פסוק א:וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ, כשסיים לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן אהבה עזה כְּנַפְשׁוֹ, כמו את עצמו.
פסוק ב:וַיִּקָּחֵהוּ – את דוד שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו.
פסוק ג:וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית, קשר נצחי שאין לנתקו בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.
פסוק ד:וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד, וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ, את כל בגדיו כאות לאיחודם בברית.
פסוק ה:וַיֵּצֵא דָוִד למשימות צבאיות בעיקר, ובְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל, יַשְׂכִּיל, יצליח. ומכיוון שהתברר שדוד איננו רק גיבור במאבק אישי, אלא אדם מצליח ומהימן – וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל לפקד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה. וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל. דוד משך את אהבתם של כל רואיו, והוא מצא חן בעיני הכול.
פסוק ו:וַיְהִי בְּבוֹאָם – כשבאו אנשי המלחמה מעמק האלה, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי בפעם הראשונה ואולי גם בפעמים נוספות – וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל שהמלך עבר דרכן לָשִׁיר, וְהַמְּחֹלוֹת, והנשים המחוללות לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ השב לביתו, בְּתֻפִּים, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים, הנקראים כעת 'משולשים'.
פסוק ז:וַתַּעֲנֶינָה בשירה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, השרות והרוקדות לקראת המנצחים, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד – בְּרִבְבֹתָיו. שאול מכה אלפים, ואילו דוד מכה רבבות. הן הגזימו בלשונן בשל רצונן להחניף לצעיר יפה התואר שנשא חן בעיניהן.
פסוק ח:למרות זאת – וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, משום שראה בשירתן של הנשים פגיעה במעמדו, וַיֹּאמֶר: נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ רק את הָאֲלָפִים, ומה חסר עוֹד לוֹ – לדוד – אַךְ הַמְּלוּכָה. איזה יתרון יש לי עליו?! אף מלכותי עלולה לעבור אליו.
פסוק ט:וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.
פסוק י:וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל. שאול נתקף שוב דיכאון, וַיִּתְנַבֵּא, התנהג כנביא, השתגע, או: ראה תחזית קודרת לחייו בְתוֹךְ הַבַּיִת. וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם, כרגיל, כדי להרגיעו. וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל, כמלך וכאיש מלחמה.
פסוק יא:וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית במצב רוחו הרע וַיֹּאמֶר בלבו: אַכֶּה בחנית בְדָוִד וּבַקִּיר. וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם. לא הייתה זו התקפה מתוכננת ומחושבת אלא מעשה אימפולסיבי שבא מתוך נטיית לב מטורפת. דוד, שהיה צעיר זריז, והיה גם מודע להתקפיו של שאול, הצליח להתחמק.
פסוק יב:כשהתקף הדיכאון חלף – וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד, כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר. שאול סבל ממצבו ומהידרדרותו, וקינא בדוד הצעיר והמוכשר הגדל ומצליח מול עיניו.
פסוק יג:וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, מעל פניו, מפני שמראהו של דוד טורד את שלוותו, ומצד שני – וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ, שאול מינה את דוד לתפקיד שַׂר אָלֶף בצבאו, דרגה גבוהה מאוד, אולי סגן שר הצבא כולו. וַיֵּצֵא דוד וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם במלחמה.
פסוק יד:וַיְהִי דָוִד לְכָל, בכל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל, וַה' עִמּוֹ.
פסוק טו:וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, וההצלחה מאירה לו פנים בכול, וַיָּגָר, פחד מִפָּנָיו אולי בשל חוסר הביטחון שליווה את שאול כבר מעת משיחתו למלך. עתה שיקף לו דוד את מה שהוא עצמו היה רוצה להיות.
פסוק טז:וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד, כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם. הכול ראו את הצלחתו הן כאיש צבא הן בניהול תחומים אחרים.
פסוק יז:מעין מאמר מוסגר: כאשר הגיע הזמן לקיים את ההבטחה שהבטיח שאול לאיש שיכה את גלית – וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה בבנותי, מֵרַב – אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה. זו הקִּרבה הגדולה ביותר שיכול המלך להעניק לאדם – אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל, לאיש מלחמתי וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. וְשָׁאוּל אָמַר בלבו, חשב: אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: מִי אָנֹכִי, וּמִי, ומה חשובים חַיַּי, ומי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ?! לא מגיע לי הכבוד הגדול הזה.
פסוק יט:וַיְהִי בְּעֵת תֵּת, כשהגיע הזמן לתת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד – וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה. שאול שינה את דעתו ונתן אותה לאיש אחר.
פסוק כ:וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל הצעירה אֶת דָּוִד בינתיים. היא הכירה אותו משהייתו בחצר המלך, ואולי מביקוריו הרשמיים למחצה אצל אחותה הגדולה. וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל שמיכל עצמה מעוניינת בדוד, ואולי גם דוד מעוניין בה. וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. שאול ראה זאת בעין יפה. שוב נמצאה לו ההזדמנות להשיא לדוד את בתו, ואולי העדיף שתהיה זו הבת בעלת המעמד הפחות בכיר.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בלבו: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים. המחשבה הזו לא הרפתה ממנו. הוא גם ידע שכל עוד דוד מתגרה בפלשתים ופוגע בהם, הם מתגוננים ויימנעו מהתקפה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: בִּשְׁתַּיִם, באחת משתי בנותי תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם.
פסוק כב:דוד לא הגיב כלל על אי-קיום ההבטחה לגבי מרב. אולי לא היה בטוח אם המלך התכוון להבטחתו באופן מילולי. אולי חשב שלא היו אלה אלא דברי עידוד כלליים בלבד. לכן – וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו: דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט, בסתר לֵאמֹר: הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ באמת ובתמים, וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, וְעַתָּה ההזדמנות שלך, וכך ראוי לך – הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.
פסוק כג:וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: הַנְקַלָּה, האם דבר קל בְעֵינֵיכֶם להִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ?! והרי אָנֹכִי אִישׁ רָשׁ, עני וְנִקְלֶה, ומפחותי הערך. הרי מי שמתחתן צריך לתת מוהר – ואף לאשה פשוטה מקובל לתת חמישים שקל כסף – ואילו כאן מדובר על מוהר לבת מלך.
פסוק כד:וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד. דוד אינו בא בתביעות; אדרבא, הוא אומר כי אין הוא ראוי להיות חתן המלך.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד: אתה אומר שאינך יכול לשלם מוהר הגון, אך אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי אם בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. רצונו שתהרוג מאה פלשתים, תביא את ערלותיהם כסימן שהרגת אותם, ומעשה גבורה זה ייחשב בעיניו יותר מכל סכום כסף. וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. הוא ניסה לגרום לדוד להילחם שוב בפלשתים, הפעם כאדם פרטי.
פסוק כו:וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים, עוד לא הגיע הזמן שנקבע לקיום התנאי –
פסוק כז:וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, ולא מאה בלבד, כמו שביקש שאול. וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם, הביאום בשלמות לַמֶּלֶךְ על מנת לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. התנאי קוים – וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה. לכאורה כל הצדדים היו מרוצים מקשר הנישואין הזה. תּוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק כח:וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי ה' עִם דָּוִד, שה' מלווה אותו בכל דרכיו. וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ, ושדוד זכה באשה אוהבת.
פסוק כט:וַיֹּאסֶף, הוסיף שָׁאוּל לֵרֹא, לפחד מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, שהרי ראה בהצלחותיו של דוד בכל מעשיו, והוא עצמו לא ראה ברכה בחייו. וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָוִד כָּל הַיָּמִים. זו לא הייתה מחשבה מוגדרת ורציונלית, שהרי דוד לא הראה שום סימן שהוא מעוניין לקחת ממנו את המלוכה, אבל המחשבה האובססיבית על כך לא חדלה להציק לו.
פסוק ל:וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מפעם לפעם למערכה כנגד ישראל, וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם, שָׂכַל, נהג בתבונה והצליח דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל. וַיִּיקַר, התכבד שְׁמוֹ מְאֹד. ושאול לא יכול היה לשאת זאת.
