פסוק א:ויבאו הזפים אל שאול וגו'. ספר הכתוב שהזפים פעם אחרת באו אל שאול לגלות את אזנו הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה, (ב-ד) ושירד שאול לבקשו ובעוד לילה בא דוד אל המקום אשר חנה שם שאול והיה שאול ואבנר שוכבים ישנים ארצה והעם סביבותיהם. ואמרו במעגל הרצון בו המחנה שנעשה כעיגול, למען יראו הבאים עליו מכל הצדדים. או הרצון בו המבצר אשר סביב המחנה כדי להשגב בו כמו שפירשתי כבר:
פסוק ה:(ה-ו) וספר שכאשר ראה דוד את המקום אשר שכב שם שאול אמר אל אחימלך ואל אבישי (בטרם יגשו אליהם) מי משניכם ירד אתי אל שאול ששוכב במחנהו, וידמה שאחימלך פחד מזה ולא רצה ללכת עמו או שדוד לא היה חפץ כי אם באחד מהם ולזה אמר מי ירד אתי, ואבישי השיבו בראשונה אנכי ארד עמך, ולכן נשאר אחימלך ובא דוד ואבישי אל המחנה. והיה מגבורתם שעברו בתוך כל המחנה והגיעו אל מקום שאול והיה חניתו מעוכה, ר"ל תקועה בארץ סמוך לראשו. ואבישי חשב שהיה דוד רוצה להרגו.
פסוק ח:ואמר לו סגר אלקים היום את אויבך בידך, ובקש מדוד שיתן לו מקום והוא יכנו מכה כ"כ רבה שיכניס החנית בו ובארץ בפעם אחד ולא יצטרך להכותו מכה שנית, (ט) ודוד לא רצה ואמר אל תשחיתהו לא במיתה ולא במכה כלל, כי מי ישלח ידו במשיח ה' שינקה מאותו עון? ויראה שאבישי לא נתפייס בזה ולא שת לבו אליו, ולכך הוצרך דוד לדבר פעם שנית על לבו.
פסוק י:וזהו ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו וגו', ר"ל אל תחוש אבישי להרוג את שאול כי נשבעתי חי ה' שלא יחיה שנים רבים, כי ה' אם שיגפנו בחולי בטרם בוא זמנו במיתה כרתיית. או יומו יבא ומת במיתה טבעית, או במלחמה ירד ונספה במיתה מקריית, ובאחת מהם לא ימלט מהמות מהרה. והנה נשבע דוד חי ה' על זה לפי שידע שמשחו ה' למלך ושקרע ה' ממלכות שאול מעליו, ולכן אי אפשר שיארך קיצו. או אולי הודיעו זה כלו שמואל בניות ברמה כשהלך אליו שם. ואחז"ל במדרש תהלים (מזמור נ"ח) ובתנחומא (פר' בהעלותך), למה זכר ב' פעמים ה'? לומר לו חי ה' שלא תהרגהו ואם תהרוג אותו חי ה' שאני אהרוג אותך. ובמה שאמר או יומו יבא דרשו חז"ל (יבמות מ"ט ע"ב) אם יש לאדם שנים קצובות ואם אפשר עליהם התוספת, והיה דעת רבי עקיבא (שמות כ"ג כ"ו) את מספר ימיך אמלא, אלו שני דורות, זכה משלימין אותן לא זכה פוחתין לו מהם. ואם כן יפרש הכתוב שאמר את מספר ימיך אמלא, (לפי דעת ר' עקיבא) שיש לאדם מספר שנים קצובות כפי מזגו וכמות לחות השרשי, ושהברכה היא בהשלמתם והקללה בגרוע מהם. ושני דורות הם השנים שאמר משה בתפלתו (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ר"ל השנים אשר הם אפשריים לאדם כפי כל דור ודור כי הטבע וההכנה ההיא מחולפת כפי הדורות. וחכמים אומרים זכה מוסיפין עליהם לא זכה פוחתין לו מהם, ופירשו את מספר ימיך אמלא, שהוא כמו אוסיף, שעל מספר ימיו יוסיף ויעשה מלוי רב, אמרו לו לרבי עקיבא הרי הוא אומר והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה? אמר להם משלו הוסיפו לו. ולפי שדוד אמר לאבישי אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה, ויחשוב אבישי שאסור לאדם לשלוח יד במשיח ה' אם לא יהיה המכה גם כן משיח ה', כי אז אינו מהגנות אם משיח ה' א' ישלח ידו במשיח ה' אחר, (יא) לכן אמר דוד עוד חלילה לי מיי' משלוח ידי במשיח ה', ר"ל אני עם היותי משיח אלקי יעקב חלילה לי משלוח ידי בשאול, כל שכן שיהיה בלתי ראוי לך אבישי, ולכן קח את חניתו ואת צפחת המים אשר היו מראשותיו ונלכה לנו. וידמה שאבישי לא רצה באמרו אם היה שלא אהרגנו למה אקח החנית והמים מוטב שנניח כלו, (יב) והוצרך דוד אז ללכת הוא בעצמו לקחת החנית והצפחת, או אולי נתחרט דוד ממה שצוה לאבישי שיעשה שמא לא יכבוש ביצרו ויהרוג את שאול, ולכן הלך דוד ללקחו בעצמו. וזכר הכתוב שקרה שלא היה אדם ער בכל אותו מחנה לראותם בקחתם החנית והצפחת, ואין יודע ומרגיש בהליכתם ובדברם ביניהם ואין מקיץ לקול לכתם ולקול דבריהם ושיקיץ לאחרים, לפי שנפלה תרדמת השם עליהם, רוצה לומר שינה עמוקה על דרך נס, כי בדרך טבע היה בלתי אפשר שינה כזאת בכלם:
פסוק יג:ויעבור דוד העבר וגו'. אחרי שלקח דוד החנית וצפחת המים עבר העבר ועמד על ראש ההר מרחוק, ובחר ראש ההר כדי שישמע קולו למרחוק למחנה שאול, ונתרחק כל כך מהמחנה לפחדו אולי ירדפו אחריו, (יד) ויקרא אל העם ואל אבנר הלא תענה אבנר, ויראה שקראם פעם אחר פעם ואמר למה לא תענה אבנר? ובמדרש תהלים (מזמור נ"ח) אמרו, מה יש לך לענות אבנר? הרי אמרת על דבר המערה אלו היה דוד עושה לשאול מאומה היינו נכנסים לשם והיינו מחתכין אותו אבר אבר, ועתה בענין החנית מה יש לך לענות? ולא היה אבנר עונה דבר ונעשה אלם, הה"ד האמנם אלם צדק תדברון וגו'. וספר הכתוב שאבנר השיב כששמע הדברים מי אתה קראת אל המלך, רוצה לומר קראת ונתת קולך על המלך ולא חששת לעורר אותו משנתו בקראך בקול גדול, וכמוהו (בסימן ט"ז כ') ויך את הפלשתי אל מצחו, רוצה לומר על מצחו, וכן תרגם יונתן מה דין דקרי בריש מלכא:
פסוק טו:ואז אמר דוד הלא איש אתה ומי כמוך בישראל, והנה המאמר הזה יורה שהיה דוד מיחס האשמה הזאת לאבנר לבד, (טז) אחר כך אמר חי השם כי בני מות אתם, ויורה שאת כלם יאשים, ולכן אומר שדוד רצה לתת טעם למה היה קורא לאבנר ולא לאיש אחר מכל המחנה, ולזה אמר הלא איש מעולה ונכבד אתה ומי כמוך בישראל דומה למעלתך? ולכן האשם הוא יותר מגונה בערכך, וזהו ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך? רוצה לומר למה לא שמת שומרים על המלך? כי היה אפשר שיבא איש אחד להשחית את המלך, לא טוב הדבר הזה אשר עשית להיותך ישן כל הלילה ולא שמת שומרים על המחנה. והנה אמר זה לפי שהיה המנהג תמיד וגם היום הזה בהיות העם במחנה לשום להם שומרים במשמרות ישמרו את המלך ואת המחנה, לבל יבואו האויבים ויכו אותם בטח, הלא תראה במלחמת גדעון (שופטים ז' י"ט) כשבא על אויביו היו במחניהם שומרים ובא אחר האשמורת השניה, וכן היה ראוי לאבנר שיעשה פה, ולפי שהיה הדבר הזה מוטל על שר הצבא שישים שומרים על המחנה לשמור אותו ממקרה לילה, והיה אבנר שר הצבא אשר לשאול לכן גער בו דוד ואמר למה לא שמרת אל אדוניך? לא שיהיה אבנר הוא שומר המחנה כי אם שהוא יסדר וישים השומרים, ולזה אמר לא ימלט מהיות האשמה הזאת אם באבנר שר הצבא (אם לא סדר ולא שם שומרים) ואם בשומרים עצמם (אם היו שם וישנו ולא שמרו את המלך) ולכן ראשונה אמר לאבנר לא טוב הדבר הזה אשר עשית, רוצה לומר אם לא סדרת השומרים, אחרי כן אמר חי השם כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם, רוצה לומר ואם שומרים היו שם לא שמרו כראוי וישנו, חי השם כי בני מות הם יען עשו מלאכתם רמיה, ובהיות נמנים מתוך העדה לשמור את המלך ולא שמרו אותו וישכבו וילינו, והשבועה היתה אם כן כפי הדין, שאין ספק ששמירת המחנה והמלך אשר בתוכו היא בהיות השומרים כפי משמרותיהם בלילה לא יתנו לעפעפיהם תנומה, וכאשר לא יעשו כן הם בני מות בלי ספק בענין שכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה, ולפי זה לא אמר בני מות אתם על אבנר, כי אם על השומרים אשר מנה ולא שמרו כאשר נצטוו. ואפשר עוד אצלי לפרש הכתוב באופן אחר, יאמר ולמה לא שמרת אל אדוניך, ונניח עתה כי בא אחד העם והיה משחית והורג אין ספק שאז לא יהיה טוב הדבר אשר עשית אבל חי השם כי בני מות אתם, לפי שלא שמרתם אותו ונהרג המלך על התרשלותכם, ונתן לו האות באמרו ועתה ראה אי חנית המלך וגו', אם כן לא אמר דוד חי השם כי בני מות אתם כי אם על ההנחה שעברה, אם בא אחד העם והרג את המלך בהיותם ישנים כלם, כי היו הם אז סבת מיתתו בהתרשלות שמירתם ויהיו בעבור זה בני מות כפי מנהגי המלכים וחוקם. או יהיה פירוש בני מות אתם כי היה ראוי לאשר בא להשחית שיהרוג אותם אחרי שמצאם כלם ישנים, ולא אמר זה אם כן כפי הדין כי אם שהיה ראוי אליו שיהרגם דוד בבאו שמה אליהם, ועם זה הותרה השאלה החמישית:
פסוק יז:ויכר שאול את קול דוד וגו'. כאשר שמע שאול דברי דוד הכיר את קול דבריו, עם היות שאבנר לא הכירו ואמר מי אתה קראת אל המלך שיורה שלא הכירו, ואמר שאול אתה זה בני דוד, וקראו בנו לפי שעשה עמו שתי פעמים מעשה הבן העובד אותו (יח) ודוד הוכיחו למה היה רודף אחרי עבדו, כי העבד הוא מצטרף עם האדון וראוי שיעבדהו, לא שהאדון ירדוף אחריו להשמידו, כל שכן אם אין בידו חטא ורעה, (יט) ואמר דוד אם השם הסיתך בי, רוצה לומר אם היה זה מסבה מהאל יתברך אעשה לפניו מנחה ונסך כדי שיכפר חטאתי וירצה לי שתסיר מעלי שנאתך, ואם בני אדם הם המסיתים אותך בי ארורים יהיו לפני השם כי גרשוני מהסתפח בנחלת השם, ואמר זה על שאול וביתו שהיה נחלת השם מלכותו, או אמר זה על מיכל וביתו, כאמרו (משלי י"ט י"ד) בית והון נחלת אבות ומהשם אשה משכלת. או אמרו על ארץ ישראל כלה, כי יצטרך לברוח ממנה וללכת ולשבת בארץ האויבים, ויהיה זה כאלו הם מסבבים ואומרים לו ללכת לעבוד אלקים אחרים, ואמרו חכמינו ז"ל כל היוצא לחוצה לארץ כאלו עובד ע"ז והוכיחוהו מזה בסוף מסכת כתובות (פרק י"ג ק"י ע"ב):
פסוק כ:והנה דוד התפלל שלא יפול דמו ארצה מנגד השם, כלומר שיעמוד תמיד נגדו לדרוש נקמתו, ואמר זה לומר שהיה תמיד בסכנה כאלו דמו נשפך ארצה, אחרי אשר יצא מלך ישראל לבקש פרעוש אחד, שהוא בעל חי קטן מאד והוא המדלג מכאן לכאן להנצל מידי האדם שימיתהו, והיה המלך שאול רודף אחריו כאלו היה רודף בהרים אחרי הקורא, והוא העוף הקורא הנקרא בלע"ז פרדי"ץ, שהמלכים מתענגים לצאת אליהם לציד ולרדוף אחריהם ולצוד צידם, ואתה צד את פרעוש אחד במקום ציד עופות נכבדים. וחכמינו ז"ל (חולין פרק י"ב דף ק"מ ע"ב) אמרו שהעוף נקרא קורא והוא רודף בהרים את קיני שאר העופות ויושב על ביציהם:
פסוק כא:ושאול השיבו חטאתי שוב בני דוד, רוצה לומר שישוב אליו ולביתו, ויעד אותו כי לא ירע אליו עוד אחרי אשר יקרה נפשו בעיניו בדבר החנית שלא הרגו, והודה שאול שהיו כל מעשיו בסכלות אבל באחרונה היה הפתיות והשגיאה הרבה מאד, אחרי שראה מה שעשה עמו במערה ורדף עוד אחריו.
פסוק כב:והנה דוד עם כל הדברים האלה לא רצה לשוב לפני שאול ולא בטח בדבריו, אבל אמר שישלח נער בעד החנית, ולא זכר צפחת המים כי חרפה היא לו לחזור אחריה. והודיעו כי לא ירצה לשוב אליו עוד, (כג) אבל התפלל לפני האלקים לשלם לאיש את צדקתו ואת אמונתו, רוצה לומר ידעתי כי אתה לא תגמלני כמעשי אבל האל יתברך הוא יהיה הגומל האמיתי, (כד) והגמול יהיה שכאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני כן תגדל נפשי בעיני השם, וכאשר הצלתיך מכל רע ומידי אבישי שהוא היה רוצה להרגך, כן יצילני השם מכל צרה: ושאול הכירו וידע בלבו שכל מעשה דוד ופעולותיו היו נסיות, (כה) ולכן אמר גם עשה תעשה וגם יכול תוכל, רוצה לומר שעוד יהיה לו יכולת ומלכות כפי מה שיורה עליו מעשיו לעשות מה שירצה: