תנ"ך על הפרק - שמואל ב ח - מדוע התנהג דוד באכזריות כלפי אויבי ישראל? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל ב ח

271 / 929
היום

הפרק

וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ דָּוִ֛ד אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים וַיַּכְנִיעֵ֑ם וַיִּקַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־מֶ֥תֶג הָאַמָּ֖ה מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃וַיַּ֣ךְ אֶת־מוֹאָ֗ב וַֽיְמַדְּדֵ֤ם בַּחֶ֙בֶל֙ הַשְׁכֵּ֣ב אוֹתָ֣ם אַ֔רְצָה וַיְמַדֵּ֤ד שְׁנֵֽי־חֲבָלִים֙ לְהָמִ֔ית וּמְלֹ֥א הַחֶ֖בֶל לְהַחֲי֑וֹת וַתְּהִ֤י מוֹאָב֙ לְדָוִ֔ד לַעֲבָדִ֖ים נֹשְׂאֵ֥י מִנְחָֽה׃וַיַּ֣ךְ דָּוִ֔ד אֶת־הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה בְּלֶכְתּ֕וֹ לְהָשִׁ֥יב יָד֖וֹ בִּֽנְהַר־פְּרָֽת׃וַיִּלְכֹּ֨ד דָּוִ֜ד מִמֶּ֗נּוּ אֶ֤לֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת֙ פָּרָשִׁ֔ים וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֖לֶף אִ֣ישׁ רַגְלִ֑י וַיְעַקֵּ֤ר דָּוִד֙ אֶת־כָּל־הָרֶ֔כֶב וַיּוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ מֵ֥אָה רָֽכֶב׃וַתָּבֹא֙ אֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק לַעְזֹ֕ר לַהֲדַדְעֶ֖זֶר מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה וַיַּ֤ךְ דָּוִד֙ בַּֽאֲרָ֔ם עֶשְׂרִֽים־וּשְׁנַ֥יִם אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃וַיָּ֨שֶׂם דָּוִ֤ד נְצִבִים֙ בַּאֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק וַתְּהִ֤י אֲרָם֙ לְדָוִ֔ד לַעֲבָדִ֖ים נוֹשְׂאֵ֣י מִנְחָ֑ה וַיֹּ֤שַׁע יְהוָה֙ אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֗ד אֵ֚ת שִׁלְטֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הָי֔וּ אֶ֖ל עַבְדֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר וַיְבִיאֵ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃וּמִבֶּ֥טַח וּמִבֵּֽרֹתַ֖י עָרֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר לָקַ֞ח הַמֶּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד נְחֹ֖שֶׁת הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃וַיִּשְׁמַ֕ע תֹּ֖עִי מֶ֣לֶךְ חֲמָ֑ת כִּ֚י הִכָּ֣ה דָוִ֔ד אֵ֖ת כָּל־חֵ֥יל הֲדַדְעָֽזֶר׃וַיִּשְׁלַ֣ח תֹּ֣עִי אֶת־יֽוֹרָם־בְּנ֣וֹ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ־דָּ֠וִד לִשְׁאָל־ל֨וֹ לְשָׁל֜וֹם וּֽלְבָרֲכ֗וֹ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר נִלְחַ֤ם בַּהֲדַדְעֶ֙זֶר֙ וַיַּכֵּ֔הוּ כִּי־אִ֛ישׁ מִלְחֲמ֥וֹת תֹּ֖עִי הָיָ֣ה הֲדַדְעָ֑זֶר וּבְיָד֗וֹ הָי֛וּ כְּלֵֽי־כֶ֥סֶף וּכְלֵֽי־זָהָ֖ב וּכְלֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃גַּם־אֹתָ֕ם הִקְדִּ֛ישׁ הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לַֽיהוָ֑ה עִם־הַכֶּ֤סֶף וְהַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדִּ֔ישׁ מִכָּל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר כִּבֵּֽשׁ׃מֵאֲרָ֤ם וּמִמּוֹאָב֙ וּמִבְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וּמִפְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵֽעֲמָלֵ֑ק וּמִשְּׁלַ֛ל הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֥לֶךְ צוֹבָֽה׃וַיַּ֤עַשׂ דָּוִד֙ שֵׁ֔ם בְּשֻׁב֕וֹ מֵהַכּוֹת֥וֹ אֶת־אֲרָ֖ם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁמוֹנָ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃וַיָּ֨שֶׂם בֶּאֱד֜וֹם נְצִבִ֗ים בְּכָל־אֱדוֹם֙ שָׂ֣ם נְצִבִ֔ים וַיְהִ֥י כָל־אֱד֖וֹם עֲבָדִ֣ים לְדָוִ֑ד וַיּ֤וֹשַׁע יְהוָה֙ אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃וַיִּמְלֹ֥ךְ דָּוִ֖ד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י דָוִ֗ד עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה לְכָל־עַמּֽוֹ׃וְיוֹאָ֥ב בֶּן־צְרוּיָ֖ה עַל־הַצָּבָ֑א וִיהוֹשָׁפָ֥ט בֶּן־אֲחִיל֖וּד מַזְכִּֽיר׃וְצָד֧וֹק בֶּן־אֲחִיט֛וּב וַאֲחִימֶ֥לֶךְ בֶּן־אֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִ֑ים וּשְׂרָיָ֖ה סוֹפֵֽר׃וּבְנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וְהַכְּרֵתִ֖י וְהַפְּלֵתִ֑י וּבְנֵ֥י דָוִ֖ד כֹּהֲנִ֥ים הָיֽוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

מדוע התנהג דוד באכזריות כלפי אויבי ישראל?

הקדמה

נאמר בפרקנו על דוד:

ויך את מואב וַיְמַדְּדֵם בחבל, הַשְכֵּב אותם ארצה, וַיְמַדֵּד שני חבלים להמית, וּמְלֹא החבל להחיות.
(שמ"ב ח, ב)

כלומר: דוד השכיב אותם על הרצפה ומדדם בחבל, המית שני שליש מהם, והותיר רק שליש!

בהמשך הספר, במלחמת דוד על רבת בני עמון, נאמר:

ואת העם אשר בה הוציא, וישם בַּמְּגֵרה, וּבַחֲרִצֵי הברזל, וּבְמַגְזְרוֹת הברזל, והעביר אותם בַּמַלְבֵּן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון.
(שמ"ב יב, לא)

פירש רש"י:

מגרה וחריצים ומגזרות - כמין פצירה. מיני יסורים הם.
מגרה - סכין פגום פגימות הרבה, תכופות זו לזו.
חריצים - הוא מורג חרוץ מלא חריצים, כמין פצירה.

הרד"ק הוסיף:

מגזרות הברזל - הם הגרזנים שבוקעין בהם העצים.
והעביר אותם במלבן - רצונו לומר: שרפם במקום ששורפים שם הלבנים.

כעין זה כתב הרלב"ג:

והעביר אותם במלבן - רצונו לומר שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים, כי הוא נקרא 'מלבן' על שם הלבנים.

יש לשאול: מדוע התנהג דוד בצורה אכזרית במקרים אלו?

א. התנהגות דוד כלפי מואב

על מה שעשה דוד למואב כתב רש"י (שמ"ב ח, ב):

וימדד שני חבלים להמית - לפי שהרגו את אביו ואת אמו ואחיו, שנאמר: 'וינחם את פני מלך מואב' (שמ"א כב, ד), ולא מצינו שיצאו משם.

וכן כתב הרד"ק ביתר הרחבה:

וימדדם בחבל השכב אותם ארצה - דרך נקמה ובזיון [וכן כתב המלבי"ם שם: "נקם מהם, והרג מהם שני שלישים, ובדרך בזיון השכיב אותם ארצה"].
ואמרו בדרש (במדבר רבה יד, א ובמדרשים נוספים) כי עשה זה בעבור שהמיתו אביו ואמו ואחיו, כשנחם אותם בארץ מואב, כשהיה בורח מפני שאול, כמו שאמר: 'וינחם את פני מלך מואב' (שמ"א כב, ד), וכשיצא דוד משם, והלך ליער חרת, הרג מלך מואב את אביו ואמו ואחיו, חוץ מאחד שברח, והחייהו נחש העמוני. הוא החסד שאמר דוד: 'כאשר עשה אביו עמדי חסד' (שמ"ב י, ב).

גם האברבנאל הביא דברים אלו של חז"ל, אבל הוסיף:

וכפי הפשט היה עושה זה לייסר האומות, שלא יתעסקו פעם אחרת להילחם בישראל.

עוד כתב האברבנאל על מעשה זה של דוד:

דוד לקח מהם נקמתו ונקמת ד'!

ב. התנהגות דוד כלפי עמון

על מה שעשה דוד לעמון כתב הרלב"ג (שמ"ב יב, לא):

וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו' - רצונו לומר ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות. והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל. והנה ה'מגרה' הוא כלי ברזל מלא פגימות, בהם הוא חותך מה שיחתוך. ו'חרִצי הברזל' הם כלי ברזל גדולים שדשים בהם התבואה. וכן 'מגזרות הברזל' גם כן כלי ברזל גדולים, יחתכו בהם העצים והאבנים. ויש באלו הדברים מן האכזריות, יותר מההריגה בחרב פיפיות.

כעין זה כתב גם האברבנאל, אבל שניהם לא הסבירו מדוע דווקא כאן התנהג דוד בצורה כזו.

נראה פשוט שדוד עשה כן דווקא לבני עמון, משום שהוא שלח מנחמים לעשות חסד עם מלך בני עמון, ומלך בני עמון השיב לו רעה תחת טובה, וביזה את שליחיו (שמ"ב י, א-ד), ובכך פגע בכבוד עם ישראל. לכן ראה דוד צורך להתנהג באכזריות, כדי שאף אחד לא יעיז לפגוע בעם ישראל.

סיכום

על התנהגותו של דוד כלפי האויבים נאמרו מספר הסברים:

  1. על התנהגותו של דוד כלפי מואב אמרו חז"ל שהוא עשה כן כיון שמואב הרגו את משפחתו, והאברבנאל כתב שדוד עשה כן כדי ששאר האומות יפחדו מלהלחם בישראל.
  2. על התנהגותו של דוד כלפי עמון כתבו הרלב"ג והאברבנאל שדוד עשה כן כדי ששאר האומות יפחדו מלהלחם בישראל.

הסברנו שהוא עשה כן דווקא לעמון, כיון שמלך עמון ביזה את שלוחיו שבאו לנחמו, ופגע בכבוד עם ישראל.

סיום

כתב מרן הראי"ה באגרתו לרב ד"ר משה זיידל (אגרות הראי"ה איגרת פט עמ' ק):

ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם. שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם. ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים, גם על ידי הנהגות אכזריות.

דברים אלו של הרב ממשיכים את דברי הרלב"ג ביחס להתנהגות דוד כלפי עמון.

ב"מאמרי הראי"ה" (עמוד 508) הוסיף הרב:

שבע האומות, שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות החומריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהם: שריפת בנים ובנות באש, וכל תועבות האמורי (תהלים קו, לד-לט), אשר היום, אחרי אשר היד האלקית הפיצה את ענני מאפליה אלה לכל עבר, לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשם. אתה יקירי שואל: למה התיחסנו אליהם באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו.

לפי דברים אלו של הרב, לא רק שהיה הכרח להתנהג באכזריות כלפי האויבים כדי לשמור על עם ישראל, אלא שהאכזריות שלנו כלפי הרשעים מנעה מהם לטמא את העולם ברשעותם.

עוד כתב שם הרב:

הנבואה הצופה ברוח אלקים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק שניגודו לאור ישראל הוא ניגוד עצמי, שתרופה אין לו כי אם במחות זכרו, כדי ליישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול. זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה.
(ועיין בספר "צניף מלוכה" לרב משה צבי נריה (עמ' 215), שכתב שאגרת זו נשלחה לרב בנימין מנשה לוין).

יהי רצון שנזכה בקרוב לגאולה השלמה, ותתקיים בנו נבואת ישעיהו הנביא:

וכתתו חרבותם לאִתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה.
(ב, ד)

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך