פסוק א:ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול בחשבך שאחזירנו למלכות מפני כך והלא אני מאסתיו ואי אפשר על כן מלא קרנך כו' והנה ראוי לשים לב באומרו איך אלך ושמע שאול והרגני האם לא ידע אם לא שמע כי הולכי בדרך מצוה אינם נזוקין והנה לזה השיבו רז"ל היכא דשכיח הזיקא שאני ועדיין אין בזה די בער הקושי הלזה בעצם כי אם לא היה חפץ הוא ית' להצילו לא היה משלחו. ועוד יפלא על אדון עולם ה' איך צוהו לעשות תואנה בעגלת בקר לומר לזבוח כו' ולמה לא אמר לו אל תירא כי אתך אנכי ולהתלונן על אומרו איך אלך כו'. ועוד כי איך יכסה השמש בכברה כי הלא יאמרו מאין ולאין לזבח בבית לחם ומה היום מימים כי אלו היה בגלגל או בנוב או גבעון החרשנו כי שם מקום אשר היתה שם במה גדולה והנה על זאת יש דחק לומר כי נמצא חלל באדמ' לא נודע מי הכהו ועל כן היתה תואנת עגלת בקר צודקת אך זאת היא נבואה קטנה אשר אין לה שחר. עוד יש אמרו כי אדרבה אמר לו אל תכסה הדבר ואמור לזבוח באתי כי ע"י כן יפורסם יותר ואל תירא כי אהיה עמך ואין זה משמעות המקרא ומה גם שא"כ היה הדבר מתגלה ולא מצינו שנודע הדבר כלל כי אם לישי ובניו בלבד עד הומלך. ועוד כי כאשר חרדו לקראתו זקני בית לחם ותמהו ואמרו שלום בואך והשקיט תמיהתם באומרו שלום לזבוח לה' באתי הנה יראה כי אומרו לזבוח הוא להסתיר הדבר ולא עוד אלא שאמ' להם התקדשו ובאתם אתי בזבח כדי שלא יורגש אם לישי ובניו לבדם היה מזמין:
פסוק א:אמנם לבא אל הענין נעיר עוד כי אם כוונתו ית' היתה שיקח עגלת בקר ויאמר לזבוח כו' למה מתחלה לא אמר לו דבר כי אם לך אשלחך כו'. עוד נשים לב אל ייתור מלת לך כי הראוי יאמר מלא קרנך שמן ואשלחך מאי לך ואשלחך ועוד כי היה לו להפך ולומר אשלחך ולך כי אחר השלוח היא ההליכה וכן באומרו איך לא אמר איך תשלחני ושמע שאול אך הנה דבר ידוע הוא כמפורסם בספר הזוהר כי אין הוא ית' מכריח ומשנה בחירת בן האדם וכי על זה פקח עיניו ראובן באומרו השליכו אותו אל הבור כו' כי אמר גם שבבור נחשים ועקרבים אין פחד כי ה' עמו ועפר רגליו ילחכו אך אם אניחנו בידם עם שה' עמו לא ישנה בחירתם ויהרגוהו וזהו וישמע ראובן ויצילהו מידם שהוא מידם ממש כי בעלי בחירה המה ואין תקנה וזאת תהיה כונתו ית' לכה ואשלחך לומר אל תשען לבלתי הסתיר הדבר על היותי אני המשלח כי לא אשנה בחירתו ועשה רעה אך כאשר הייתי עושה אם עצמך בלי שליחותי היית עושה שהיית מכסה דבר כן תעשה אתה עתה בשליחותי וזהו לך אשלחך כלו' לך מבלי שאשלחך ואח"כ אומר אשלחך כי אין זה רק להשוות הליכתו מעצמו לשליחותו ית'.
פסוק ב:והוא הבין בדבר ואמר איך אלך ולא אמר איך תשלחני כלומר אחר שזה דומה לאלו הייתי הולך מעצמי ואיך אלך כו' ובחכמה דבר לומר אני לא אלך פן ישמע שאול כי אם איך אלך כלומר איך תהיה הדרך לינצל איזו תואנה אבקש להסתיר דבר לז"א לו עגלת בקר המתקנת לחלל תסייעך בצד מה להצילך מלהיות חלל כאשר הועיל ליוסף כי ארז"ל כי בהלכות עגלה ערופ' היה לומד עם אביו כששלחו אל אחיו כי היה חש פן ימצא חלל באדמה והיה עזר מעט עם אשר עשה ראובן להצילו מידם.
