פסוק א:ויהי אחרי כן וגומר. זכר הכתוב שמת מלך בני עמון, (ב) ודוד שלח מלאכים אל חנון בנו לנחמו כאשר עשה אביו עמו חסד, ואחז"ל במדרש תנחומא (א"ה תמהתי מאד על הרב המחבר וביותר אפלא על רש"י שהביאו המדרש הזה מתנחומא כי רש"י מביאו במקום זה בפי' מהתנחומא פר' וירא אליו, מה שלא רגיל בכך בשאר מקומות, ולא היו דברים מעולם, כי לא תמצא מדרש זה בשום מקום בתנחומא ואף כי בוירא אליו, וגם הרב תעה אחריו זה פעם שני במדרש זה. וגם הילקוט מביאו משם, ולא ידעתי מה היה להם? כי לא אוכל להמליץ בעדם אם לא שאומר שאולי היה להם אז נוסחה אחרת מהתנחומא ממה שיש בידנו היום וזה קשה להאמין. ולכן אחשוב אני בזה שהרבנים האלה נהגו לכתוב המדרשים כפי אומד דעתם וסמכו על הזכרון או על איזה מחבר שמצאו בו אותו המדרש ולא חששו בדבר ולא רצו להטריח עצמם לבקש על המדרש במקומו הראוי לו, ולכן טעו לפעמים, כמו שזכרתי בכמה מקומות, גם בסבת זה שנו לשון המדרשים כמה פעמים אם בתוספת ואם בחסרון מה. והנה מדרש זה תמצא במדבר רבא פרשת י"ד דף רנ"ו ע"ב, אך בשנוי לשון מה ודוק): שהחסד היה שהחיה את אחיו כשברח מאת מלך מואב כאשר הרגו שם אביו ואמו ואחיו אשר השאירם דוד במואב כמו שזכרתי (דף קכ"ב ע"ב).
פסוק ג:והנה עבדי חנון אמרו אליו המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים וגו'? רוצה לומר דוד בזמן אביך ובעיניו לא כבדו, ואחרי שמת מראה את עצמו כאלו הוא מכבד אותו בעיניך ולא בעיניו, וזה ממה שיורה שלא באו מלאכיו כי אם לרגל את הארץ. וחז"ל אמרו (ילקוט ח"ב כ"ב ע"ב) הנראה בעיניך שדוד מכבד את אביך? והלא הם מוזהרים (דברים כ"ג ז') לא תדרוש שלומם וטובתם, והוא איך ידרוש שלומך? (ד) וחנון שמע לדבריהם ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי וגו', רוצה לומר שמלאכי דוד היו מגודלי זקן, להיות הזקן ביניהם הדרת פנים, והיו מלבושיהם ארוכים וגדולים למעלתם, ולכן גלח חצי זקנם וכרת מחצית מלבושיהם, כי עד השתות הוא חצי הלבוש, ושתותיהם הם העגבות. ורלב"ג פירש מדויהם המכנסים שיכסו בהן השת והערוה וטנופיה', ומזה הצד נקראה האשה נדה ודוה מצד המותר שידחה ממנה, וביאר שכרת המכנסים בחצי עד שנגלה השת שלהם, והשאירם אם כן מגולי הערוה וחשופי שת ולא השאיר להם בגדים יכסו בהם ערותם, אלא שנמלטו מזה בלבישת בגדים לכסות את ערותם, מה שלא יכלו לעשות בזקנם עד שיצמחו. ואחשוב בכוונת חנון שהסכים לעשות להם הבזיון הזה לפי שהמלאכים היתה ביאתם טובה מצד ורעה מצד, אם טובה מצד כפי דבריהם שבאים לנחמו, והיתה רעה כפי כוונתם שהיתה לרגל את הארץ, ולכן לא כבדם כמלאכי שלום גמורים, ולא הענישם כמרגלים גמורים, ונתן להם חצי עונש וגלח חצי זקנם וכרת חצי מלבושיהם, לפי שהזקן והלבוש היו מתכשיטי המלאכים הנכבדים, ובהיות שהם שלמים מצד ומרגלים מצד, גלחם וכרת מלבושיהם החצי מהם להורות על היותם אנשים פחותים מרגלים, ונשארה חצי זקנם ומלבושיהם כפי הסברת שלומם ואהבתם ונחמתם, ולזה גלה ערותם להורות ולרמוז שגלה מחשבותם. ובמדרש במדבר סיני רבה (פרשה כ"א דף רפ"א ע"א ובתנחומא ריש פרשת פנחס) אמרו, לא תדרוש שלומם וטובתם, את מוצא במי שבא אליהם במדת רחמים סוף בא לידי בזיון, ואי זה? זה דוד, שנאמר אעשה חסד עם חנון בן נחש, סוף בא לידי בזיון, ויקח חנון את עבדי דוד, ונצטרך להלחם עם ארבע אומות בני עמון וארם צובה ואיש טוב ומלך מעכה, מי גרם לו לדוד כל זה? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא לא תדרוש שלומם וטובתם. אמר ליה הקדוש ברוך הוא דוד, אתה עובר על תורתי? אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם ואתה עושה עמהם חסד? אל תהי צדיק הרבה, מכאן שלא יהא אדם מוותר על התורה, והותרה השאלה הששית:
פסוק ה:ויגידו לדוד וישלח לקראתם וגו'. כאשר ידע דוד מה שעשה חנון למלאכיו שלח להם שישבו ביריחו עד יצמח זקנם, כי היה חרפה להם לגלח שער זקנם:
פסוק ו:וכאשר ידע חנון מלך בני עמון כי נבאשו בדוד, שכר אנשי מלחמה להלחם בו:
פסוק ז:וכאשר שמע דוד שמלך בני עמון לא די מה שעשה אל מלאכיו אבל גם קבץ אנשים להלחם עמו, שלח יואב ואנשי הצבא הגבורים להלחם בם, ולא רצה ללכת הוא בעצמו פן יתהלל שנלחם בדוד מלך ישראל:
פסוק ח:והנה בני עמון ערכו מלחמתם פתח השער של עירם, ואנשי ארם צובא וארם רחוב ואנשי איש טוב ואנשי מעכה (שהם כל הנשכרים למלחמה) היו לבדם בשדה במערכה אחרת, ואחשוב שבני עמון היו יראים להכנס בעיר את הנשכרים פן יעלו עליהם, ולכן הסכימו שהם ילחמו בשדה:
פסוק ט:וכראות יואב שהיתה אליו המלחמה מפנים ומאחור, רוצה לומר שהיתה לו המלחמה מפנים עם האויבים אשר בשדה, ומאחור עם האויבים אשר בפתח שער העיר, ראה יואב שילחם הוא אם הארמיים אשר בשדה, ולהיותם היותר חזקים וגבורים בחר מכל בחורי ישראל להלחם בם, (י) ואת יתר העם נתן ביד אבישי אחיו להלחם עם בני עמון אשר בשער העיר:
פסוק יא:ואמנם אמרו אם תחזק ארם ממני והיית לי לישועה, ואם בני עמון יחזקו ממך והלכתי להושיע לך, יראה מאמר בטל, כי אולי יחזק ארם על יואב ויחזק עמון על אבישי ולא יוכל אחד מהם להושיע ולעזור את אחיו, ולכן אחשוב שיואב אמר לאבישי אחיו אם תחזק ארם ממני והיית אתה אבישי אחי לי לישועה כי תבא לעזרני, ואם בני עמון יחזקו ממך אלך אני להושיע לך ולעזרך, ואם תאמר אולי יחזקו ארם עלי ועמון עליך? (יב) מפני החלוקה השלישית הזאת אמר עוד חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו והשם הטוב בעיניו יעשה, רוצה לומר אם יהיה טוב בעיני השם שיתחזקו על שנינו, אין לנו להרהר אחריו והוא יעשה כל אשר יחפוץ, אבל אנחנו נעשה המוטל עלינו להתחזק נגדם בעד עמנו שלא ילכו בשבי ובעד ערי אלקינו שלא יכבשום האויבים, ולזה אמר חזק ונתחזק כי לנגד אבישי אמר חזק שיתחזק הוא במערכתו להלחם, ואמר ונתחזק על עצמו שילחם עם ארם ושלא יסמכו על הנס אבל הם ישתדלו ויתחזקו ויהיו לאנשים:
פסוק יג:וזכר הכתוב שבראשונה נגש יואב להלחם עם ארם וינוסו, (יד) וכאשר ראום בני עמון שנסו שהיו בוטחים בגבורתם, מיד נסו הם גם כן ונכנסו אל העיר:
פסוק טו:(טו-טז) וכראות מלכי ארם שהיו נגפים כפעם בפעם לפני ישראל נאספו כלם להלחם עמו, והיה הולך לפניהם שובך שר צבא הדרעזר, (יז-יח) ודוד יצא בעצמו להלחם בהם והכה אותם ואת שובך שר צבאם והרג ארבעים אלף פרשים. ובדברי הימים (דברי הימים א' י"ט י"ח) אומר שבעת אלפים רכב וארבעים אלף רגלי, אולי בכאן לא זכר כי אם שבע מאות רכב הבחורים מכלם וזכר הארבעים אלף פרשים, ובדברי הימים זכר הרכב כלם שהיו שבעת אלפים והרגלים גם כן שהיו ארבעים אלף, כי זהו מה שראה עוד לספר מלבד מה שנזכר בכאן, או שהיו אותן הארבעים אלף רגלי גבורים כפרשים וחלוצים:
פסוק יט:וספר הכתוב שפחדו ויראו כל המלכים עבדי הדרעזר, רוצה לומר הנשמעים אליו והם הנכנעים לעבודתו, שנגפו לפני בני ישראל, ופחדו מהלחם בם והשלימו עמהם ויעבדו את דוד, ולא הלכו עוד להושיע את בני עמון, ועל כיוצא בזה אמרה תורה (דברים ל"ג כ"ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהשם מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך: