פסוק א:וספר הכתוב שעם היות שאול באותה חקירה הנה יונתן לא חקר כלל אבל נפשו נקשרה בנפש דוד ויאהבהו כנפשו, רוצה לומר שלא היתה אהבתו אהבת הערב כאהבת הנערים, ולא אהבת המועיל, כי אם אהבת הטוב במה שהוא טוב, ולפי שהאהבה הזאת תתיחס לשלמות הנפשיי, לזה אמר ויאהבהו כנפשו, רוצה לומר שאהב יונתן את דוד כפי מעלת נפשו של דוד או שאהבו כמו שהיה אוהב יהונתן את נפשו עצמו. וכתב סיני"קא המדיני שהאוהב האמיתי הוא עצם האדם, והוא הוא עצמו מסכים למה שנאמר ביהונתן ויאהבהו כנפשו:
פסוק ב:וכאשר ראה שאול גבורתו ושכבר נדר לתת לו בתו לקחהו ולא נתנו לשוב לבית אביו לרעות עוד את הצאן, (ג) וכרתו ברית יהונתן ודוד, לא להיות דוד במעלת יהונתן שהיה בן המלך, כי אם מצד שהיה אוהב אותו כנפשו, (ד) ולאות ומופת אהבתו פשט יונתן את מעילו ומדיו ונתנם לדוד, וזה היה סימן שדוד יהיה בן המלך ויורש מלכותו אחריו במקום יהונתן:
פסוק ה:וספר הכתוב שהיה דוד יוצא למלחמות והיה שר הלוחמים, ולא עם כל זה מקנאים בו עבדי שאול עם היותם מאומנותו:
פסוק ו:(ו-ז) וזכר עוד שכאשר שב דוד מהמלחמה היו הנשים יוצאות בתוף וכנור לפניו והיו משוררות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, והיה זה ממנהג קדום שיעשו שירים מהגבורות שיעשו הלוחמים לפרסם גבורותיהם, באופן שכל איש ישתדל לעשות מעשה גבורה כדי שיכבדוהו בשירים. אמנם שאול חרה אפו על זה בקנאתו ממנו, (ח-ט) והיה עוין את דוד בעין רעה מהיום ההוא והלאה, לפי שראה שכל אשר הוא עושה השם מצליח:
פסוק י:פרשה עשירית בתחבולות אשר עשה שאול להרוג את דוד בסתר בעודו עמו, ראשונה בהטלת חניתו להכותו פעמים, ושנית בנשואי בתו אשר עשה עמו ושיתן אליה כמוהר הבתולות מאה ערלות פלשתים כדי לתתו בידיהם, ושלישית בצוואתו ליהונתן ולעבדיו שימיתוהו הם, ורביעית במה ששלח שיביאוהו מביתו להמיתו, וחמישית ששלח אחריו מלאכים אל ניות ברמה אשר היה שם דוד עם שמואל, ויתנבאו כל ההולכים שמה אחריו וגם שאול הלך שמה והתנבא בתוכם, ואיך יונתן חקר ודרש דעת שאול אביו וידע כי כלה היא מעמו להמית את דוד עד שברח דוד מלפני שאול. תחלת הפרשה ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים וגו', עד ויבא דוד נובא אל אחימלך וגו', והנה שאלתי בספורי הפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק י:השאלה הראשונה באמרו ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית וגו', ואם היה רוחו רוח רעה איך התנבא עמו? והנה הרוח הנבואיי הוא שפע מאת השם יתברך והוא רוח טוב ואינו רוח רעה, שכן תמצא אחרי זה כאשר הלך אל הרמתה לבית שמואל שפשט את בגדיו ויתנבא גם הוא, והוא זר מאד אם היה שרוח השם טובה סרה מעליו ובעתתו רוח רעה איך התנבא? השאלה השנית באמרו וירא שאול מלפני דוד וגו', ואמר אחר כך וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו, ואחר זה אמר עוד ויאסף שאול לירוא מפני דוד עוד, ויקשה מה ראה שאול לירוא מפני דוד? האם היה מבקש את נפשו ואם היה רודף אחריו להמיתו? הנה דוד היה לו ראוי שירא מפני שאול אבל שאול לא פחד מדוד, הנה השנאה והקנאה ממעשיו היתה ראויה אליו, אבל היראה לא היה לה סבה:
פסוק י:השאלה השלישית בנשואי דוד עם מיכל, והיא אם היה כדת המלך שהנלחם עם גלית ויכהו יתן לו המלך את בתו לאשה ויעשירהו עושר גדול, אם כן איך אחרי שהכה דוד את גלית לא נתן לו שאול את בתו ולא העשירו? ויצו את עבדיו שיאמרו לו הנה חפץ בך המלך ועתה התחתן במלך, ואיך בקש ממנו מאה ערלות פלשתים ומזולת זה היה כבר מחוייב שאול לתת לו בתו? השאלה הרביעית אם היה לב שאול להמית את דוד עד שצוה את יהונתן בנו ואת עבדיו להמיתו, איך נשבע אל יהונתן בנו חי השם אם יומת? ואם נאמר שרצה להסתירו מעמו להיותו בעל ברית לדוד, יקשה אם כן איך צוהו קודם לזה שיהרגהו? ואיך אחר כך אמר לו ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא? ויקשה עוד איך נשבע יהונתן לדוד שלא היה אביו רצה להרגו בראותו שהיה מטיל החנית להרגו וגם ששלח מלאכים להביאו להרגו? השאלה החמישית בדבר יהונתן שאמר לדוד ולא אם עודני חי ולא תעשה עמדי חסד ולא אמות ולא תכרות את חסדך מעם ביתי עד עולם ולא בהכרית השם את אויבי דוד, ובאו בדבור הזה חמשה שלילות זו אחר זו בלי הפסק, ויראה שאין בהם צורך ולא יסבלו יישוב:
פסוק י:השאלה הששית במה שאמר לו יהונתן מחר חדש ונפקדת כי יפקד מושבך וגו', ובאת אל המקום וגו', והעצה הזאת כבר יעצה דוד והוא אשר זכרה ראשונה, כמו שאמר קודם לזה ויאמר דוד אל יהונתן הנה חדש מחר וגו', אם פקוד יפקדני אביך וגו', ואם דוד הוא אשר התחיל בה ואמרה, מה ראה יהונתן לחדשה אחר כך אליו? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק י:ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים וגו'. ספר הכתוב שממחרת אותו היום צלחה ועברה רוח אלקים רעה אל שאול, וידמה שאמר ממחרת להגיד ששאול התפעל מאד מדברי הנשים השאננות המחוללות שאמרו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ועיין בדוד בחשבו בלבו אולי הוא זה אשר עליו אמר שמואל ונתנה לרעך הטוב ממך, לפי שלקח סימן מדברי הנשים שתגדל מעלת דוד על מעלתו והוא אות מלכות, ובהיות הדמיון גובר בו רעיוניו על משכביו סליקו ולכן ביום מחרתו עברה על שאול רוח אלקים רעה. ואחשוב שהרוח נאמר בכאן על הרצון, והוא כמו (משלי כ"ט י"א) כל רוחו יוציא כסיל, (ישעיה מ' י"ג) מי תכן את רוח השם, וכמו שהביא הרב המורה בפרק מ' חלק א', יאמר שממחרת אותו היום שקרה זה בו נתיישבה בדמיון שאול הכוונה האלקית הרעה אשר היה עליו, רוצה לומר לקרוע ממנו המלכות ויתנבא בתוך הבית, רוצה לומר שחשב במה שיהיה באחרית הימים, כי כל מגיד העתידות נקרא מתנבא, וראוי שתדע שיש הפרש גדול בין נביא ובין מתנבא כי הנביא הוא המושפע באמת מהשם יתברך, והמתנבא הוא האיש המכין עצמו ומשתדל לדעת העתידות ומתבודד אליהם. וכמוהו (במדבר י"א כ"ז) אלדד ומידד מתנבאים במחנה. רוצה לומר מתבודדים ומשתדלים להיות נביאים, ואם כן לא כוון הכתוב בכאן שבא לשאול חולי ורוח רעה מאת השם, ושהיה מדבר דברי שטות כדעת המתרגם וכלל