מלחמות הרשות של דוד המלך

כתב הרמב"ם על מלחמות המלך:

המלך... נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
(משנה תורה הלכות מלכים פרק ה הלכה א)

כלומר ישנה מלחמה שהמלך עושה כדי להגדיל שמעו, ואפשר שהכוונה גם למלחמה לצורך הטלת מסים על העמים הנכבשים. והיא מעין מלחמת פרנסה. ולעיל הבאנו שבזאת המלך מכונה "רועה"(=מפרנס).

להרבות גדולתו

וַיַּ֣ךְ אֶת־מוֹאָ֗ב וַֽיְמַדְּדֵ֤ם בַּחֶ֨בֶל֙ הַשְׁכֵּ֣ב אוֹתָ֣ם אַ֔רְצָה וַיְמַדֵּ֤ד שְׁנֵֽי־חֲבָלִים֙ לְהָמִ֔ית וּמְלֹ֥א הַחֶ֖בֶל לְהַֽחֲי֑וֹת וַתְּהִ֤י מוֹאָב֙ לְדָוִ֔ד לַֽעֲבָדִ֖ים נֹֽשְׂאֵ֥י מִנְחָֽה׃
וַיָּ֨שֶׂם דָּוִ֤ד נְצִבִים֙ בַּֽאֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק וַתְּהִ֤י אֲרָם֙ לְדָוִ֔ד לַֽעֲבָדִ֖ים נֽוֹשְׂאֵ֣י מִנְחָ֑ה וַיֹּ֤שַׁע יְהוָה֙ אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ:
וַיָּ֨שֶׂם בֶּֽאֱד֜וֹם נְצִבִ֗ים בְּכָל־אֱדוֹם֙ שָׂ֣ם נְצִבִ֔ים וַיְהִ֥י כָל־אֱד֖וֹם עֲבָדִ֣ים לְדָוִ֑ד וַיּ֤וֹשַׁע יְהוָה֙ אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃
(שמואל ב ח ב,ו,יד)

ונראה שזה מה שכתוב ברמב"ם בהמשך שבמלחמת הרשות קוראים להם לשלום ודורשים מהם מס ועבדות.

להרבות שמעו

וַיַּ֤עַשׂ דָּוִד֙ שֵׁ֔ם בְּשֻׁב֕וֹ מֵֽהַכּוֹת֥וֹ אֶת־אֲרָ֖ם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁמוֹנָ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃
(שמואל ב ח יג)

וכעין זה כתב הרמב"ן בפירושו לתורה על "והיו לך למס ועבדוך"(דברים כ יא): שמה שנאמר "וישם את הכנעני למס"(שופטים א כח) הוא כמלך הנותן שוחד למלך תקיף ממנו כדי שלא ילחם בו. כלומר, ישנו סוג מס שהמלך מטיל על הארצות הנכבשות לשלם סכומי כסף. ונראה שזו המנחה שנאמרה פה בפרק. ומצאנו בגמרא: "נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדונינו המלך! עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין"(ברכות ג:)

וכתב רש"י שהפניה של עם ישראל לסנהדרין לא הייתה לבקשת רשות, אלא כדי שיתפללו עליהם. והסיבה היא שהעם לא נכפה על ידי המלך להלחם, אלא הלך ברצונו, ולכן אין צורך לבקש רשות מהסנהדרין.

להרבות לבית ה'

סיבה נוספת לכל המלחמות מבוארת בפרק:

וַיַּ֣ךְ דָּוִ֔ד אֶת־הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה בְּלֶכְתּ֕וֹ לְהָשִׁ֥יב יָד֖וֹ בִּֽנְהַר־ [פְּרָֽת:]
וּמִבֶּ֥טַח וּמִבֵּֽרֹתַ֖י עָרֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר לָקַ֞ח הַמֶּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד נְחֹ֖שֶׁת הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
וַיִּשְׁלַ֣ח תֹּ֣עִי אֶת־יֽוֹרָם־בְּנ֣וֹ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ־דָּ֠וִד לִשְׁאָל־ל֨וֹ לְשָׁל֜וֹם וּֽלְבָרְכ֗וֹ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר נִלְחַ֤ם בַּֽהֲדַדְעֶ֨זֶר֙ וַיַּכֵּ֔הוּ כִּי־אִ֛ישׁ מִלְחֲמ֥וֹת תֹּ֖עִי הָיָ֣ה הֲדַדְעָ֑זֶר וּבְיָד֗וֹ הָי֛וּ כְּלֵי־כֶ֥סֶף וּכְלֵֽי־זָהָ֖ב וּכְלֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃
גַּם־אֹתָ֕ם הִקְדִּ֛ישׁ הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לַֽיהוָ֑ה עִם־הַכֶּ֤סֶף וְהַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדִּ֔ישׁ מִכָּל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר כִּבֵּֽשׁ׃
(שמואל ב ח ז-ח,י)

ברמב"ם כתוב:

וכל הממלכות שכובש, הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הביזה שבוזזין - בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל מחצית בראש; ומחצית הביזה, חולקין אותה.
(משנה תורה הלכות מלכים פרק ד הלכה ז(ט))

את החלק שלו מהשלל, לוקח המלך דוד ומביא אל אוצר בית ה'.

והרמב"ם במקום אחר כתב:

ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שייתן לחיילות שלו ולעבדיו ולשמשיו. וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה', ולהיות שם מוכן לצורכי הציבור ולמלחמותם -הרי זה מצוה להרבותו; ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו, שנאמר "לא ירבה לו" (דברים יז,יז).  ואם הרבה, לוקה.
(משנה תורה הלכות מלכים פרק ג הלכה ה(ד))

כלומר, דוד מרבה לאוצר בית ה'.