דוד, שאול ואבנר

אם אמנם התפייס שאול עם דוד לאחר שראה כנף מעילו כרותה מדוע אם כן חידש שאול את המרדף אחריו אחרי הודעת הזיפים שדוד נמצא בגבעת החכילה? מסבירים חז"ל שאבנר הוא אשר לא הניח את שאול להתפייס עם דוד. המדרש (ויקרא רבה פרשה כו פרק ב) אומר: "מפני מה נענש אבנר שנהרג על ידי יואב? רבנן אמרין(=רבנן אומרים. כי יש דעות נוספות שנעמוד עליהם בהמשך) מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד. שנאמר ואבי ראה גם ראה. אמר לו אבנר מה את בעי מן גלנו דילך בסירה הועדה (אבנר אומר לשאול האם אתה מוכיח מכריתת המעיל שבכנפו היו ציציות, שדוד אינו רוצה להרוג אותך? בסירה הועדה, הכנף נקרעה בסירה כלומר בקוץ ולא דוד כרת אותה. שאם היה בידו לכרות את הכנף היה בוודאי הורג אותך). במדרש תהלים על הפסוק האמנם אלם צדק תדברון נאמר: "אמר דוד הלא תענה אבנר מה יש לך לענות, הרי אמרת לשאול עד דבר המערה, אלו עשה לך מאומה היינו אוכלים אותו צלי, עכשיו הרי חנית וצפחת בידי מה יש לך לענות?"(מדרש תהלים פרק נח ב)

הסבר הדברים, לאחר ששאול ראה את כנף מעילו בידי דוד ידע כי אין לדוד כל כוונה למרוד בו או לפגוע בו וכל המרדף אחריו אינו מוצדק. כשחזר לארמון אמרו לו אבנר ואנשיו שלא יאמין לדוד כי אין לו כוונות תוקפניות כלפיו. לגבי כנף המעיל טענו כי נקרעה על ידי קוצים ולא על ידי דוד, זאת ועוד דוד נמנע מלפגוע בשאול לא בגלל שחס עליו אלא שדוד ידע שאם היה מעז לפגוע בשאול היו גבורי שאול תופסים את דוד בצאתו מן המערה וחותכים אותו איברים אברים והיו אוכלים אותו צלי, כלומר היו כורתים את איבריו כפי שמנתחים איברים לצלות אותם, אך אם היה פוגש אותו במקום אחר בלי ספק היה דוד הורג את שאול ללא הנדת עפעף. דברים אלה שינו את החלטת שאול להפסיק את המרדף אחרי דוד, ועתה בבוא הזיפים לקח שאול את חייליו לרדוף אחרי דוד. כאשר ירד דוד אל המחנה וראה את שאול ואבנר ישנים בשינה עמוקה בלתי טבעית(תרדמת ה'), לקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים. כאשר התרחקו מן המחנה צועק דוד ואומר: "הלא תענה אבנר?"(שמואל א כו יד). מה פרוש הלא תענה? דוד היה צריך לקרוא בקול רם 'אבנר' ותו לא! מסביר הילקוט(ילקוט שמעוני רמז קלג): הכוונה, מה יש לך לענות על דבריך אל שאול שאמרת לו כי דוד היה הורג אותך אם היה פוגש אותך במקום אחר, ומה שלא הרג אותך במערה מפני שחשש מאתנו פן נתפוס אותו וננתח אותו לאיברים העומדים לצלותם? עתה כאשר רואה אתה את חנית המלך ואת צפחת המים בידי, משמע שהייתי בתוך המחנה שלכם ואתם לא הרגשתם בבואי עם אנשי למחנה, ובוודאי היתה לי ההזדמנות להרוג את המלך ובכל זאת לא הרגתיו! לכן גם במערה לא הרגתי אותו כי לא רציתי ולא מפני שפחדתי מכם ומה תענה על כך? באותה שעה נאלם אבנר כי לא היה מענה בפיו לדברי דוד ועל אותה שתיקה כתב דוד את המזמור האמנם אלם צדק(תהלים נח).

באותה הזדמנות מוכיח דוד קשות את אבנר ומוכיח לו כי אין לאבנר כוונה ברדיפתו לשמור על המלך, אלא יש לו גם כן כוונה אישית נגדו. כיצד? אם נעיין היטב בפסוקים נמצא כי בחלק מהפסוקים דוד מדבר בגוף שלישי ובחלק בגוף שני. גם בתוכן הדברים נבחין בשינוי. במדרש ילמדנו נאמר: "'למה זה אדוני רודף אחרי עבדו' - דרך ארץ באדם כשהוא מוכיח נותן פניו בקטן(פונה לעבר האדם הצעיר) וכשהוא מפייס נותן עיניו בגדול(וכשהוא אומר דברי פיוס, פונה לעבר האדם המבוגר או החשוב), כן עשה דוד כשדבר דברים טובים ונחומים הפך פניו לשאול ואמר למה זה אדוני רודף אחרי עבדו(דבר בגוף שלישי), וכשאמר דברים קשים הפך פניו לאבנר ואמר לא טוב הדבר הזה אשר עשית(דבר בגוף שני) חי ה' כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם, על משיח ה'".

לאחר דבריו אל אבנר אומר דוד אל שאול ביטוי חריף: ״ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו, אם ה' הסיתך בי ירח מנחה"(שמואל א כו יט). מסביר המלבי"ם: המסית משכנע כי למוסת תצמח תועלת מן המעשה שמציע לו לעשות. דוד אומר לשאול: "אם המחשבה שאתה חושב שתגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מה'(לכן נאמר ה׳ הסיתך בי) ירח מנחה אקריב לפניו מנחה". כידוע המנחה באה עם הקרבן וטפלה אליו, דוד מתכוון לומר שהוא הקריב כבר עולה. דהיינו בזה שלא הרג אותו כאשר כרת את כנף מעילו נחשבת הפעולה לקרבן עולה(קרבן מרצה) ועתה כאשר נפגש עמו בפעם השניה וגם הפעם אינו הורג אותו זה נחשב כמנחה, ואם בני האדם הם מסיתים, ארורים הם לפני ה'. חז"ל מבקרים את דוד על שאמר מלים אלה לשאול. הגמרא(ברכות סב:) אומרת: "אמר רבי אלעזר אמר ליה(=לו) הקב"ה לדוד, מסית קרית לי?(אתה מכנה אותי בשם מסית?) הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו' מיד: 'ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל', וכיון דמנינהו(=וכאשר מנה אותם) לא שקל מינינהו כופר(לא לקח מהם כופר)". לציין שאין הכוונה שדוד נענש ביום שאמר 'אם ה' הסיתך' כי אז עדיין לא היה מלך אלא אז נגזרה הגזרה להעניש את דוד ולהכשילו כאשר יזדמן הדבר. מסביר הרב מוסר הנביאים: משמע מדברי דוד ששאול לא היה רודף אחרי דוד בגלל צדקותו, ורדיפתו נבעה כביכול מההסתה של הקב"ה. לפיכך הוכיח הקב"ה לדוד שהוא עלול לחטוא בדבר שהקב"ה הזהיר בתורה וידוע אפילו לתנוקות של בית רבן, וזה מוכיח שהאדם הוא מקור החטא ולא הקב"ה גורם לכך(כי טוב ורע אין הקב"ה קובע).