פסוק ב:השאלות: למה לא שלח מלאכים לנחש בחייו, ולמה הסכימו עבדי חנון כי לחפור את הארץ באו:
פסוק ב:אעשה חסד ישראל מוזהרים שלא לדרוש בשלום עמון ומואב, אמנם כבר כתב בהגמ"י (פ"ו מה' מלכים) בשם הרא"ם שלדרוש שלום אדם שעשה לו טובה להחזיר לו טובה מותר, ודוד לא דרש שלום נחש בחייו שבזה היה מוכרח שמלאכיו יבואו שמה דרך כריתת ברית עם האומה בכללה וזה אסור, רק עתה שמת נחש מצא מקום לזה לשלוח מנחמים שבזה אינו כורת ברית רק מנחמהו שבזה מכבד את אביו המת, ויש לו היתר ע"ז אחר שהוא דרך השבת טובה, שעל זה אמר אעשה חסד, כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח וכו' לנחמו כו' אל אביו לא בעבור עצמו, ובכ"ז אמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש רבה שדוד נענש ע"ז, וי"ל שדייק זה במ"ש ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון, שעל כל פנים היו נראים כבאים אל הארץ בכללה לדרוש שלומם, וזה אסור, הגם שעקר השליחות היה לנחם את חנון, ולכן בד"ה פי' ויבואו אל חנון לנחמו:
פסוק ג:ויאמרו שרי בני עמון ראו כי לא באו ככורתי ברית עם המלך החי כדרך ששלח חירם אל דוד ואל שלמה, רק לנחמו על המת, ועל זה שאלו המכבד דוד את אביך בעיניך רצה לומר אם לא כבדו בחייו ולא היה לו כריתת ברית עמו איך יכבדהו בעיניך אחרי מותו כי שלח לך מנחמים לא כורתי ברית, אין זה כי אם לבעבור חקור את העיר ולרגלה לדעת מקום שקל לכבשה משם כדי להפכה אחר כך:
פסוק ד:ויגלח חצי זקנם פי' מהרי"א שעשה כן מפני שהיתה ביאתם טובה מצד, כפי דבריהם שבאו לנחמו, ורעה מצד כפי כוונתם שבאו לרגל את הארץ, לכן נתן להם חצי עונם וגלח חצי זקנם וכרת חצי מלבושיהם, לפי שהזקן והלבוש הארוך היה הדרת פנים וכבוד בימים ההמה:
פסוק ו:וישכרו את ארם בית רחוב ובד"ה קראו ארם נהרים, ופה אמר עשרים אלף רגלי ואיש טוב שנים עשר אלף איש. ובד"ה אמר ששכרו שנים ושלשים אלף רכב ואת מלך מעכה וצריך לומר שהיה רגלי כמספר הרכב ופה הזכיר הרגלי ושם את הרכב:
פסוק ח:ויצאו בני עמון כפי המבואר בד"ה חנו המלכים לפני מידבא שהוא בגבול מואב, ובני עמון נאספו מעריהם לפני עיר המלוכה רבה ויערכו מלחמה פתח השער, כי לא רצו לערוך בשדה מחולשתם רק להשגב במבצר, ואם כן היה מחנה המלכים רחוקה ממחנה בני עמון, וזה שכתוב וארם צובא וכו' לבדם בשדה, רצה לומר נבדלים מבני עמון, וזה שכתוב:
פסוק ט:השאלות: מדוע תפס בצד השני והלכתי:
פסוק ט:וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור, רצה לומר שהתירא מלכת עד רבה וללחום עם בני עמון פתח השער שאז יבואו עליו המלכים מאחור ויהיה תוך שני מחנות חזקות, כי המלכים היו חזקים מצד עצמם, ובני עמון היו חזקים מצד שהיו אצל המבצר, ולכן היה מחכמתו ללחום את המלכים תחלה אצל מידבא, ולבל יצאו בני עמון בעזרתם חלק מחנהו ונתן יתר העם החלשים ביד אבשי, שאם יצאו בני עמון השדה יספיק לנצחם, ובכ"ז עמדו רק למשמרת ולא נפרדו מן המחנה והיו מוכנים גם נגד ארם, כי שער לפי הסברה שבני עמון ישארו במקומם, ועל זה אמר אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה כיון שאתה פה, ואמר שאח"ז בלכת אבשי אל בני עמון אם ישער שהם חזקים ילך עמו להושיע, ועל זה אמר והלכתי:
פסוק יב:חזק וצוהו שיתחזק, א. בעד עם ה', ב. בעד ערי אלהינו שאם יחזק האויב ילך להחריב ערי ארץ ישראל, והודיע בזה כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות, א. ההכנה הטבעיית ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ד' צריכים חזוק דרך ארץ שנאמר חזקו ונתחזקה, ב. ההכנה המחשביית לשם ה', ועל זה אמר בעד אלהינו, ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור כפי ההכנה הראויה:
פסוק יג:ויגש יואב וכן היה שיואב נגש תחלה להלחם עם המלכים בשדה ועל ידי זה נסו גם בני עמון:
פסוק יח:שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים, ובדברי הימים אומר שבעת אלפים רכב וארבעים אלף רגלי, הנה מ"ש פה שבע מאות רכב מיושב במ"ש למעלה (ח' ד), ומה שכתוב ארבעים אלף פרשים מיושב במ"ש למעלה (פסוק ו'):