פסוק ב:ואמר שיצטרך לדבר אומרו לזבוח לה' באתי כי זכות העגל' תסייע להסתי' והלא לא יבצר מה שהערנו כי אדרבה אומרו שבא לזבוח שם יעיר את לב כל שומע לומ' הלא דבר הו' ויתגלה הדבר כי אינו מקו' מיוחד לכך מכל יתר ארץ ישראל כי אינו לא גלגל ולא נוב ולא גבעון אך לזה נזכירה מאמר דוד ברות קדשו עד אמצא מקום לה' משכנו' לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער והוא כמפורש אצלינו במקום כבודו כי עדיין לא נודע איה מקום כבוד בית המקדש כי היה שדה יער לארונה היבוסי ונשבע דוד לה' נדר לאביר ועקב אם ינום אם יישן עד ימצא מקום אשר הוא לה' מבריאת העולם הוא שער השמים כי על כן שם הקריבו אדם ונח ואברהם את יצחק בנו ושמא תאמרו למה נעלם והלא הוא סמוך לבית אל כי על כן שם ראה הסולם מוצב ארצ' כו' כי נעקר הר המוריה ממקומו ובא שם והיה הסולם משפיע משער השמים עד שהיו רגליו בבית אל היא לוז לז"א הנה שמענוה באפרתה לומר כי עד כה שמענוה באפרתה כי מה שהיינו מבינים הוא שהיה מקים המקדש הוא שער השמים באפרתה היא בית לחם והו' כי רגלי הסולם שראה יעקב היה בלוז היא בית אל ושיפועו נגד ירושלים היה וראשו כנגד באר שבע ועל שיפועו אמר אין זה כי אם בית אלהים כמפורש בב"ר וידוע כי בית לחם גם היא היתה נגד שיפועו ויותר קרובה אל ראשו מירושלים ובכן בהיות מקום האמיתי של בית המקדש בימים ההם שדה יער כי היה שדה ארונה היבוסי לא חשבו ישראל שהיה מקום ב"ה כי אם בבית לחם ואח"כ על ידי נתן הנביא ידעו כי בשדה ארונה היה שאמר זה המקום לעולה וזהו עד אמצא מקים לה' כו' כי הנה בתחלה שמענוה שהיה באפרתה ואח"כ ע"י הנביא מצאנוה בשדה יער כלל הדברים כי טרם יגלה מקום לה' חש בו שהיה בבית לחם אפרתה הסמוכה לירושלים ובזה יתכן מאומרו ית' שאמר לשמואל שיאמר שהלך בית לחם לזבוח לה' כי הלא כמו זר יחשב להם כי בחר במקום ההו' מבזולתו כי דעת גדולי הדור היתה כי שם חלקת בית עולמים עד נתגלה על פי הנביא.
פסוק ג:ולא אמר לו מעתה ומשחת את דוד בנו למען הסיר קנאה מאחיו כי לא היה מנסה בגדולים אך עתה המה ראו כי מן השמי' הית' לדוד כי בגדול היחל ולא רצה ית' עד בא דוד מן הצאן וקפץ השמן מרחוק ובבואו בית לחם חרדו זקני העיר לקראתו ויאמרו כלם כאחד שלום בואך כשואלים אם שלום היה או בורח משאול כי אולי כעס עליו על לא טוב' השמועה אשר השמיע לו ויאמר שלום אלא שבאתי לזבוח.
פסוק ה:ולהסתיר דבר שלא את ישי היה מבקש אמר להם דרך כלל התקדשו ובאת' אתי בזבח כלומר התקדשו והזדמנו מעצמכם אך ויקדש בעצם את ישי ואת בניו שהזמינם ואח"כ ויקרא להם בייחוד שנית לזבח ואז ויהי בבוא' וירא את אליאב וחשב כי הוא אשר ימלוך כי ראהו בתואר מוכן לכבוד שתהיה אימתו על העם ויאמר אך נגד ה' משיחו ויהיה אומרו אך למעט את אחיו ויאמ' ה' אל שמואל אל תביט אל מראהו כו' כי האדם כו' והנה ראוי לשים לב כי אין אומרו יראה לעינים מקביל אל אומרו וה' יראה ללבב. ועוד שהוא בלתי מובן כי אין האדם רואה לעינים כי לכל האדם רואה ואם הוא כאומר' יראה בעינים קשה יותר כי מי לא ידע כי האדם יראה בעינים וגם הוא תפל מבלי מלח. אך יאמר מאמרנו על פסוק ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי והוא כי הנה דרך בשר ודם שאם הוא בחשוכא רואה משם מה שבאורה אך אם הוא באורה אינו רואה מה שבתוך בית אפל אך הוא ית' ידע מה בחשוכא עם היות כי ונהורא עמיה שרי והטעם הוא על כי ראות עיני האדם אינה טבעית עצמיית כי אם כמאמר חכמי הטבע כי עין אדם אין ראייתה מעצמה כי אין העין רואה כי אם שהיא כמרא' מלוטשת בהירה ובהיותה באור מכה בהירותה באור ושואבת מהאור דרך התהפכות אור וע"י מה שמקבלת מן האור היא רואה על כן לא תראה מה בחשוכא כי אין שם מה שתקבל ממנו לראות אך הוא ית' אין ראייתו תלויה בקבל' מהאור באופן כי ראייתו עצמיית על כן לא יעצרנה החשך ועל כן ידע מה בחשוכא עם שנהור' עמיה שרא מש"כ האדם וזה גם הוא מאמרנו על מאמר התנא דע מה למעלה ממך עין רואה שהו' כי אין עין עליון כעיניך שאינ' רואה כי אם שתקבל מן האור לראות כי על כן לא יראה ללבב או בכל דבר חשוך כי הנה היא עין רואה בעצם מעצמה כי על כן אין חשך מחשיך לפניה וזה יאמר פה הוא ית' לשמואל לומר לו כי במה שהוא אדם אינו רואה ללבב כה' ואמר הענין בטעמו כי מה שאין האדם רואה ללבב הוא על כי אינו רואה בטבע כי אם שע"י מה שהאדם שם פניו להביט ולראות באור מביא ראיה אל העינים שמקבל ושואב מהאור על כן לא יראה לנסתר מש"כ הוא ית' שראייתו עצמי' מעצמו מפלשת הכל כחשכה כאורה וזהו האדם יראה לעינים הוא יראה ויביט באור להביא ראייה אל העינים כלומר שעל כן לא יראה ללבב אך וה' יראה ללבב מצד עצמו כי ראייתו עצמיית כמדובר:
פסוק יא:ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים כו'. הראוי יאמ' עוד נשאר הקטן למה חיסר הנו"ן ואמר שאר ולזה נעיר מה היה כי את מי שאמרו עליו בזמן ההוא שהיה גביר חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו לא העבירו לפני שמואל ולא עלה על לבו שכאשר הזמין את ישי ואת בניו שהיה זה בכלל הקרואים עם יתר אחיו. על כן אחשבה כי בתשובתו זאת נתן טעם לדבר באומר ועוד פאר הקטן והוא לומ' לא מבלי היותו ראוי לא קראתיו ולא שנשאר כדבר בלתי חשיב כי אם שלענותנותו השאיר עצמו ועל כן לא אמר נשאר שיורה על מקרה או על היותו נבזה וגרוע שיורין מהם כי אם שאר שהו' שאר את עצמו ואינו יכול ובא כעת כי הוא בצאן ולא יוכל להניחם עד הערב.
פסוק יא:אז אמר שלחה וקחנו כלו' גם שיחוס על הצאן וימאן קחנו ולא תניחנו בשום פנים. או כיון שלחה ואם ע"י שליח לא יבא לך וקחנו אתה בעצמך כי לא נסיב במסיבת הזבח עד בואו פה וישלח ויביאהו ומה מתקו דברי רז"ל שהיה מתעכב שמואל שראהו אדמוני שהיה מורה אכזריות מעין עשו אמר לו הוא ית' אל תחוש כי זה הוא אדמימותו עם יפה עינים הם הסנהדרין עיני העדה ועל פי דרכם זה יהיה וטוב רואי שלא היה סומך על סנהדרין והוא לא ידע ואשם כשאול שסמך על דואג שהיה ראש סנהדרין והרג נוב עיר הכהנים כי אם שהוא היה טוב רואי שהיה רואה הטוב ואמת מסיק אליבא דהלכתא אל השערה ולא יחטיא באופן שאין פחד יתאכזר לישראל שלא כדין ועל פי הדברים האלה לא היה צריך הוא ית' לחזור לומר לו קום משחהו אך הנה בתנחומא אמרו כי אמר לו הקב"ה משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו מעומד ובזה יתיישב שהוצרך לחזור לאמר לו הענין והנה ארז"ל שהשמן בעצמו קפץ מתיך הקרן על ראש דוד. וראוי לשים לב אם יש דבר מזה בכתוב. עוד ראוי לשים לב אל אומרו מקרב אחיו כי אם הוא כי שם היו אחיו ידוע הוא וגם אין מעלה או מוריד לאומרו. אך אפשר הוקשה לרז"ל אומרו ויקח שמואל את קרן השמן כי באומרו וימשח ידוע הוא כי לקח את קרן השמן כאשר צוהו ה' מלא קרנך שמן כו' אך הוא לומר כי שמואל לא עשה כי אם לקיחת קרן השמן אך המשיחה הוא ית' עשאה. ושיעור הכתיב ויאמר ה' קום משחהו וי קח שמואל את קרן השמן וימשח אותו השם הנז' באופן לא עשה שמואל רק לקיחת השמן אך וימשח אותו ה' הנז' בסמוך שקפץ השמן ולמה היה זה לעשות נס בלי צורך. לז"א בקרב אחיו כי להיות בקרב אחיו אם היה שמואל עושה לא יבצר צד הרהור אולי מלבו עושה למושחו ולא לא' מאחיו על כן קפץ השמן למען יכירו כי מה' יצא הדבר כי הוא ית' משחו וסרה קנאת אחיו ומיד טרם יארך הזמן שמשיעור צורך הזבח שאמר שמואל ויקם שמואל וילך הרמת':
פסוק יד:ורוח ה' כו'. אמר כי ע"י שמן המשחה הקדוש ההוא צלחה רוח ה' בדוד הוא רוח אדר מלכות מן השמים כאשר צלחה בשאול בהמשחו ועתה כאשר הרוח ההוא צלחה בדוד סרה משאול כי כבר הומלך דוד תחתיו וע"י כן מצא מקום לחול עליו רוח רעה וגם זה היה מאת ה' לבלתי ישים לבו לדרוש ולתור מה היתה לכת שמואל בית לחם כי אם ככה היה עושה היה דוד ושמואל מסתכנים על כן הוא ית' שלח רוח רעה ובעתהו שע"י כן לא ישית לב לדרוש ולתור על זה ומה גם כי אמרו לו עבדיו שתרופתו היא השמחה שיבקש לו מנגן שע"י כן לא ישית לב לבקש דבר יעצב בהם כי אם דבר ישמח בהם לדוץ דאבה.
פסוק טו:ויאמרו ואמר ויגזור נא אדונינו כי הנה עבדיך לפניך לקיים ואשר יאמר הוא יבקשו איש יודע מנגן בכנור כו' וראוי לשים לב שהל"ל יודע לנגן מאי יודע מנגן בכנור וכן אומרו הנה נא רוח אלהי' רעה מבעתך כי אומרו נא מיותר, אך הנה המה הכירו כי רוח רעה מבעתתו ויאמרו בלבם הנה לא חלה רוח רעה אם לא כי סרה מעליו רוח ה' שהיתה עמו ועל כן תהיה תרופתו איש יודע תורת ה' אשר איש כזה פני שכינה יקרא כי ה' עמו וגם הוא מנגן בכנור שע"י כן יוכן להשיג יותר על אשר השיגה ידו עד הנה באופן שע"י הכנת ידיעתו בתוספת התעוררו' ניגונו שיתוסף בו לפניך יהיה הכנה לעורר רוח ה' שהיה בך תחלה שסרה ממך ובכן תברח ממך רוח הרעה וזהו הנה נא רוח רעה לומר מש"כ עד כה כי אם רוח ה' והתיקון הוא להחזירו ונגן בידו וטוב לך שהטוב הקדוש שהיה בך יהיה. עתה בך כלומר ואז רוח הרעה לא ישכון במקום הקדושה.
פסוק יז:אז ויאמר שאול אל עבדיו ראו נא איש מטיב לנגן לא אמר איש יודע לנגן כי אם מטיב לנגן והוא כי יש אנשים שמתי לב אשר בתורת ה' לא יחפוצו כי אם בשירי זמרה והיה כנור ונבל תוף וחליל יין וכיוצא שאין נגונם רק להרע והנה איש כזה לא יועיל להסיר רוח רעה כי אם מי שמרוב הדבקו בה' ה' עמו ויש לאל ידו להיטיב במקום שיש רע ואת זה תביאו וזהו איש מטיב כדי לנגן לפני ע"י הכנתו ואת זה הביאותם אלי כי את זה אני צריך.
פסוק יח:אז ויען א' ויאמר כדבריך כן נמצא בן לישי בית הלחמי כלומר צדיק כמוהו יודע נגן ונבון דבר וכו' וה' עמו כי הנה זה הוא מה שאתה צריך כי ע"י היות אשר ה' עמו על ידי ניגונו יערב לו להגדיל השפע בו ויתעורר בך רוח ה' הטובה שהיתה בך ותבריח את הרעה ממך כנודע כי הטומאה בורחת מן הקדושה כשפחה מפני שרה גברתה וזה מאמר הכתוב והיה בהיות רוח וכו' ולקח דוד את הכנור ונגן וכו' כי אומרו ולקח דוד את הכנור הוא מיותר כי באומרו ונגן דוד בידו ידוע שלקח הכנור ועוד מה הוא כפל אומרו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו כו' כי אומרו וסרה מעליו רוח הרעה היה די וידוע שרוח לו. ועוד כי אומרו ורוח צודק אך אומרו וטוב לו אינו צודק כי להסיר הרעה הוא המכוון לא להביא טוב מלבד הקושי הראשון כי היכן מצינו רוח רעה שתוסר ע"י ניגון כי אם להסיר עצבון בלבד אך בזה אין דעת חכמים נוחה לומ' שעצבון בעלמא היה ענין שאול אך הוא מה שכתבנו כי בהיו' דוד שלם עד גדר שה' עמו אז ונוסף גם בו שפע קדוש' יתירה על ידי הניגון וזהו ולקח דוד את הכנור שלמה שהוא דוד בקחת הכנו' בידו לפי שאול היה מדרגת קדושה א' ונגן בידו הוא תוספ' קדושה עליו ושע"י כן בתחלה ורוח לשאול דוחה רוח הרעה ואח"כ ע"י יתרון השורה על דוד מתעורר רוח ה' להתפשט בשאול מעין אשר היה בו מתחלה וזהו טוב לו וע"י כן וסרה אין צריך לומר מקרבו כי אם אפילו מעליה סר רות הרעה.
פסוק יח:ונחזור אל התכת הכתובים שהיינו בהם ויען א' מהנערי' כו' יודע נגן וגבור חיל כו' הנה רז"ל דרשו פסוק זה על התורה ועל העבוד' ומעין מאמרם יתכן והוא כי הנה כתבנו על אשת חיל כו' שהוא אשה בעל' מצוה כי בכל מצוה נעשה מלאך ובהיותם רבות נעשה לה חיל מלאכים וע"ד זה יאמר פה גבור חיל שהיה גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים עד היות לו חיל מן המצות ושעור הכתוב שעם היות יודע נגן שמטבע המנגנים להיות קלי הכשרון שמחים אלי גיל ויין משתיהם וכיוצא אך זה עם היותו יודע נגן הוא גבור חיל מן המצות שלו חיל מלאכי מצותיו ועם היותו איש מלחמה אשר טבע איש מלחמה לבלתי היות שוקד בלימוד מתבודד להבין דבר מתוך דבר אך זה עם היותו איש מלחמה היה נבון דבר ודקדק באומרו דבר ולא אמר ונבון כי לא הית' תבונתו מסופקת כי אם אל דבר א' האמתי אליבא דהלכתא ועם היות איש תואר שמדרך איש תואר להתפתות בזמה אשר ה' רחוק מהם אך זה עם היות איש תואר היה ה' עמו כי קדוש הו' לאלקיו והנה אין ספק כי רעדה אחזה את ישי בראו' את מלאכי שאול באי' בעד דוד והוא רך ומשוח מלך אומר בלבו אולי נודע הדב' לשאול ואת נפשו יבקש או לחקור דבר על מה בא שמואל בית לחם וקדש' לזבח ותחת זאת המת ימיתנו על כן אמר בלבו איזה פתחון פה יש לדוד לבלתי הנצל אם לא שבא ממעשה תמר ויהודה אולי לא טוב הדבר היה בעיני ה' כי ענין בועז ורות היה ע"י חופה וקדושין מש"כ ענין תמר ומה גם כי כלתו היתה מבן א' וזקוקה לאחר על כן שלח בידו לחם ויין וגדי עזים לרמוז לפני ה' זכות אביה שהוא מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין לאברהם וגדי עזים הוא זכות פרץ כמפורש אצלנו במקומו כי הגדי עזים שנדר לה יהודה היא נפש קדושה בעלת עוז מלכות מן הצאן הם ישראל או על דוד עצמו שהיה עתיד לצאת משם שהוא גדי ילד עזי' של עוז הוא דוד שהיה מן הצאן שילקח ממכלאות צאן ועל כן ושלח ביד דוד בנו אל שאול ולא ביד זולתו שיוליך זכיותיו בידו אל שאול לינצל ממנו:
