פסוק א:דוד הבין שאבשלום נהרג. וַיִּרְגַּז, התרגש מאודהַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר, המבנה שמעל השער, מקום שומרי העיר, וַיֵּבְךְּ, וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם! בְּנִי בְנִי, אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי. דוד מתאבל על אבשלום עד כדי כך שהיה מוסר את חייו למענו.
פסוק ב:וַיֻּגַּד לְיוֹאָב: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם.
פסוק ג:השמועה הזו הלכה והתפשטה, ולמרות הניצחון – וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם, כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ. המלך אינו שמח בניצחון אלא מתאבל על מות בנו.
פסוק ד:וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם, אנשי הצבא של דוד בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא אל הָעִיר, כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה, כמו הבורחים מן המלחמה בבושה לאחר שנחלו תבוסה.
פסוק ה:וְהַמֶּלֶךְ לָאַט, כיסה אֶת פָּנָיו בבגדו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ בקוֹל גָּדוֹל: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם! אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי!
פסוק ו:וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת, וַיֹּאמֶר: הֹבַשְׁתָּ, ביישת, ביזית בהתנהגותך הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים, שהצילו אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ,
פסוק ז:שהרי הגעת לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ, הראית הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים. באבלך זה אתה מודיע שכל שריך, עבדיך, אנשי צבאך ונפשות משפחתך הפגועות מאבשלום אינם חשובים בעיניך. כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ היה אַבְשָׁלוֹם חַי, וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים – כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. ודאי היית אז מרוצה יותר.
פסוק ח:וְעַתָּה קוּם צֵא החוצה וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ. הראה להם פנים שוחקות והודה להם על מעשיהם. כִּי בַה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אם אֵינְךָ יוֹצֵא – אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה. איש לא יישאר אתך, מפני שאתה מתכחש ללוחמיך ששמרו לך אמונים. וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה. הפעם תהיה מבודד לחלוטין.
פסוק ט:המלך דוד הבין שיואב צודק, שֶׁאל לו להעדיף את הבן שמרד בו וביזה אותו, על פני כל האנשים שהיו נאמנים לו עד מוות. לפיכך, אף שהיה לבו מר בקרבו – וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר. וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר, והוא מוכן לקבל את פניכם. וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. מן הסתם דוד אמר להם דברי עידוד ושבח. ובינתיים, כל יִשְׂרָאֵל שהשתתפו במרד עם אבשלום נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו.
פסוק י:לאחר זמן – וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן, מתדיין בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ, חילץ אותנו מִכַּף פְּלִשְׁתִּים, וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם. המרד שהשתתפנו בו לא היה מעשה ראוי.
פסוק יא:ונוסף לכך, אַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ למלך עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה. כיוון שכך, הרי דוד הוא המלך, וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים, שותקים, אינכם עושים דבר לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ?! עלינו להביע באופן מופגן את רצוננו ואת שמחתנו בהחזרת מלכותו של דוד.
פסוק יב:דוד היה מודע לדיבורים הללו. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר: "לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ? אם תתמהמהו, יקדימו אתכם שאר השבטים בחידוש מלוכתו של דוד, והרי דְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ. המלך שמע זאת, והוא יודע שעלול להתעורר מתח בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל. לפיכך, הוא שולח לכם מסר:
פסוק יג:אַחַי אַתֶּם, בני שבטי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם, ואני מלככם באופן טבעי, וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ? "
פסוק יד:וְלַעֲמָשָׂא שהיה שר צבאו של אבשלום, תֹּמְרוּ, תאמרו: "הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה. הרי אנחנו קרובי משפחה, שהרי עמשא היה בן אחותו של דוד. כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, אִם לֹא, אני נשבע ששַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת, במקום יוֹאָב. דוד כעס על יואב שהמרה את הזהרתו שלא לפגוע באבשלום. גם הדברים הקשים שאמר יואב פגעו בוודאי בדוד, והוא חש שיואב צובר כוח רב מדי בממלכה.
פסוק טו:וַיַּט, עמשא הטה אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד. וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: שׁוּב, חזור אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ.
פסוק טז:וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ, יצא לדרכו ממחניִם שממזרח לירדן וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן, ושבט יהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, לקבל את פניו, לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן. הם רצו לערוך טקס שבו יחצה המלך את הירדן בליווים.
פסוק יז:וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי ממשפחת בית שאול אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים, שקילל את המלך בצאתו לגלות. עכשיו ידע שאם לא יפייס את דוד – כלתה אליו הרעה. על כן הוא מיהר וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד,
פסוק יח:וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ, התלוו אל שמעי מִבִּנְיָמִן. וְצִיבָא נַעַר, משרת בֵּית שָׁאוּל הגיע אף הוא, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ, וְצָלְחוּ, חצו את הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כדי להעבירו בחזרה.
פסוק יט:וְעָבְרָה הָעֲבָרָה, אמצעי ההעברה – גשר, מעבורת, או: סיעת אנשים. לחלופין: עברה החלטה בישראל לַעֲבִיר, להעביר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ את הירדן, להמליך אותו וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָיו. וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל, השתחווה בהכנעה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן, וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ, חטאתי, סילפתי דרכי בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם, לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ. אל תשים לב לכך.
פסוק כא:כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי, וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לפני כָל בֵּית יוֹסֵף, שבטי ישראל מלבד יהודה, או: כלל ישראל, לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
פסוק כב:וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת, האם בגלל התחננות וחנופה זֹאת, לֹא יוּמַת שִׁמְעִי?! כִּי, הרי הוא קִלֵּל אֶת המלך מְשִׁיחַ, שנמשח על ידי ה', ויש להרוג אותו על חטא זה.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר דָּוִד: מַה לִּי וְלָכֶם, אין יחס בינינו, בְּנֵי צְרוּיָה, כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן, למפריע ומקטרג? אתם באים מהצד הרע, כביכול. האם הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל?! כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. כיוון שאנשים באו לקראת דוד וחידשו מרצונם את מלכותו עליהם, דוד הרגיש שהכוח והשלטון חוזרים אליו. ביום כזה אין ראוי להמית אדם. ועוד, במצב זה חדל דוד להיות תלוי במספר אנשי הצבא שאתו, הוא יכול היה להתנער מבני צרויה בלא שיחשוש למעמדו מול שמעי ודומיו.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי: לֹא תָמוּת. וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ שלא יהרוג אותו.
פסוק כה:וּבינתיים, מְפִבֹשֶׁת בֶּן, נכד שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ. לאחר שדוד עשה אתו חסד – החזיר לו את רכושו וקירב אותו לאכול משולחנו כאחד מגדולי הממלכה, היה מפיבשת בוודאי אסיר תודה לדוד. בוודאי שמר לו אמונים במידה כלשהי גם בשל היותו בנו של יהונתן. לפיכך התאבל על בריחתו של דוד וְלֹא עָשָׂה, תיקן, טיפח את רַגְלָיו, וְלֹא עָשָׂה, קצץ, ייפה את שְׂפָמוֹ, וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת, מהיום שהלך הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם. כל הזמן הזה נהג מפיבשת כאבל.
פסוק כו:וַיְהִי כִּי בָא מפיבשת ליְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי כשאר אוהבי, מְפִיבֹשֶׁת? קודם לכן סיפר ציבא לדוד שלא רק שמפיבשת אינו מצטער בצרת המלך, אלא אף היו לו תקוות שלטוניות בעקבות הזעזועים המדיניים.
פסוק כז:וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַבְדִּי רִמָּנִי, רימה אותי. כִּי אָמַר עַבְדְּךָ, אמרתי: אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת, עם הַמֶּלֶךְ, כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ ואינני יכול ללכת כדרך כל אדם. ציבא לא סייע בידי כלל אלא הלך לבדו.
פסוק כח:יתר על כן – וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ, ציבא ריכל עלי אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דברי שקר ודיבה. וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, וַעֲשֵׂה הַטּוֹב, הרצוי בְּעֵינֶיךָ.
פסוק כט:כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. הרי באופן כללי אנשי בית אבי רדפו אותך בזמן מלכות שאול, ובהחלט היית יכול לנקום בהם על הצרות שנגרמו לך בעטיים, ובכל זאת – וַתָּשֶׁת, שמת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה, זכות וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ?! אינני יכול לבוא בטענות ולדרוש דבר.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ?! אָמַרְתִּי, אני מצווה שאַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה. קודם הבטיח דוד לציבא את כל נחלת מפיבשת, ועכשיו הורה להשאיר לעבד חצי מן הירושה, ולהחזיר למפיבשת את החצי האחר.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ: גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ. אני כה שמח שחזרת, שלא אכפת לי גם אם הוא ייקח את הכול.
פסוק לב:וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי שמעבר הירדן, שהיה מתומכי המלך וממספקי צרכיו בגלותו, יָרַד מֵרֹגְלִים, מקום מגוריו וַיַּעֲבֹר, מיהר והקדים אֶת הַמֶּלֶךְ אל הַיַּרְדֵּן, לְשַׁלְּחוֹ, ללוותו עד שיעבור אֶת הַיַּרְדֵּן. ברזִלי נפרד מדוד כמארח הנוהג באורחו בידידות רבה.
פסוק לג:וּבַרְזִלַּי היה זָקֵן מְאֹד, בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ, בישיבתו בְמַחֲנַיִם, כִּי אִישׁ גָּדוֹל, עשיר ומכובד הוּא מְאֹד.
פסוק לד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי: אַתָּה, עֲבֹר אִתִּי הלאה, וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם. תהיה באוכלי שולחני. כשם שאתה דאגת לי, כך אדאג אני לך כיד המלך.
פסוק לה:וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, כִּי אֶעֱלֶה אֶת, עם הַמֶּלֶךְ לירוּשָׁלִָם?! אני זקן מדי.
פסוק לו:בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע?! תודעתי אינה צלולה, ואינני במלוא כוחותי. האִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה?! האם אני מרגיש טעם במאכלים?! האִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת, ואתענג מקול השירה?! אני אדם זקן, ובערוב ימי לא אוכל ליהנות מכל התענוגות שהמלך יכול להציע. וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ?!
פסוק לז:כִּמְעַט, רק מעט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת, עם הַמֶּלֶךְ. וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ את הַגְּמוּלָה, השכר הַזֹּאת?! תודה על ההצעה, אבל אין היא מתאימה לי.
פסוק לח:יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי. הנח לי לשוב לביתי, שם אחיה כמה שאחיה ואקבר במקומי. וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם, בנִי, יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ. אם רצונך לעשות חסד עם המשפחה – בני צעיר הרבה יותר, והוא ייהנה לשהות בבית המלך במקומי.
פסוק לט:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ באותה מטבע לשון: אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ.
פסוק מ:וַיַּעֲבֹר כָּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהַמֶּלֶךְ עָבָר גם הוא. וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי נשיקת פרידה של כבוד וחיבה, וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ.
פסוק מא:וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה, וְכִמְהָן, כמהם עָבַר עִמּוֹ, וְכָל עַם יְהוּדָה הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ. אנשי יהודה באו בהמוניהם גם משום שהמלך היה מעוניין בבואם, וְגַם חֲצִי, חלקמעַם יִשְׂרָאֵל. רבים באו גם מישראל להשתתף במעין טקס ההכתרה מחדש של דוד.
פסוק מב:וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ, לקחו אותך כרכושם, אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה, וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן? וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד היו אז עִמּוֹ. וכך התפתחה מריבה.
פסוק מג:נראה שהמלך לא הגיב, ובמקומו – וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל, נגד אִישׁ יִשְׂרָאֵל: כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי. המלך הוא משבטנו, וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ, מדוע אתם כועסים עַל הַדָּבָר הַזֶּה?! הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ?! לא אכלנו משל המלך, ולא לקחנו ממנו דבר. אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ?! האם הוא התחתן אתנו?! או: האם ניתנה לנו מתנה או כל גדולה אחרת על כך?! אנחנו רק מביאים אותו, ואם אתם רוצים – הצטרפו אלינו.
פסוק מד:וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: עֶשֶׂר יָדוֹת, עשרה חלקים לִי בַמֶּלֶךְ. אתם שבט אחד – אולי נוספו אליכם אנשים מבנימין או שמעון – ואילו אנו עשרה. וְגַם בְּדָוִד גדול אֲנִי מִמְּךָ, חלקי גדול יותר מחלקך. דוד מולך על כל ישראל, ואנחנו מייצגים את רובו הגדול של העם. והרי בזמן המרד ולאחריו לא הוכחתם שאתם קרובים אליו יותר מאתנו. וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי, ביזית אותי, וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי?! הלוא יזמתנו להשיב את המלך קדמה ליזמתכם, ומדוע אתם מונעים מאתנו את הזכות הזאת?! וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טענותיהם של אנשי יהודה היו קשות ותקיפות יותר מאלה של נציגי ישראל.