המפרשים, כי אם שהיה מחשב באותה הכוונה הרעה אשר היה לאל יתברך עליו, והיה מתנבא בעצמו מה שיהיה נושא ונותן עמו בדעתו, והיתה מחשבתו משוטטת שדוד היה באמת יורש מלכותו, (יא) ולכן בהיותו מנגן לפניו ושר בשירים על לב רע הטיל שאול את החנית אשר היה בידו להכות את דוד, וזה עשה כל כך בחזקה שיעבור ויכנס בקיר, והיה מראה פנים שעשה זה שלא במתכוון, והיה רצונו כפי האמת להרגו בערמה ליראתו פן ימלוך ויסירהו ממלכותו, ודוד בהיותו מנגן היו עיניו בידו ושלא במתכוון הסב עצמו מפניו שלא מדעתו וניצול, (יב) ומאשר ראה שאול שדוד יסב מפניו שלא בכוונה פעמים, הכיר כי היה השם עמו, ובראותו שההשגחה סרה ממנו ושהיא היתה דבקה בדוד פחד ממנו, בחשבו בלי ספק זה ימלוך אחרי והאלקים עשאו לשטן לי (יג) ועזרו באותה מחשבה עוד ששמוהו שר אלף והיה יוצא ובא לפני העם, כמו שהתפלל משה על נגיד העם (במדבר כ"ז י"ז) אשר יוציאם ואשר יביאם. ולא היו גבורותיו בסכלות והפעמות כשמשון ויהוא בן נמשי (יד) אבל היה בכל דרכיו משכיל ונבון והיה ירא אלקים מאד, וזהו אמרו והשם עמו, (טו) וכאשר ראה שאול שהיה דוד משכיל פחד עוד מפניו, לא מפני גבורתו כי שמע כאלה רבות, כי אם בעבור השכלתו ותבונתו, וכל זה לפי שנדמה אליו שהוא יעצור בעמו והוא היה רעו הטוב ממנו אשר אמר אליו שמואל. הנה התבאר מזה ענין התנבאות שאול מה היה וענין פחדו מדוד, לא מיראתו שיהרגהו דוד כי אם מיראתו שימלוך אחריו וקשור הפסוקים כלם, והותרו השאלות ראשונה ושנית:
פסוק יז:ויאמר שאול אל דוד וגו'. אחרי אשר ראה שאול שלא היה יכול להכות את דוד בידו ובחניתו חשב מחשבה שנית להרגו בתתו לו את בתו, לא לכבדו ולא לבקש אהבתו כי אם לתתו ביד פלשתים וידו אל תהי בו. ואני אחשוב שמה שאמרו האנשים במלחמת גלית הפלשתי שהאיש אשר יכה את הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו, לא היו דברי ממש, אולי אמרו הם זה מעצמם ויצא אותו קול בלי יסוד ואמות כדברי העם המרבים ומוציאים פעמים רבות דברים מעצמם. או שדבר זה שאול כמו שידברו בזה המלכים על צד הגוזמא והרחבת הלשון, ולכן כאשר בא דוד לפני שאול על ענין גלית לא אמר לו מזה כלום, לא קודם המלחמה ולא לאחרי המלחמה, ולכן אומר אני שלנשואי דוד עם בתו התעורר שאול עתה מפאת עצמו, לא להיותו מחוייב עליו מענין גלית, וזהו שאמר הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן לך לאשה, רוצה לומר מפני היותה בתי ומפני היותה בתי הגדולה מרב אני עושה עמך חסד גדול לתתה לך לאשה, ולכן ראוי שלא תהיה לי במדרגת חתן כי אם במדרגת בן, וזהו אך היה לי לבן חיל, כ"ש שמה שאשאל ממך הוא עבודת האל להלחם מלחמות השם. וספר הכתוב רוע כוונתו שהיה בזה לשיהיה בו יד פלשתים, (יח) ושדוד השיבו באימה בכריעה ביראה ובהשתחואה מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך, רוצה לומר שלא היה חושש חייו לכלום ולא ימנע מהמלחמות בהיותו חתן המלך, כי מה הוא ומה חייו וחיי כל משפחתו שיחוש אליהם בערך זה ולא ירבה המלחמות כדברי שאול אף כי ימיתוהו הפלשתים.
פסוק יט:וספר הכתוב שבעת תת את מירב בת שאול לדוד, רוצה לומר בעת שהיו עתידים לתתה לדוד והיא נתנה לעדריאל, רוצה לומר שהיא בעצמה בלי דעת שאול נתנה ונתקדשה לעדריאל המחולתי לאשה, (כ) ומיכל אחותה חשקה נפשה בדוד, וכאשר הגידו לשאול שנתקדשה מירב לעדריאל ושמיכל היתה חפצה בדוד ישרה בעיניו, (כא) ואמר גם אני אחפוץ ואתננה לו, ויהי רצון מלפני השם שתהי בו יד פלשתים, ולכן שאול אמר לדוד אל תתעצב ואל תדאג על מה שעשתה מירב, כי בשתים תתחתן בי היום, רוצה לומר באחת מהשתים האלה תתחתן או אתן לך מירב בעל כרחה או מיכל ברצונה, והוא כמו (שמואל ב כ״ד:י״ב) שלש אנכי נוטל עליך. וחכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (פרק ב' י"ט ע"ב) אמרו כי שתיהם היו לדוד לנשים ואחר מיתת מירב נשא מיכל, ומהם אמרו כי קדושי טעות היו לו לדוד במירב ובסתר נשאה עדריאל. ופשט הכתובים מורה שדוד למה שראה ענין מירב היה נשמט ומושך ידו מהמעשה, לפי שחשב ששאול התל בו כראשונה, (כב) ולפיכך הוצרך שאול לצוות לעבדיו שידברו אל דוד בלט, כלומר בסתר, הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך ועתה השתדל לשתתחתן במלך, והיה כל זה כדי שיאמין ויחשוב ששאול לא התל בו.
פסוק כג:ודוד השיבם הנקלה בעיניכם התחתן במלך? רוצה לומר איך אשתדל להתחתן במלך והוא עול גדול ומשא כבד לבקש מוהר ומתן לבת המלך, ואני איש רש ונקלה, (כה) ושאול צוה להשיב לו שלא ימנע מפני זה מהתחתן בו, כי הוא לא היה חפץ במוהר ומתן אחר כי אם במאה ערלות פלשתים, באמרו שהיה עושה זה להנקם מאויביו, והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה כי אם להפיל את דוד ביד פלשתים, (כו) ודוד בתום לבבו ישרה הדבר בעיניו, וזה לא לאהבת מיכל כי אם מפני הכבוד להתחתן במלך, (כז) וקודם מלאת הימים אשר אמר לתת הערלות הכה בפלשתים מאתים איש ויבא את ערלותיהם למלך, ורמז בזה שלא הביאם לפני מיכל שלא היה ראוי לצניעותה כי אם לפני המלך, ורמז הכ' שלא הביאם דוד בידו כי חרפה הוא לו כי אם על ידי עבדיו, ולזה אמר וימלאום למלך, ר"ל שאנשיו הביאום לפניו ומלאו חובה בתתם לו מאתים עם היות שלא היה התנאי כי אם במאה, ועשו זה להורות טוב הצלחתם:
פסוק כח:(כח-כט) וספר שאז נתן לו את מיכל בתו לאשה, ושאול בראותו שהשם היה עמו, ושבתו מיכל היתה אוהבת את דוד ולא היה יכול להרגו על ידה, הוסיף יראה ופחד ממנו ולשנוא אותו, ובזה הותרה השאלה השלישית:
פסוק ל:ויצאו שרי פלשתים וגו'. עתה יזכור הכתוב השתדלות שלישי שעשה שאול להמית את דוד, והוא שיצאו שרי פלשתים לפשוט בארץ לשלול ולבוז בז, ויהי מידי צאתם, רוצה לומר כאשר יצאו שכל דוד מכל עבדי שאול, כלומר שהגדיל עצה הפליא תושיה להצליח במלחמה ולהשמיד את האויבים, באופן שייקר שמו ונכבד מאד, כי יצא לו שם משכיל ושם איש מלומד מלחמה. ובדרש (מדרש שמואל פרשה כ"ב) אמרו נתיקר שמו בהלכה, כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה יצאו שרי פלשתים אמרו כתוב בתורתם (דברים כ"ד ה') כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, נלך ונלחם עמהם, ולא היו יודעים שדוד היה חכם ודורש במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:
