דוד חוזר לירושלים

לאחר שדוכא המרד התאבל דוד מאד על אבשלום. יואב התפלא שדוד התאבל על בנו. הוא הבין שהמלך יתעצב על בנו אך לא תאר לעצמו שיתאבל על בנו. יואב סבר שאבשלום חייב מיתה כמורד במלכות ואין מתאבלים על הרוגי מלכות ולכן דבר דברים תקיפים אל המלך ואמר: "הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, כי ידעתי היום כי לוא אבשלום חי וכולנו מתים כי אז ישר בעיניך ועתה קום צא ודבר על לב העם כי בה' נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איש אתך הלילה ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך מנעוריך ועד עתה."(שמואל ב יט ו-ח). המלבי"ם מסביר כי יואב טען שאכן אבשלום היה הורג את אביו וגם אם היה נרתע ממעשה זה, והיה מולך מבלי להרוג את דוד היה בלי ספק הורג את נאמני דוד. כמו כן טען יואב שמלך צריך לדאוג לטובת אזרחיו ואנשיו ולא להתיחס לבני משפחתו בלבד לפיכך חובה עליו לצאת אל העם, לדבר אל לבם ולשבחם על מאמציהם להצליח במלחמה. יואב אף הרחיק לכת ואמר כי אם לא ינהג דוד כך הרי אזרחי המדינה יתרחקו ממני ויפנו לו עורף. דוד נענה להפצרת יואב ויצא לקראת העם. בני ישראל באו לפני המלך ואותם שהיו עם אבשלום נסו לביתם מחשש מנקמתו הצפויה של דוד. 

בני ישראל התווכחו ביניהם והחליטו כי אל להם להיות כפויי טובה לדוד אשר הציל אותם מיד פלשתים ומיד אויבים אחרים. זאת ועוד, דוד רצה למנוע שפיכות דמים ככל אשר יכל ולכן ברח מארמונו כאשר פרץ מרד אבשלום לבל ישפך דם נקי וחשב שאכן המרד ידעך ומשלא הצליח חייב היה לדכאו. וגם לאחר דיכוי המרד עשה הכל כדי למעט בהרוגים כפי שהסברנו לעיל ועתה גם אבשלום מת במלחמה ואין שום תחליף לדוד לכן חייבים להחזירו למלכותו ולקבלו מחדש למלך על כל ישראל. דוד דיבר דברי פיוס אל אנשי שבטו וכולם החליטו פה אחד להשיבו לארמונו בירושלים. דוד הבין את המניעים של יואב להרג אבשלום אבל לא רצה להשאירו בתפקידו כשר צבא ומינה במקומו את עמשא בן יתר, בן אחותו השני שהיה בתפקיד דומה על ידי אבשלום. בצעד זה הביע דוד מורת רוחו מהריגת אבשלום. לאחר שבני שבטו החזירוהו לתפקידו הופיע שמעי בן גרא וגם הוא בקש את סליחת המלך על אשר קללו ביום צאתו מירושלים. דוד ראה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו מרדכי ולכן לא רצה לשמוע בקול אבישי ולהרוג אותו וכן לא רצה להעיב על השמחה ששררה בעם ישראל לאחר שובו של דוד.