תנ"ך על הפרק - שמואל א כו - דוד, שאול ואבנר / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א כו

258 / 929
היום

הפרק

וַיָּבֹ֤אוּ הַזִּפִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל הַגִּבְעָ֖תָה לֵאמֹ֑ר הֲל֨וֹא דָוִ֤ד מִסְתַּתֵּר֙ בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֔ה עַ֖ל פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃וַיָּ֣קָם שָׁא֗וּל וַיֵּ֙רֶד֙ אֶל־מִדְבַּר־זִ֔יף וְאִתּ֛וֹ שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֥ים אִ֖ישׁ בְּחוּרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דָּוִ֖ד בְּמִדְבַּר־זִֽיף׃וַיִּ֨חַן שָׁא֜וּל בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֗ה אֲשֶׁ֛ר עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹ֖ן עַל־הַדָּ֑רֶךְ וְדָוִד֙ יֹשֵׁ֣ב בַּמִּדְבָּ֔ר וַיַּ֕רְא כִּ֣י בָ֥א שָׁא֛וּל אַחֲרָ֖יו הַמִּדְבָּֽרָה׃וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד מְרַגְּלִ֑ים וַיֵּ֕דַע כִּֽי־בָ֥א שָׁא֖וּל אֶל־נָכֽוֹן׃וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה־שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁכַב־שָׁ֣ם שָׁא֔וּל וְאַבְנֵ֥ר בֶּן־נֵ֖ר שַׂר־צְבָא֑וֹ וְשָׁאוּל֙ שֹׁכֵ֣ב בַּמַּעְגָּ֔ל וְהָעָ֖ם חֹנִ֥יםסביבתוסְבִיבֹתָֽיו׃וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־אֲחִימֶ֣לֶךְ הַחִתִּ֗י וְאֶל־אֲבִישַׁ֨י בֶּן־צְרוּיָ֜ה אֲחִ֤י יוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי־יֵרֵ֥ד אִתִּ֛י אֶל־שָׁא֖וּל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֲבִישַׁ֔י אֲנִ֖י אֵרֵ֥ד עִמָּֽךְ׃וַיָּבֹא֩ דָוִ֨ד וַאֲבִישַׁ֥י ׀ אֶל־הָעָם֮ לַיְלָה֒ וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל שֹׁכֵ֤ב יָשֵׁן֙ בַּמַּעְגָּ֔ל וַחֲנִית֥וֹ מְעוּכָֽה־בָאָ֖רֶץמראשתומְרַאֲשֹׁתָ֑יווְאַבְנֵ֣ר וְהָעָ֔ם שֹׁכְבִ֖יםסביבתוסְבִיבֹתָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֲבִישַׁי֙ אֶל־דָּוִ֔ד סִגַּ֨ר אֱלֹהִ֥ים הַיּ֛וֹם אֶת־אוֹיִבְךָ֖ בְּיָדֶ֑ךָ וְעַתָּה֩ אַכֶּ֨נּוּ נָ֜א בַּחֲנִ֤ית וּבָאָ֙רֶץ֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וְלֹ֥א אֶשְׁנֶ֖ה לֽוֹ׃וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אֲבִישַׁ֖י אַל־תַּשְׁחִיתֵ֑הוּ כִּ֠י מִ֣י שָׁלַ֥ח יָד֛וֹ בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה וְנִקָּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ חַי־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִם־יְהוָ֖ה יִגָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־יוֹמ֤וֹ יָבוֹא֙ וָמֵ֔ת א֧וֹ בַמִּלְחָמָ֛ה יֵרֵ֖ד וְנִסְפָּֽה׃חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְ֠עַתָּה קַח־נָ֨א אֶֽת־הַחֲנִ֜ית אֲשֶׁ֧רמראשתומְרַאֲשֹׁתָ֛יווְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם וְנֵ֥לֲכָה לָּֽנוּ׃וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת־הַחֲנִ֜ית וְאֶת־צַפַּ֤חַת הַמַּ֙יִם֙ מֵרַאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּ֚י תַּרְדֵּמַ֣ת יְהוָ֔ה נָפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃וַיַּעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּעֲמֹ֥ד עַל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּינֵיהֶֽם׃וַיִּקְרָ֨א דָוִ֜ד אֶל־הָעָ֗ם וְאֶל־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא תַעֲנֶ֖ה אַבְנֵ֑ר וַיַּ֤עַן אַבְנֵר֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י אַתָּ֖ה קָרָ֥אתָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־אַבְנֵ֜ר הֲלוֹא־אִ֣ישׁ אַתָּ֗ה וּמִ֤י כָמ֙וֹךָ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְלָ֙מָּה֙ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֶל־אֲדֹנֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ כִּי־בָא֙ אַחַ֣ד הָעָ֔ם לְהַשְׁחִ֖ית אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנֶֽיךָ׃לֹא־ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂיתָ֒ חַי־יְהוָ֗ה כִּ֤י בְנֵי־מָ֙וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל־אֲדֹנֵיכֶ֖ם עַל־מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְעַתָּ֣ה ׀ רְאֵ֗ה אֵֽי־חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥רמראשתומְרַאֲשֹׁתָֽיו׃וַיַּכֵּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶת־ק֣וֹל דָּוִ֔ד וַיֹּ֕אמֶר הֲקוֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד קוֹלִ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֛ה אֲדֹנִ֥י רֹדֵ֖ף אַחֲרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ כִּ֚י מֶ֣ה עָשִׂ֔יתִי וּמַה־בְּיָדִ֖י רָעָֽה׃וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם־יְהוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם ׀ בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃וְעַתָּ֗ה אַל־יִפֹּ֤ל דָּֽמִי֙ אַ֔רְצָה מִנֶּ֖גֶד פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּֽי־יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּהָרִֽים׃וַיֹּאמֶר֩ שָׁא֨וּל חָטָ֜אתִי שׁ֣וּב בְּנִֽי־דָוִ֗ד כִּ֠י לֹֽא־אָרַ֤ע לְךָ֙ ע֔וֹד תַּ֠חַת אֲשֶׁ֨ר יָקְרָ֥ה נַפְשִׁ֛י בְּעֵינֶ֖יךָ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנֵּ֥ה הִסְכַּ֛לְתִּי וָאֶשְׁגֶּ֖ה הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃וַיַּ֤עַן דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר הִנֵּ֖ההחניתחֲנִ֣יתהַמֶּ֑לֶךְ וְיַעֲבֹ֛ר אֶחָ֥ד מֵֽהַנְּעָרִ֖ים וְיִקָּחֶֽהָ׃וַֽיהוָה֙ יָשִׁ֣יב לָאִ֔ישׁ אֶת־צִדְקָת֖וֹ וְאֶת־אֱמֻנָת֑וֹ אֲשֶׁר֩ נְתָנְךָ֨ יְהוָ֤ה ׀ הַיּוֹם֙ בְּיָ֔ד וְלֹ֣א אָבִ֔יתִי לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר גָּדְלָ֧ה נַפְשְׁךָ֛ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּעֵינָ֑י כֵּ֣ן תִּגְדַּ֤ל נַפְשִׁי֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וְיַצִּלֵ֖נִי מִכָּל־צָרָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ בְּנִ֣י דָוִ֔ד גַּ֚ם עָשֹׂ֣ה תַעֲשֶׂ֔ה וְגַ֖ם יָכֹ֣ל תּוּכָ֑ל וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ לְדַרְכּ֔וֹ וְשָׁא֖וּל שָׁ֥ב לִמְקוֹמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

דוד, שאול ואבנר

אם אמנם התפייס שאול עם דוד לאחר שראה כנף מעילו כרותה מדוע אם כן חידש שאול את המרדף אחריו אחרי הודעת הזיפים שדוד נמצא בגבעת החכילה? מסבירים חז"ל שאבנר הוא אשר לא הניח את שאול להתפייס עם דוד. המדרש (ויקרא רבה פרשה כו פרק ב) אומר: "מפני מה נענש אבנר שנהרג על ידי יואב? רבנן אמרין(=רבנן אומרים. כי יש דעות נוספות שנעמוד עליהם בהמשך) מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד. שנאמר ואבי ראה גם ראה. אמר לו אבנר מה את בעי מן גלנו דילך בסירה הועדה (אבנר אומר לשאול האם אתה מוכיח מכריתת המעיל שבכנפו היו ציציות, שדוד אינו רוצה להרוג אותך? בסירה הועדה, הכנף נקרעה בסירה כלומר בקוץ ולא דוד כרת אותה. שאם היה בידו לכרות את הכנף היה בוודאי הורג אותך). במדרש תהלים על הפסוק האמנם אלם צדק תדברון נאמר: "אמר דוד הלא תענה אבנר מה יש לך לענות, הרי אמרת לשאול עד דבר המערה, אלו עשה לך מאומה היינו אוכלים אותו צלי, עכשיו הרי חנית וצפחת בידי מה יש לך לענות?"(מדרש תהלים פרק נח ב)

הסבר הדברים, לאחר ששאול ראה את כנף מעילו בידי דוד ידע כי אין לדוד כל כוונה למרוד בו או לפגוע בו וכל המרדף אחריו אינו מוצדק. כשחזר לארמון אמרו לו אבנר ואנשיו שלא יאמין לדוד כי אין לו כוונות תוקפניות כלפיו. לגבי כנף המעיל טענו כי נקרעה על ידי קוצים ולא על ידי דוד, זאת ועוד דוד נמנע מלפגוע בשאול לא בגלל שחס עליו אלא שדוד ידע שאם היה מעז לפגוע בשאול היו גבורי שאול תופסים את דוד בצאתו מן המערה וחותכים אותו איברים אברים והיו אוכלים אותו צלי, כלומר היו כורתים את איבריו כפי שמנתחים איברים לצלות אותם, אך אם היה פוגש אותו במקום אחר בלי ספק היה דוד הורג את שאול ללא הנדת עפעף. דברים אלה שינו את החלטת שאול להפסיק את המרדף אחרי דוד, ועתה בבוא הזיפים לקח שאול את חייליו לרדוף אחרי דוד. כאשר ירד דוד אל המחנה וראה את שאול ואבנר ישנים בשינה עמוקה בלתי טבעית(תרדמת ה'), לקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים. כאשר התרחקו מן המחנה צועק דוד ואומר: "הלא תענה אבנר?"(שמואל א כו יד). מה פרוש הלא תענה? דוד היה צריך לקרוא בקול רם 'אבנר' ותו לא! מסביר הילקוט(ילקוט שמעוני רמז קלג): הכוונה, מה יש לך לענות על דבריך אל שאול שאמרת לו כי דוד היה הורג אותך אם היה פוגש אותך במקום אחר, ומה שלא הרג אותך במערה מפני שחשש מאתנו פן נתפוס אותו וננתח אותו לאיברים העומדים לצלותם? עתה כאשר רואה אתה את חנית המלך ואת צפחת המים בידי, משמע שהייתי בתוך המחנה שלכם ואתם לא הרגשתם בבואי עם אנשי למחנה, ובוודאי היתה לי ההזדמנות להרוג את המלך ובכל זאת לא הרגתיו! לכן גם במערה לא הרגתי אותו כי לא רציתי ולא מפני שפחדתי מכם ומה תענה על כך? באותה שעה נאלם אבנר כי לא היה מענה בפיו לדברי דוד ועל אותה שתיקה כתב דוד את המזמור האמנם אלם צדק(תהלים נח).

באותה הזדמנות מוכיח דוד קשות את אבנר ומוכיח לו כי אין לאבנר כוונה ברדיפתו לשמור על המלך, אלא יש לו גם כן כוונה אישית נגדו. כיצד? אם נעיין היטב בפסוקים נמצא כי בחלק מהפסוקים דוד מדבר בגוף שלישי ובחלק בגוף שני. גם בתוכן הדברים נבחין בשינוי. במדרש ילמדנו נאמר: "'למה זה אדוני רודף אחרי עבדו' - דרך ארץ באדם כשהוא מוכיח נותן פניו בקטן(פונה לעבר האדם הצעיר) וכשהוא מפייס נותן עיניו בגדול(וכשהוא אומר דברי פיוס, פונה לעבר האדם המבוגר או החשוב), כן עשה דוד כשדבר דברים טובים ונחומים הפך פניו לשאול ואמר למה זה אדוני רודף אחרי עבדו(דבר בגוף שלישי), וכשאמר דברים קשים הפך פניו לאבנר ואמר לא טוב הדבר הזה אשר עשית(דבר בגוף שני) חי ה' כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם, על משיח ה'".

לאחר דבריו אל אבנר אומר דוד אל שאול ביטוי חריף: ״ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו, אם ה' הסיתך בי ירח מנחה"(שמואל א כו יט). מסביר המלבי"ם: המסית משכנע כי למוסת תצמח תועלת מן המעשה שמציע לו לעשות. דוד אומר לשאול: "אם המחשבה שאתה חושב שתגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מה'(לכן נאמר ה׳ הסיתך בי) ירח מנחה אקריב לפניו מנחה". כידוע המנחה באה עם הקרבן וטפלה אליו, דוד מתכוון לומר שהוא הקריב כבר עולה. דהיינו בזה שלא הרג אותו כאשר כרת את כנף מעילו נחשבת הפעולה לקרבן עולה(קרבן מרצה) ועתה כאשר נפגש עמו בפעם השניה וגם הפעם אינו הורג אותו זה נחשב כמנחה, ואם בני האדם הם מסיתים, ארורים הם לפני ה'. חז"ל מבקרים את דוד על שאמר מלים אלה לשאול. הגמרא(ברכות סב:) אומרת: "אמר רבי אלעזר אמר ליה(=לו) הקב"ה לדוד, מסית קרית לי?(אתה מכנה אותי בשם מסית?) הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו' מיד: 'ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל', וכיון דמנינהו(=וכאשר מנה אותם) לא שקל מינינהו כופר(לא לקח מהם כופר)". לציין שאין הכוונה שדוד נענש ביום שאמר 'אם ה' הסיתך' כי אז עדיין לא היה מלך אלא אז נגזרה הגזרה להעניש את דוד ולהכשילו כאשר יזדמן הדבר. מסביר הרב מוסר הנביאים: משמע מדברי דוד ששאול לא היה רודף אחרי דוד בגלל צדקותו, ורדיפתו נבעה כביכול מההסתה של הקב"ה. לפיכך הוכיח הקב"ה לדוד שהוא עלול לחטוא בדבר שהקב"ה הזהיר בתורה וידוע אפילו לתנוקות של בית רבן, וזה מוכיח שהאדם הוא מקור החטא ולא הקב"ה גורם לכך(כי טוב ורע אין הקב"ה קובע).

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך