א וַיָּבֹ֤אוּ הַזִּפִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל הַגִּבְעָ֖תָה לֵאמֹ֑ר הֲל֨וֹא דָוִ֤ד מִסְתַּתֵּר֙ בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֔ה עַ֖ל פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃ ב וַיָּ֣קָם שָׁא֗וּל וַיֵּ֙רֶד֙ אֶל־מִדְבַּר־זִ֔יף וְאִתּ֛וֹ שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֥ים אִ֖ישׁ בְּחוּרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דָּוִ֖ד בְּמִדְבַּר־זִֽיף׃ ג וַיִּ֨חַן שָׁא֜וּל בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֗ה אֲשֶׁ֛ר עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹ֖ן עַל־הַדָּ֑רֶךְ וְדָוִד֙ יֹשֵׁ֣ב בַּמִּדְבָּ֔ר וַיַּ֕רְא כִּ֣י בָ֥א שָׁא֛וּל אַחֲרָ֖יו הַמִּדְבָּֽרָה׃ ד וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד מְרַגְּלִ֑ים וַיֵּ֕דַע כִּֽי־בָ֥א שָׁא֖וּל אֶל־נָכֽוֹן׃ ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה־שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁכַב־שָׁ֣ם שָׁא֔וּל וְאַבְנֵ֥ר בֶּן־נֵ֖ר שַׂר־צְבָא֑וֹ וְשָׁאוּל֙ שֹׁכֵ֣ב בַּמַּעְגָּ֔ל וְהָעָ֖ם חֹנִ֥ים סביבתו (סְבִיבֹתָֽיו׃) ו וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־אֲחִימֶ֣לֶךְ הַחִתִּ֗י וְאֶל־אֲבִישַׁ֨י בֶּן־צְרוּיָ֜ה אֲחִ֤י יוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי־יֵרֵ֥ד אִתִּ֛י אֶל־שָׁא֖וּל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֲבִישַׁ֔י אֲנִ֖י אֵרֵ֥ד עִמָּֽךְ׃ ז וַיָּבֹא֩ דָוִ֨ד וַאֲבִישַׁ֥י ׀ אֶל־הָעָם֮ לַיְלָה֒ וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל שֹׁכֵ֤ב יָשֵׁן֙ בַּמַּעְגָּ֔ל וַחֲנִית֥וֹ מְעוּכָֽה־בָאָ֖רֶץ מראשתו (מְרַאֲשֹׁתָ֑יו) וְאַבְנֵ֣ר וְהָעָ֔ם שֹׁכְבִ֖ים סביבתו (סְבִיבֹתָֽיו׃) ח וַיֹּ֤אמֶר אֲבִישַׁי֙ אֶל־דָּוִ֔ד סִגַּ֨ר אֱלֹהִ֥ים הַיּ֛וֹם אֶת־אוֹיִבְךָ֖ בְּיָדֶ֑ךָ וְעַתָּה֩ אַכֶּ֨נּוּ נָ֜א בַּחֲנִ֤ית וּבָאָ֙רֶץ֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וְלֹ֥א אֶשְׁנֶ֖ה לֽוֹ׃ ט וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אֲבִישַׁ֖י אַל־תַּשְׁחִיתֵ֑הוּ כִּ֠י מִ֣י שָׁלַ֥ח יָד֛וֹ בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה וְנִקָּֽה׃ י וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ חַי־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִם־יְהוָ֖ה יִגָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־יוֹמ֤וֹ יָבוֹא֙ וָמֵ֔ת א֧וֹ בַמִּלְחָמָ֛ה יֵרֵ֖ד וְנִסְפָּֽה׃ יא חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְ֠עַתָּה קַח־נָ֨א אֶֽת־הַחֲנִ֜ית אֲשֶׁ֧ר מראשתו (מְרַאֲשֹׁתָ֛יו) וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם וְנֵ֥לֲכָה לָּֽנוּ׃ יב וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת־הַחֲנִ֜ית וְאֶת־צַפַּ֤חַת הַמַּ֙יִם֙ מֵרַאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּ֚י תַּרְדֵּמַ֣ת יְהוָ֔ה נָפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃ יג וַיַּעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּעֲמֹ֥ד עַל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּינֵיהֶֽם׃ יד וַיִּקְרָ֨א דָוִ֜ד אֶל־הָעָ֗ם וְאֶל־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא תַעֲנֶ֖ה אַבְנֵ֑ר וַיַּ֤עַן אַבְנֵר֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י אַתָּ֖ה קָרָ֥אתָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ טו וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־אַבְנֵ֜ר הֲלוֹא־אִ֣ישׁ אַתָּ֗ה וּמִ֤י כָמ֙וֹךָ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְלָ֙מָּה֙ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֶל־אֲדֹנֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ כִּי־בָא֙ אַחַ֣ד הָעָ֔ם לְהַשְׁחִ֖ית אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנֶֽיךָ׃ טז לֹא־ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂיתָ֒ חַי־יְהוָ֗ה כִּ֤י בְנֵי־מָ֙וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל־אֲדֹנֵיכֶ֖ם עַל־מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְעַתָּ֣ה ׀ רְאֵ֗ה אֵֽי־חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥ר מראשתו (מְרַאֲשֹׁתָֽיו׃) יז וַיַּכֵּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶת־ק֣וֹל דָּוִ֔ד וַיֹּ֕אמֶר הֲקוֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד קוֹלִ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יח וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֛ה אֲדֹנִ֥י רֹדֵ֖ף אַחֲרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ כִּ֚י מֶ֣ה עָשִׂ֔יתִי וּמַה־בְּיָדִ֖י רָעָֽה׃ יט וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם־יְהוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם ׀ בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ כ וְעַתָּ֗ה אַל־יִפֹּ֤ל דָּֽמִי֙ אַ֔רְצָה מִנֶּ֖גֶד פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּֽי־יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּהָרִֽים׃ כא וַיֹּאמֶר֩ שָׁא֨וּל חָטָ֜אתִי שׁ֣וּב בְּנִֽי־דָוִ֗ד כִּ֠י לֹֽא־אָרַ֤ע לְךָ֙ ע֔וֹד תַּ֠חַת אֲשֶׁ֨ר יָקְרָ֥ה נַפְשִׁ֛י בְּעֵינֶ֖יךָ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנֵּ֥ה הִסְכַּ֛לְתִּי וָאֶשְׁגֶּ֖ה הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ כב וַיַּ֤עַן דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר הִנֵּ֖ה החנית (חֲנִ֣ית) הַמֶּ֑לֶךְ וְיַעֲבֹ֛ר אֶחָ֥ד מֵֽהַנְּעָרִ֖ים וְיִקָּחֶֽהָ׃ כג וַֽיהוָה֙ יָשִׁ֣יב לָאִ֔ישׁ אֶת־צִדְקָת֖וֹ וְאֶת־אֱמֻנָת֑וֹ אֲשֶׁר֩ נְתָנְךָ֨ יְהוָ֤ה ׀ הַיּוֹם֙ בְּיָ֔ד וְלֹ֣א אָבִ֔יתִי לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ כד וְהִנֵּ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר גָּדְלָ֧ה נַפְשְׁךָ֛ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּעֵינָ֑י כֵּ֣ן תִּגְדַּ֤ל נַפְשִׁי֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וְיַצִּלֵ֖נִי מִכָּל־צָרָֽה׃ כה וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ בְּנִ֣י דָוִ֔ד גַּ֚ם עָשֹׂ֣ה תַעֲשֶׂ֔ה וְגַ֖ם יָכֹ֣ל תּוּכָ֑ל וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ לְדַרְכּ֔וֹ וְשָׁא֖וּל שָׁ֥ב לִמְקוֹמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק ב:
בחורי אלה שבחר (כנ"ל כ"ה ג') וע"כ בחורי בשו"א ולא בפת"ח:
פסוק ג:
על הדרך ודוד ישב רחוק מן הדרך, והצופים שראו שמחנה באה לא ידעו עדיין אם הוא מחנה שאול, וכן את המקום ששם יחנו, לכן:
פסוק ד:
שלח מרגלים ועל ידי כן וידע בבירור כי בא שאול, וגם ידע אל נכון מקום תחנותו וכל פרט:
פסוק ה:
המקום אשר שכב שם שאול ואבנר מופרדים מן העם, ומפרש שאול שוכב במעגל שהיה עיגול סביביו בל יקרב איש שמה, ושאול כבר שכב והעם לא שכבו עדיין רק חונים מקצתם שוכבים ומקצתם הולכים ויושבים:
פסוק ו:
מי ירד שבבואם לילה יחשבו שהם מבני המחנה:
פסוק ז:
השאלות: מ"ש והנה שאול שוכב וכו', כבר נזכר בפסוק ה' שם אמר חונים ופה אמר שוכבים?:
פסוק ז:
והנה שאול שכב כו' ואבנר והעם שכבים עד שבאו לשם כבר שכבו כל העם (לכן קראם עתה בשם עם לא מחנה כי לא חנו עתה כמחנה ושומרים סביביה):
פסוק ח:
סגר אלהים חשב שזה ודאי השגחיי שישנו כולם כדי שיכהו ולא אשנה לו בל תפחד שיקיץ על ידי המכה ויצעק, כי אמיתהו בפעם הראשון:
פסוק ט:
אל תשחיתהו אף שהוא רודף ומותר להרגו, בכ"ז מי שלח ידו במשיח ה' ונקה:
פסוק י:
ויאמר דוד הוסיף לאמר בל תחשב שעל ידי שגם אני נמשחתי תהרגנו להקים מלכותי, כי דבר ה' שמשחני לא ישוב ריקם, על זה אמר כי ימלא קצו בא' מג' דרכים שהמיתה אפשריית, או על ידי מגפה לפני קצו, או על ידי מיתה טבעיית כי קצו קרוב, או על ידי מלחמה:
פסוק יא:
השאלות: מ"ש חלילה משלוח וכו' כפול?:
פסוק יא:
חלילה וכו' קח נא, רצה לומר ואל תחשב שאין עון במיתתו כי רודף הוא וז"א אחר שיש הצלה אחרת והוא קח נא את החנית שעל ידי זה ניצול ממנו כמו שהיה באמת ואם כן אסור להרגו, ועל זה אמר חלילה לי מה':
פסוק יב:
ואין רואה ומפרש נגד ואין רואה ואין יודע, כי כולם ישנים (רצה לומר שלא לבד שאין רואה כי היה חשיכה גם לא היה איש יודע ומרגיש בדבורם בבואם ובלכתם) ונגד ואין מקיץ אומר כי תרדמת ה' נפלה עליהם, כי בדרך הטבע היה ראוי שיקיץ איש מן המחנה ברגש הזה, רק שהיה בהשגחה שהפיל ה' עליהם תרדמה:
פסוק יג:
רב המקום, כי יצויר שהדרך רחוק והמקום קרוב, כמו העולה לראש הר גבוה שדרכו רחוקה מאת העומד בתחתית ההר והמקום קרוב כמ"ש מקדרין בהרים, לכן אמר שהתרחק גם במקום:
פסוק יד:
השאלות: מ"ש מי אתה קראת אל המלך, והלא אל אבנר קרא לא אל המלך?:
פסוק יד:
מי אתה קראת אל המלך, רצה לומר כי הקורא לשר הצבא יקרא את משרתו שיודיע לאדוניו כי רוצה לדבר עמו, והקורא אל המלך יקרא לשר הצבא שהוא משרת המלך, וחשב אבנר אחר שקרא הלא תענה אבנר, בהכרח י"ל איזה מבוקש אל המלך:
פסוק טו:
השאלות: מז"ש הלא איש אתה וכו', ולמה אמר תחלה למה לא שמרת ואחר כך אשר לא שמרתם?:
פסוק טו:
ויאמר דוד, השיב לו, כי הנמוס הזה, שמי שיש לו דבר אל שר הצבא לא יקראהו בנכח רק על ידי משרתו, הוא רק אם הקריאה הוא לצורך הקורא או לאיזה ענין פרטי, לא כן אם הקריאה הוא בעבור ענין כללי, הנוגע למלכות אז הנמוס שיקרא לשר הצבא בנוכח לא על ידי אמצעי, באשר תוכן הקריאה מיוחד אליו מצד מעלתו, וזה שכתוב הלא איש אתה ומי כמוך בישראל, רצה לומר הקריאה מיוחדת לך לפי מעלתך הגדולה משני פנים, כי אחר שהתברר שהיתה המחנה והמלך בלא שומרים, עד שקרב איש זר עד משכב המלך לקחת החנית מראשותיו, שזה פשע גדול, אם כן יצוייר שהיה זה או בפשע שר הצבא שלא העמיד שומרים לשמור ראש המלך, או (אם העמיד שומרים) השומרים פשעו ולא עמדו על המשמר, ובזה ראויים השומרים לעונש גדול, וגם בזה עליו מוטל להענישם על שלא עשו פקודתם וזה שכתוב על צד הא' הלא איש אתה רצה לומר אתה האיש שעליך מוטל הדבר להעמיד שומרים לראש המלך, ועל צד הב' מי כמוך בישראל ועליך מוטל להעניש את הפושע, עתה פי' דבריו, על צד הא' שא"ל הלא איש אתה ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך רצה לומר למה לא העמדת שומרים, כי הלא בא אחד העם להשחית ואיה השומרים? והלא היה פה סכנה גלויה ואם כן:
פסוק טז:
לא טוב הדבר הזה אשר עשית רצה לומר אל תאמר כי חטאת בשב ואל תעשה, כי זה יחשב כמעשה, אחר שלא עשית המוטל עליך, ההיזק הנמשך ממנו נחשב כאילו עשית אותו בפועל, ואם על הצד הב' שעליו אמר ומי כמוך בישראל להעניש השומרים שפשעו בשמירתן, אמר חי ה' כי בני מות אתם, אשר לא שמרתם וכו' כי ועתה ראה אי חנית המלך ומבואר שלא היה שם שומר, ושהיה המלך בסכנה גדולה:
פסוק יח:
מה עשיתי נגד מלכותך ומה בידי רעה בשאר ענינים:
פסוק יט:
השאלות: למה תפש לשון ירח מנחה, ולמה אמר כי גרשוני היום, וזה נגרש מימים רבים?:
פסוק יט:
אם ה' הסיתך בי, גדר הסתה (והבדלו מן פתה, השיא) הוא שהמסית מורה להניסת שיהיה לו איזה תועלה בהדבר, רצה לומר אם המחשבה שאתה חושב שיגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מאת ה' ירח מנחה המנחה נלוה תמיד עם הקרבן וטפל אליו, ורצה לומר את העולה כבר העליתי לרצון ועתה הוספתי את המנחה שבאה עם העולה כמ"ש עולה ומנחה ורצה לומר שמה שלא הרגו בפעם הראשון כשכרת כנף מעילו יחשב כקרבן הבא לרצות. ומה שלא הרגו עתה שנית יחשב כמנחה הנלוה אל הקרבן, ותחשב לי לצדקה ואם בני האדם הם המסיתים, ארורים הם לפני ה', רצה לומר הגם שאמחול להם על צערי לא אמחול להם מה שנוגע לה' ולעבודתו, כי גרשוני היום רצה לומר כי עתה גמרתי בדעתי לצאת מארץ ישראל אל ארץ פלשתים וכמ"ש בסימן שאח"ז, ואם כן בסבתם אני נגרש מהסתפח (גדר פעל ספח הוא תוספת טפל אל העקר, רצה לומר שהיה מרוצה להיות טפל בנחלת ה' ואינו רוצה שם שום משרה וחלק ונחלה) בנחלת ה' לקיים מצות התלויות בארץ, לאמר לך עבד אלהים אחרים, שאהיה בחוץ לארץ תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה:
פסוק כ:
השאלות: בלשון הזה דחקו המפרשים?:
פסוק כ:
ועתה אל יפול דמי ארצה רצה לומר עתה שגמרתי בדעתי לגור בחוץ לארץ לא יפול דמי ולא תוכל להרגני, כי יצא מלך ישראל ולכן אני מוכרח לברוח לחוץ לארץ כאשר ירדף הקרא בהרים אמר על עצמו שם הקורא בהרים שעומד בהרים וקורא מרחוק כמו שעשה עתה, ובמה שרודף את הקורא הזה דומה כרודף אחר פרעוש הקופץ ממקום למקום:
פסוק כא:
חטאתי שוב בני דוד בקש שישוב ולא יצא לחוץ לארץ כי לא ירע לו עוד וזה משני פנים, א. על שראה שיקרה נפשו בעיניו, ב. על שמתחרט גם על העבר שרואה שעשה סכלות ברדפו אותו ושגה בעיונו בזה והשגיאה היה הרבה מאד:
פסוק כב:
הנה החנית רצה לומר איני מאמין לך:
פסוק כג:
וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו רצה לומר ה' ישיב את הצדקה והזכות שעשה איש, רצה לומר שיזמין לפניו שנית שיעשה הצדקה הזאת, כמו פה שעל ידי שעשה דוד את הצדק ולא הרג את שאול שהיה בידו, הזמין לו ה' מצוה זו שנית שבא שנית לידו ודוד עשה צדק ולא הרגו וזה שכתוב אשר נתנך ה' היום ביד [שנית] ולא אביתי לשלוח ידי ובזה השיב ה' צדקתי שאעשנה בפעם השנית ועתה יפרש מ"ש וה' ישיב לאיש את אמונתו, כי:
פסוק כד:
והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני כן תגדל נפשי בעיני ה' הנאמן לשלם מדה כנגד מדה: