פסוק א:וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל? – וַהרי אֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מבחינתי אין לשאול תקנה כמנהיג, ואילו לך יש תפקיד – לדאוג להמשכיותה של המלוכה. אשר על כן, מַלֵּא קַרְנְךָ, קרן של בעל חיים, כנראה של פרה, המשמשת מכַל שֶׁמֶן. וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, איש העיר בית-לחם שביהודה, כִּי רָאִיתִי, בחרתי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: אֵיךְ אֵלֵךְ? אם אומר שאני הולך למשוח מלך, וְשָׁמַע שָׁאוּל – וַהֲרָגָנִי, שהרי זה צעד בוטה של מרידה במלכות. לא ברור אם שאול היה עושה דבר כזה, אבל כל מלך לא יוכל להרשות את מינויו של מלך אחר. וַיֹּאמֶר ה': עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ: "לִזְבֹּחַ קרבן שלמים לַה' בָּאתִי", בתור סיפור כיסוי.
פסוק ג:כחלק מן ההכנות לסעודה, וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּעבור הזָּבַח. וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
פסוק ד:וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֶת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם, שאינה רחוקה מאוד ממקומו. וַיֶּחֶרְדוּ, מיהרו זִקְנֵי הָעִיר לצאת לִקְרָאתוֹ, שהרי בואו של מנהיג ישראל לעירם, שלא הייתה עיר מרכזית, התמיהה ואולי עוררה פחד. וַיֹּאמֶר, אולי הגדול שבהם: השָׁלֹם בּוֹאֶךָ, או שמא אירע דבר שלא כשורה?
פסוק ה:וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם, אך לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. הקרבן הוא סיבת בואי. הִתְקַדְּשׁוּ, התכוננו וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח. וַיְקַדֵּשׁ, ציווה להתקדש, אֶת יִשַׁי, שהיה מזקני העיר וחשוביה וְאֶת בָּנָיו, וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח.
פסוק ו:וַיְהִי בְּבוֹאָם, בבוא בני ישי, וַיַּרְא שְׁמוּאֵל אֶת אֱלִיאָב, הבן הגדול, וַיֹּאמֶר אולי בלבו: אַךְ, אכן נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ. האיש הצעיר הזה ראוי בעיני ה' להיות משיחו.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. אין הוא נחשב בעיני. כִּי המציאות לֹא כפי אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, את המראה הגלוי, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. אותך מרשימה דמותו, אבל לא בו יבחר ה'.
פסוק ח:וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל. לא ברור אם שמואל אמר לישי לשם מה הוא קורא לו ולבניו. ייתכן שאמר שהוא זקוק לאחד מהבנים בתור עוזר להקרבת קרבנות, שהרי באותה עת מותר היה להקריב קרבנות בכל מקום, ואף אנשים שאינם מזרע אהרן שימשו בהקרבה. וַיֹּאמֶר שמואל: גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'.
פסוק ט:וַיַּעֲבֵר יִשַׁי את שַׁמָּה, בנו השלישי. וַיֹּאמֶר שמואל: גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'.
פסוק י:וַיַּעֲבֵר יִשַׁי את שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ, האם נגמרו הַנְּעָרִים, או שמא יש לך ילד נוסף? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר, נשאר הבן הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן. בין אם היה הקטן ביותר או אחד הקטנים, לא החשיבוהו כדי להביאו בין המכובדים הזובחים, אלא השאירוהו לטפל בצאן. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, שלח והבא אותו לכאן, כִּי לֹא נָסֹב, נשב לאכול, או: לא נזוז מכאן עַד בֹּאוֹ לפֹה.
פסוק יב:וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא – הרועה חסר השם, אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם. ובאופן כללי הוא היה טוֹב רֹאִי, יפה מראה. וַיֹּאמֶר ה': קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא. זה האיש.
פסוק יג:וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ למלך בְּקֶרֶב אֶחָיו, אך ללא נוכחותם של אנשים זרים. וַתִּצְלַח, שרתה רוּחַ גבורה וקדושה של ה' אֶל דָּוִד – כאן לראשונה הוא מופיע בשמו – מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה. השפעתה של משיחה זו הלכה והתגלתה בהמשך. וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה, אל ביתו שברמה, לאחר שמילא את תפקידו.
פסוק יד:וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל. וּבמקומה בִעֲתַתּוּ, הבהילה אותו רוּחַ רָעָה, טירוף הדעת מֵאֵת ה'.
פסוק טו:וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו: הִנֵּה נָא, ניכר שרוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ.
פסוק טז:יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ, צווה עלינו ועֲבָדֶיךָ שלְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ, יחפשו אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר. מצבו של שאול לא היה ידוע לכול, אבל אנשיו הקרובים הנאמנים לו והדואגים לשלומו היו מודעים להתקפיו, ורצו לסייע לו. כפי הנראה הם ראו שמוזיקה מרגיעה את רוחו. וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה – וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְאז טוֹב, ייטב לָךְ.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ, בחרו נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי.
פסוק יח:וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. בית-לחם אינה רחוקה מגבעת שאול, וכנראה שמעו של דוד יצא כיֹדֵעַ נַגֵּן, וְהוא גם גִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה. בצירוף תכונות חריג זה הדגיש הנער כי דוד אינו רק אמן, שכל כוחו בנגינתו, אלא הוא מתאים להיות בקרבת המלך גם מסיבות אחרות, וּביניהן היותו נְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ. אדם זה ראוי להימנות עם הפמליה שלך, ובעת הצורך הוא גם ינגן באוזניך.
פסוק יט:שאול קיבל את ההצעה. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר: שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר מטפל בַּצֹּאן. זוהי בקשה טבעית ביותר מצד שאול, שנהג לבחור אנשים ולגייסם למלחמותיו ולחצרו.
פסוק כ:וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר טעון לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד, וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל.
פסוק כא:וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֶּאֱהָבֵהוּ שאול מְאֹד וַיְהִי לוֹ דוד נֹשֵׂא כֵלִים.
פסוק כב:לאחר ששאול עמד על טיבו של דוד – וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר בבקשה או בהודעה על המינוי הקבוע בחצר המלך: יַעֲמָד, יישאר נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי.
פסוק כג:בצד תפקידו היומיומי של דוד כאחד מנושאי כלי המלך או מאנשי החצר, מפעם לפעם – וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים רעה אֶל שָׁאוּל – וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל, המועקה שעליו התרופפה, ולמשמע הניגון טוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.
