בקושרים לנטות אחרי אבשלום, וכאומר הלא כמעט כולם נטו אחריו, ולמה יחשב לי לעון יותר מכולם:
פסוק כ:ואל תזכור. אף בדבר הקללה אשר העויתי אני לבדי, שאלתי לבל יזכרם לשומם על לבו:
פסוק כא:כי ידע. יודע אני בעצמי שחטאתי, ומתחרט אני עליו:
פסוק כא:ראשון. להראות הכנעה גדולה:
פסוק כא:לכל בית יוסף. כל ישראל קרואים בית יוסף, כמו שכתוב (עמוס ה טו): אולי יחנן וגו׳ שארית יוסף, ועל שכלכלם במצרים, נקראו על שמו:
פסוק כב:התחת זאת. וכי בעבור הכנעה קטנה כזאת, לא יומת על אשר קלל משיח ה׳:
פסוק כג:מה לי ולכם. רצה לומר: מה האיבה אשר בינינו, מה עשיתם לי, ומה עשיתי לכם, אשר תהיו לי היום לשטן ולמקטרג לאבד המלוכה על ידי זה, וכי מהראוי שהיום יומת איש בישראל, הלא מכיר אני בדבר, שהוא כאלו היום היתה התחלת מלכותי, ואם אנקום בו, הלא כולם יחשבו שאקח מהם נקם על אשר מרדו בי, ותהיה סיבה לשלא ימליכוני מעתה:
פסוק כד:לא תמות. בעבור העון הזה:
פסוק כה:ולא עשה רגליו. לא רחץ רגליו ולא תקן שער שעל השפה וגו׳, כי נתעצב בצרת דוד:
פסוק כו:כי בא ירושלים. רוצה לומר: כאשר בא דוד לירושלים, יצא מפיבושת לקראת המלך:
פסוק כו:למה לא הלכת עמי. כאשר הלכו שאר אוהבי:
פסוק כז:רמני. רימה אותי, כי אמרתי אחבשה החמור לרכוב בה, כי פסח אני ולא אוכל ללכת ברגלי, ובתוך כך, הלך הוא לבדו, ולא יכולתי ללכת יחידי:
פסוק כח:וירגל. והן ידעתי שאמר עלי דברי רכיל:
פסוק כח:כמלאך אלהים. לדעת האמת והשקר, ולזה עשה כאשר טוב בעיניך, כי ודאי לא תטה מן האמת:
פסוק כט:אנשי מות. על ששאול בקש נפשך, ועם כל זאת עשית עמי צדקה להיות מאוכלי שלחנך, בעבור צדקת אבי יהונתן:
פסוק כט:ומה יש לי. זולת זה מה יש לי עוד צדקה ולזעוק עוד בעבורה, להטיב עמי בדבר הנחלה:
פסוק ל:למה תדבר וגו׳. למה תרבה דברים, הן אמרתי וגזרתי, שיחולק בין שניכם:
פסוק לא:גם את הכל יקח. אף אם ציבא יקח הכל אינני חושש, אחרי שבא אדוני בשלום, כי בזה אני שמח יותר מבנחלה:
פסוק לב:לשלחו. ללותו את הירדן:
פסוק לג:בשיבתו. בעת אשר ישב במחנים:
פסוק לג:איש גדול. בעושר רב:
פסוק לה:כמה ימי שני חיי. אשר יש לי לחיות עוד, וכי רבים המה לשאעלה עם המלך להתענג בהם:
פסוק לו:בן שמנים וגו׳. ואם כן עוד מעט יש לי לחיות:
פסוק לו:האדע. ועוד מה תועלת שבתי עמו, אם לחלוק לי כבוד להיות מאנשי עצתו, וכי אדע בין טוב לרע לגודל זקנתי, ואם להאכילני מעדנים, וכי אטעם טעם מאכל ומשקה להיות מתהנה במאכל ומשקה משובח, ואם לשמח לבבי בקול שרים ושרות, האם אשמע עוד, הלא אזני כבדה משמוע מתשות הזקנה:
פסוק לו:עוד למשא. לא די שלא יתענג להתעלס בי, כי עוד למשא אחשב לו:
פסוק לז:כמעט. דרך מועט יעבר עבדך עמך מן הירדן ואילך, ואחרי זה אשוב לביתי:
פסוק לז:הגמולה הזאת. כאומר אם חפצו לגמול עמי חסד, למה יעשה הגמולה הזאת שאינה טובה לי:
פסוק לח:ישב. לזאת אשוב ואמות בעירי, ואקבר עם קבר אבי:
פסוק לח:והנה עבדך כמהם. בנו היה, ואמר לו הלא כמהם עמנו, ויעבור הוא עמך, ובזה ישולם הגמול, בעשות עמו החסד שתרצה:
פסוק לט:אתי יעבור כמהם. כאומר: אף אם לא שאלת, יעבור עמי מרצון עצמי, ואף אעשה עמו הטוב בעיניך, ועם כל זה לא יחשב לתשלום גמול, כי אם כל אשר תבחר לצוות עלי, אעשה לך:
פסוק מא:העבירו. את הירדן:
פסוק מא:חצי עם ישראל. רצה לומר: מקצת מעם ישראל, שהרי נאמר אחרי זה וכל איש ישראל באים וגו׳, כי לפעמים יאמר חצי, על חלק הנחלק אם מעט ואם הרבה, כמו (בראשית לג א): ויחץ את הילדים:
פסוק מב:מדוע גנבוך. רוצה לומר: מדוע בני יהודה הביאוך בהסתר ובחשאי, והעבירו את הירדן, גם את המלך, גם ביתו ואנשיו אשר עמו (ואף שדברו עם המלך, אמרו וכל אנשי דוד, ולא אמרו ואנשיך, כי הסבו פניהם גם מול בני יהודה):
פסוק מג:כי קרוב וגו׳. כי הוא מבני שבט יהודה:
פסוק מג:ולמה זה חרה לך. רוצה לומר: ועוד מה מזיקך שבאתי ראשון, וכי אכלנו משל המלך, וכי קבלנו ממנו תשורה ומתן לשתאמרו לא השארתם לנו מאומה:
פסוק מד:עשר ידות וגו׳. הלא יש לי עשר חלקים במלך, כי אנחנו עשרה שבטים (אבל מבנימין באו מקצתם, והם האלף שעם שמעי, ולא יוחשבו, לא לאלה ולא לאלה):
פסוק מד:וגם בדוד. אף שהוא מבני שבטך, מכל מקום רוצה אני בו יותר ממך:
פסוק מד:ומדוע הקלתני. בזית אותי, כאלו אין ממש בנו והכל ממך:
פסוק מד:ולא היה דברי ראשון. וכי לא בא אליו דברי בתחילה שישוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב): ודבר כל ישראל בא וגו׳:
פסוק מד:לי להשיב. רצה לומר: אם כן מהראוי לי להשיב את מלכי, ולא לכם, שאתם המעט ואיחרתם עד כה:
פסוק מד:ויקש. אנשי יהודה דברו קשות לישראל, יותר מישראל ליהודה:
