א וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל עַד־מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל־שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ׃ ב וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַהֲרָגָ֑נִי וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽיהוָ֖ה בָּֽאתִי׃ ג וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר־אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ׃ ד וַיַּ֣עַשׂ שְׁמוּאֵ֗ל אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וַיָּבֹ֖א בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֶּחֶרְד֞וּ זִקְנֵ֤י הָעִיר֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֹ֥ם בּוֹאֶֽךָ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם לִזְבֹּ֤חַ לַֽיהוָה֙ בָּ֔אתִי הִֽתְקַדְּשׁ֔וּ וּבָאתֶ֥ם אִתִּ֖י בַּזָּ֑בַח וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶת־יִשַׁי֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו וַיִּקְרָ֥א לָהֶ֖ם לַזָּֽבַח׃ ו וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת־אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד יְהוָ֖ה מְשִׁיחֽוֹ׃ ז וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב׃ ח וַיִּקְרָ֤א יִשַׁי֙ אֶל־אֲבִ֣ינָדָ֔ב וַיַּעֲבִרֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֕אמֶר גַּם־בָּזֶ֖ה לֹֽא־בָחַ֥ר יְהוָֽה׃ ט וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֖י שַׁמָּ֑ה וַיֹּ֕אמֶר גַּם־בָּזֶ֖ה לֹא־בָחַ֥ר יְהוָֽה׃ י וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֛י שִׁבְעַ֥ת בָּנָ֖יו לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־יִשַׁ֔י לֹא־בָחַ֥ר יְהוָ֖ה בָּאֵֽלֶּה׃ יא וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל־יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא־נָסֹ֖ב עַד־בֹּא֥וֹ פֹֽה׃ יב וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם־יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי־זֶ֥ה הֽוּא׃ יג וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־יְהוָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה׃ יד וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ־רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה׃ טו וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה־נָ֧א רֽוּחַ־אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַעִתֶּֽךָ׃ טז יֹאמַר־נָ֤א אֲדֹנֵ֙נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ׃ יז וַיֹּ֥אמֶר שָׁא֖וּל אֶל־עֲבָדָ֑יו רְאוּ־נָ֣א לִ֗י אִ֚ישׁ מֵיטִ֣יב לְנַגֵּ֔ן וַהֲבִיאוֹתֶ֖ם אֵלָֽי׃ יח וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֮ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַיהוָ֖ה עִמּֽוֹ׃ יט וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים אֶל־יִשָׁ֑י וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחָ֥ה אֵלַ֛י אֶת־דָּוִ֥ד בִּנְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בַּצֹּֽאן׃ כ וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֙חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד־דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל־שָׁאֽוּל׃ כא וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי־ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים׃ כב וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל־יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַעֲמָד־נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי־מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃ כג וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וזכר שאמר לו ית' עד מתי אתה מתאבל, רוצה לומר האבל אין ראוי שימשך זמן ארוך ודי במה שהתאבלת ע"כ, ולכן מלא קרנך שמן, והנה הקרן הזה היה ראוי שיוליכו אותו הנביאים שעליהם מוטל משיחת המלכות, והיה מונח באהל מועד עם כלי שמן המשחה, כמו שנאמר בשלמה: (מלכים א' א' ל"ט) ויקח צדוק את קרן השמן מן האהל וגו', ולכן אמר קרנך כי היה מיוחס אליו להיותו נביא, כי אעפ"י שזכר משיחת שלמה על ידי צדוק הכהן הנה היה שם נתן הנביא. והמשיחה היתה כפי מה שזכרו חז"ל במסכת הוריות (פ"ג י"א ע"ב) כמין נזר בין ריסי עיניו, והנשאר בקרן היה יוצק על ראשו. וי"א תחלה היה יוצק על ראשו, ואח"כ עושה צורת הנזר בין עיניו. וכבר זכרתי בהקדמה לספר שופטים עניני המשיחה ותנאיה ובמה שעבר בהמשחת שאול (ריש סי' י') זכרתי גם כן איך לא נמשח בקרן המשחה האלקי כי אם דוד ושלמה בנו. ואמר כי ראיתי בבניו לי מלך, ר"ל שיהיה נשמע למצותי:
פסוק ב:
והנה מה שאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, היה אצלי התנצלות בלתי אמתי, ששמואל לא היה רוצה למשוח איש בחיי שאול והיה בעיניו רע ומר המעשה שישחית את מעשה ידיו הוא בעצמו ושהוא יסכל את ידיו, ולכן כדי להשמט מההליכה התנצל ואמר איך אלך ושמע שאול והרגני? עם היותו יודע שהאל ית' לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו, וגם ששאול לא ישלח ידו בנביא ה', והוא היה אוהב לשמואל מאד וירא מלפניו ומכבדו יותר מאביו ואיך יהרגהו? אבל היה זה בלי ספק להשמטו מלילך, ועם היות שהאל ית' ידע מחשבות בני אדם, היו בוחרים הנביאים ומבקשים פעמים רבות תואנות כדי שלא יאמרו בפירוש כוונותיהם לפני הקב"ה, ועל זה הדרך אמר אדוננו משה (שמות ו' ל') ואיך ישמע אלי פרעה, עם היותו יודע שדבר ה' היא תקום, אבל היה רצונו לישמט מההליכה ובחר אותה התואנה כדי שלא יצטרך לומר איני רוצה לילך, ומפני זה השיבו ה' כאן עגלת בקר תקח בידך וגו'. והיתה התשובה ממין השאלה לפייסו בדברים, עם היותו יודע שבהליכתו בדבר ה' לא תגע בו יד ולא יזיקהו אדם אבל מלא דבריו כפי פשוטם והנגלה מהם. וחז"ל אמרו (קידושין ל"ט ע"ב) שאין סומכין על הנס, ושמותר לשנות מפני השלום (יבמות ס"ה ע"ב), והוכיחו זה משמואל משום לא תנסו את ה' אלקיכם וששמואל באמת נתירא משאול ושהאל ית' יעצו על התחבולה הזאת כדי להנצל ממנו ושלא יסמך על הנס. ואתה רואה שלא היה זה המנהג בנביאים כי תמיד היו פוחדים והקב"ה היה מבטיח ולא היה מלמדם תחבולות להנצל, ולמה יעשה זה לשמואל? אבל האמת יורה מה שאמרתי. ואמנם ענין הזבח שיאמר שהיה הולך שם לזבוח הוא לפי שבכל מקום היו זובחים ומקטרים באותו זמן כל עוד שהיה אהל מועד בנוב ובגבעון, וידמה שהיה שמואל אומר פעמים רבות השם אמר אלי שאלך לזבוח במקום פלוני כדי להוכיח העם שם או לתת שם תודה לה' על דבר מה, וכן יאמר עתה לזבוח לה' באתי לאיזה מהתכליות. וצוהו שיקרא לישי בזבח ושאז יודיעהו את אשר ימשח ומה יעשה, ולא גלה לו מיד שם דוד כדי שיראה כל הבנים וידע שלא בחר ה' בהם כי אם בקטן שבכלם. ורלב"ג כתב בשם אחד מחכמי דורו שצוה השם על זה להעיר שכבר נמצא באותו מחוז חלל באדמה לא נודע מי הכהו, והיה מביא עמו עגלה כדי לקיים מצות עגלה ערופה, ומפני זה לא יחקור שאול למה היה הולך באותו מקום עם העגלה, כי העגלה תערף באיזה מקום שימצא בו החלל, וגם מזה יפחד שאול מהרוג את שמואל בזכרו מצות העגלה הערופה ושהקפידה התורה על רציחת נפש אדם, ואמרו ואמרת לזבוח לה' באתי לפי זה הפירוש הוא שכאשר יבא לבית לחם יאמר להם לזבוח לה' באתי, כי לא יתכן שיחשבו שבא לעשות עגלה ערופה אחרי שידעו שאין חלל בתוכם ופירוש נאה הוא. ורד"ק כתב בשם אחרים שאמר לו הקב"ה אתה אמרת ושמע שאול והרגני, עתה אני מצוך שתלך בפרהסיא עם עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום המשחת דוד למלך, וזהו וקראת לישי בזבח, אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך, ואשר כתבתי ראשונה הוא היותר נכון אצלי, והותרה השאלות ראשונה ושנית:
פסוק ד:
ויעש שמואל את אשר דבר ה' וגו'. זכר ששמואל קיים דבר האל יתברך והלך לבית לחם ותמהו זקני העיר ויחרדו על בואו, כי חשבו שהיה בתוכם עון פלילי באיש מה והיה בא להוכיחם עליו. ולכן שאלוהו שלום בואך? ואמר הכתוב ויאמר שלום בואך בלשון יחיד, לפי שהיה הגדול שבהם מדבר בעד העם:
פסוק ה:
והוא השיבם שלום לזבוח לה' באתי, רוצה לומר שלום לכם אל תיראו כי לזבוח באתי, וקדש אותם ואת ישי שהזמינם, על דרך הקדיש קרואיו (צפניה א' ז').
פסוק ו:
ואמרו (ו) ויהי בבואם יחזור לבני ישי שזכר, יגיד כי צוה שיבואו ויעברו כלם לפניו, וכאשר ראה את אליאב הגדול מהם אמר שמואל אך נגד ה' משיחו, ר"ל באמת זהו משיח ה' אחרי שהוא יפה תואר ויפה מראה, וזהו אך נגד ה' משיחו, על דרך (שופטים י"ח ו') נכח ה' דרככם.
פסוק ז:
והשם השיבו אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו, רוצה לומר עם היותו יפה תואר ויפה מראה וגבוה הקומה אל תבט אל זה, בחשבך שתמיד יהיו המלכים בזה האופן כמו שהיה שאול, כי מאסתיהו, וכנוי מאסתיהו אצלי לא יחזור אל אליאב, אבל הוא לגובה קומתו שזכר, ר"ל כי כבר מאסתי גובה הקומה במלכים, מאחרי שראיתי שאול שהיה גבוה הקומה ושב מאחרי, והעיד ית' על אליאב שהיה לבו בלתי תמים, ושלא היה יפה מבפנים כמו שהיה מבחוץ, וזהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים הדבר החיצוני ויי' יראה לפנימי שהוא הלבב. ובפסח שני אמרו (פסחים ס"ו ע"ב), אמר ר' מני בר פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן? מאליאב, דכתיב (בסי' י"ז כ"ח) ויחר אף אליאב בדוד. ובמדרש שמואל (פרשה י"ד) אמרו, אמר לו הקב"ה לשמואל אתה אמרת אנכי הרואה, חייך למחר אני מראה לך שאין אתה רואה, ואימתי היה? בשעה שהלך למשוח את דוד חשב שאליאב היה, אמר לו הקב"ה אתה שאמרתי אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיו: אמנם בתנחומא לא ייחסו בזה טעות מבואר לשמואל, אמרו אפשר שמואל שנכתב עליו כי נאמן שמואל לנביא לה' טעה? א"ר יצחק לא טעה שמואל, אלא שראה ולא כוון אם מביתו ואם ממנו יוצא המלכות, שנאמר (דברי הימים ב' י"א י"ח) ויקח לו רחבעם את אביחיל בת אליאב בן ישי לכך אמר אך נגד ה' משיחו. ומה נאה אצלי מה שפירשו אחרים בזה ששמואל ראה את אליאב ושהיה בלתי יפה כ"א כעור ומגונה, ולכן אמר אך נגד ה' משיחו על שאול. כאומר הנה נגד ה' שאול שהוא משיחו ותוארו נאה למלכות, ומה לו לבקש פחותים כאלה? והאל ית' השיבו אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, וגבוה הקומה נאמר על שאול, כמו שאמר (בסי' ט' ב') משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ומאסתיהו אמרו גם כן עליו, כמו שאמר (בסי' ט"ו כ"ז) וימאסך ה' מהיות מלך וגו'. והודיעו שהיה שאול בלתי שלם בנפשיו', עם היותו בכחות הגופיות מובחר ומשובח מהעם, רומז למה שאמרתי שחטא במיעוט אמונה ובמיעוט אהב' את ה', ומה שטען רלב"ג נגד זה ממה שעברו שאר הבנים לפני שמואל ואמר בכלם גם בזה לא בחר ה', שיורה שנזכר בכתוב שלא בחר באליאב אינה טענה, כי בהיותו מבזה אותו ואומר אך נגד ה' משיחו להבדיל ממעלת שאול ותוארו יורה שלא היה בוחר בו, ולזה אמר בכל אחד מהאחרים גם בזה לא בחר ה', ר"ל אעפ"י שאינו כל כך עכור כאליאב גם לא בחר בזה. והנה אמר כי האדם יראה לעינים, להגיד שהאדם ישפוט על החושים החצוניים אם הם שלמים אם לא, וזכר מהם העינים שהוא החוש היותר נכבד, והש"י יראה ללבב אם הוא תמים אם לא:
פסוק ט:
ואמרו ויעבר ישי שמה פירושו שהעביר ישי לפני שמואל בנו הנקרא שמה, ושמה הוא שמעה שנאמר אחר זה (שמואל ב' י"ג ג') יונדב בן שמעה אחי דוד, וכן בדברי הימים (ב' י"ג) ושמעה השלישי, והותרה השאלה השלישית:
פסוק יב:
והנה זכר ששלחו אחר דוד שהיה הקטן מהם והיה רועה בצאן והיה זה אות שירעה את עמו וינהג כצאן יוסף. אמרו בתנחומא (תהלים י"א ה') השם צדיק יבחן, (א"ה אעפ"י שהילקוט בפרשת שמות על פסוק ומשה היה רועה וכו' מביא מדרש זה בשם תנחומא הנה בקשתיהו בכל הספר ולא מצאתיו שם): ובמה בוחנו? א"ר יצחק במרעה, דוד נבחן במרעה, שנ' (פה) רועה בצאן, עמוס במרעה נבחן שנ' (עמוס ז' י"ד) ויקחני ה' מאחרי הצאן, ואף משה במרעה נבחן, שנ' (שמות ג' א') ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, יעקב בצאן נבחן שנ' (בראשית ל"א י') ויהי בעת יחם הצאן: ואמרו כי לא נסב עד באו פה פירשו שלא נסוב לאכול עד שיבא, כי קודם שיאכלו בזבח נמשח דוד, וכל מושב סעודה קרוי הסבה, ולפי זה היו באים בני ישי לאכול בזבח ואז עברו כלם לפני שמואל עד שבא דוד ואז נמשח ואז ישבו כלם לאכול, ומזה תבין כי כמו ששאול נמשח למלך בבואו לזבח ואכל שם עם שמואל, כך דוד באותו דרך עצמו נמשח בבואו לזבח ואכל שם עם שמואל. וזכר שהיה דוד אדמוני עם יפה עינים. רוצה לומר ויפה עינים, וזהו על דרך (נחום ג' י"ב) תאנים עם בכורים, שהוא כמו ובכורים, והודיענו זה כדי להגיד שהגון היה למלכות: וספר הכתוב שאז בראותו את דוד באהו הנבואה קום משחהו כי זהו, ודרשו חכמינו ז"ל בתנחומא (פרשת וירא י' סוף ע"ד) אמר לו הקדוש ברוך הוא לשמואל משיחי עומד ואתה יושב קום משחהו שתהיה קם לפניו. ועוד דרשו במסכת הוריות (פרק ג' י"א ע"ב) קום משחהו כי זה הוא זהו טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה, ומזה אמרו שאין מושחין אלא מלכי בית דוד בלבד. ובשמן המשחה שעשה משה במדבר ונמשחו בו כל כלי המקדש והכהנים בני אהרן, בו היו גם כן מושחין בכל דור הכהנים הגדולים ומלכי בית דוד, וכמו שאמר (תהלים פ"ט כ"א) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, אבל מלכי ישראל לא היו נמשחים כי אם במקום שהיה שם מחלוקת כיהוא בן נמשי מפני מחלוקת יורם בן אחאב, וגם המשחתם היה אז בשמן אפרסמון לא בשמן המשחה, וכבר כתבתי שמלך בן מלך גם מבית דוד לא היה נמשח כי אם מפני המחלוקת, כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו, וכל זה זכרו במסכת הוריות (שם) ולפי הפשט יאמר כי זהו אשר יהיה מלך לעולם ועד, וזהו רעך הטוב ממך אשר אמרת לשאול:
פסוק יג:
ואמרו ששמואל משח את דוד בקרב אחיו, אין פירושו שבתוכם ולפניהם משח אותו, כי אם שבחר אותו מקרב אחיו והבדילו מהם ואז משחו בינו לבין עצמו, או לפני אביו לבד, ושמיד אחרי המשיחה צלחה עליו רוח השם, רוצה לומר ששרתה בו רוח הקודש בגבורה ובחכמה ובנעימות זמר ועלי עשור ועלי נבל. ואפשר לפרש ותצלח עליו רוח השם כפשוטו, שבכל אשר היה עושה השם מצליח, וכמו שזכר (בסימן י"ז ל"ד) שבא הארי ואת הדוב, כי היה מצליח באותו רוח הקודש שבו, וכל זה שזכר מהמשיחה בלי ספק היה בסוד ובסתר גדול בעבור שלא ידעהו שאול, והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק יד:
ורוח השם סר מעם שאול וגו'. יגיד הכתוב שמיד כאשר נמשח דוד למלך מיד צלחה עליו רוח אלקין קדישין ומיד סרה רוח השם מעם שאול, והיתה אצלי הסבה בזה לפי שלא היה זה הרוח לבד רוח הגבורה אשר ימצא בגבורים רבים יחד, אבל היה הרוח גודל הלב ברוח משפט וברוח בער כפי הראוי למלך ישראל בפרט, וזה היה בלתי אפשרי שימצא בשניהם יחד, ולכן מיד כאשר נמשח דוד צלחה עליו. ולפי שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, (חולין פרק ג' דף ס' ע"ב) הוסרה מיד אותו רוח השם המיוחס למלך מעם שאול, ולזה לא נזכר בשאול קודם לזה שסרה ממנו רוח השם גם אחרי חטאו וגזרת ענשו כי אם אחרי שנמשח דוד. ואמנם אמרו ובעתתו רוח רעה מאת השם, אפשר שנאמר שייחס זה אל השם יתברך להיותו הסבה הראשונה בכל הדברים, וכמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ח חלק שני, או שהיה זה מכלל ענשו ולזה אמר שהיה זה מעם השם. ואמנם מה היה הרוח הזה, הנה המפרשים לא אמרו בו דבר. ואתה תראה שפעם יאמר הכתוב רוח רעה, ופעם אומר רוח אלקים, ופעם רוח אלקים רעה. וחכמי הנוצרים חלקו בזה, מהם אמרו שהיה שד שנכנס בו, ושדוד בניגונו היה מרבה בתפלה ולכן יוכל להוציאו מגופו בעזר האלקי לא שהניגון לבד יוכל על זה, ומהם אמרו שהיה חולי טבעי שחוריי, ועם הניגון היה משמחו ומעתיקו מאיכות לאיכות. והיותר מתישב אצלי הוא, ששאול אחרי שסרה ממנו רוח השם הנזכר לא נשאר כיתר האנשים, אבל סבבוהו בלהות ומחשבות רעות, והיה תמיד דמיונו מתעסק בענשו ואיך קרע השם את מלכות ישראל מעליו ואיך רוחו הטוב סר מעליו, ומתוך זה נשרף דמו ונתהוה בו חולי המילאנ"קולייא המתהוה באדם משריפת הדם והאדומה השרופה, וכבר כתבו הרופאים שבחולי הזה יפסד הדמיון והכח המחשב, ויקרה לו הצער והדאגה ויפחד וירעד ויגעש בפחי נפש, כמו שיקרה לאדם היושב בחשך להיות הרוח אשר לו עב וגס ובלתי בהיר וזך, ולזה אמר ובעתתו רוח רעה מאת השם, רוצה לומר שהיה נבעת ומתגעש ומתחרד פעמים רבות בסבת רוח רעה ודמיון מתמיד ושהרוח והמחשבה הרעה ההיא היה לו מאת השם, רוצה לומר שהיה מחשב תמיד שהשם סר מעליו ויהי אויבו, ושזה הדמיון סבב לו החולי והרעד, ויהיה אם כן אמרו מאת השם, פירושו מסבת היות האל יתברך נפרד ממנו, לא שיהיה האל יתברך הוא הפועל לחולי ההוא בעצם. ואמנם עבדיו חשבו שהרוח האלקי לא סרה מעם שאול ושתמיד היה דבק בו, אבל חשבו שהיה השפע הבא אליו מורה רעות העתידות לבוא, ולזה היה נבעת ורעד מפאת התעצבו על איכות השפע הבא אליו, ולזה אמרו לו עבדיו (טו-טז) הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך יאמר נא אדוננו, כלומר כיון שעבדיך לפניך לעשות כל מה שתצום, יאמר אדוננו להם שיבקשו איש יודע לנגן בכנור, והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה, רוצה לומר שפע מעציב, ינגן המנגן וטוב לך, רוצה לומר עם היות אותו הרוח רעה בעצמו, יהיה אצלך טוב ומשמח ולא יעציבך, (יז) ואז שאול נתפייס לדבריהם ואמר אל עבדיו ראו נא לי איש מטיב לנגן והביאותם אלי, (יח) ואחד מהנערים העומדים לפניו אמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע לנגן, ואמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין צ"ג ע"ב) שזה המדבר היה דואג האדומי והנה רשם בו ששה תוארים. האחד יודע לנגן, רוצה לומר שהיה יודע חכמת הניגון בשלמות, ושהיה שלם לא לבד בפעל כי אם גם בחכמת המוז"יקא, וזהו שאמר יודע לנגן, והוא מהפלא איך תמצא החכמה ההיא באיש רועה צאן? השני שהיה גבור חיל, והוא מתמיה שהאנשים המשוררים והמנגנים ישתלמו בכח הדמיון, והם חלושי המזג רפויי ההרכבה על הרוב. השלישי שהיה איש מלחמה, רוצה לומר יודע בתחבולות המלחמה והוא גם כן דבר מתמיה שיהיה בעל מלחמה בן אדם רועה צאן, וגם שהאדם המתעסק בתחבולות המלחמה לא יטריד זמנו בניגון ובשיר, כי הם מלאכות מקבילות. הרביעי ונבון דבר, וגם זה מתמיה, שעל הרוב המנגנים והמשוררים נשלמים במדמה וחסרי ההשכל האמתי, ולזה לא היו הבעלי שכל ועצה מנגנים כי אם על המעט. החמישי ואיש תואר, וגם זה מתמיה, כי על הרוב המשוררים והמנגנים הם שחוריים ועל המעט יהיו דמיים ויפה תואר. הששי והשם עמו, רוצה לומר שהיה ירא אלקים וסר מרע, וגם זה מתמיה מאד, שפעמים מועטות ימצא המנגן יפה תואר שלא יהיה נרדף אחרי תאוותיו ורודף אחרי הנשים, גם אנשי המלחמה על המעט יהיו יראי חטא, ולכן שבח שעם היותו עם כל התוארים הקודמים, הנה השם עמו. והמפרשים פירשו והשם עמו שהוא מצליח במעשיו, והתוארים האלה הם הראוים לאיש אשר יעמוד בהיכל המלך ולזה שבחו בהם. ועם היות דוד עדין נער ולא נסה ללכת באלה, הנה הנער הזה שבחו בכל אותם התוארים להיותו מוכן אליהם, והיה נראה מתכונותיו ומדותיו היותו נוטה אל התוארים האלה כלם עם כל נערותו. ואתה תראה שכלם נמצאו בו אחר כך על השלמות, שהיה גבור ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר והיה נעים זמירות ישראל והיה השם עמו בכל אשר יעשה ושוה השם לנגדו תמיד, והוא ממה שיורה שנצנצה רוח הקודש על הנער הזה וצדק בכל דרכיו. ובמסכת סנהדרין (פרק י"ב צ"ג ע"ב) ובמדרש שמואל (סוף פרשה י"ט) דרשו התוארים האלה בתורה ובתלמוד ושהיה ההלכה כמותו בכל מקום:
פסוק יט:
(יט-כא) וזכר ששלח שאול בעדו ושבא לפניו ובידו מנחה מאת ישי אביו ושאהב אותו. ואמרו ויהי לו נושא כלים, פירשו בו נושא כלי זינו, ואחשוב שאינו כן, אבל שהיה נושא לו ומביא לפניו כלים לנגן, או כלים אחרים ממה שעושים הרועים בכל פעם שהיה בא לפני המלך, (כב) וששלח בעבור זה שאול אל ישי לאמר שיתמיד לעמוד דוד לפניו לפי שמצא חן בעיניו:
פסוק כג:
וספר שבהיות רוח אלקים אל שאול היה לוקח דוד הכנור ונגן בידו והיה מסיר העצב והדאגה ממנו, רוצה לומר שבבוא על שאול מחשבותיו מהדברים האלקיים שקרע השם מלכותו מעליו (שהוא רוח אלקים הנזכר כאן) והיה מתעצב היה מנגן דוד, באופן ששאול ישים מחשבתו בניגון וישתעשע בו ולא יתעצב עם מחשבותיו עוד, וזהו ורוח לשאול, שהיה מקבל בזה הרוחה מן המצוקה שהיה עליו. וידמה שהיה הכח הזה לדוד בפרט והוא ענין אלקי, ונרמז זה באמרו ונגן בידו וטוב לו, כי היה הכח הזה מיוחד ליד דוד, ובזה הורה שכבר היה עליו השפע האלקי להיות דוד נעים זמירות ישראל ושניגונו היה ערב אצל השם יתברך, ולכן היה שירפא ניגונו החולי ההוא אשר אין מדרכו כפי הטבע שיתרפא מבלי הרקה וחלוף המזג המחלי שסרה מעליו רוח הרעה. ועיין שלא אמר בזה רוח אלקים רעה, אבל אמר לבד רוח רעה, לפי שזה הוא ספור הכתוב ויספר תמיד האמת על הדיוק, אמנם מה שאמר למעלה רוח אלקים רעה הם דברי עבדיו, והוא מאמר כפי מחשבתם ואינו כפי מה שהוא, ומה שנאמר אחרי זה ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית אפרשהו במקומו, והותרו עם זה השאלות חמשית וששית: והנה (תועלת הסיפור) כתב כל זה כדי להעיר שמיד שצלחה רוח אלקים על דוד הוסרה מעם שאול, ושלבו היה עצב עליו להיותו מרגיש ורואה מה יהיה עליו, וגם להודיע שדוד מעת המשחו היה נעים זמירות ושהוא היה מסיר מעם שאול המצוקה והדאגה בניגונו, כמו שאמר על עצמו בדבריו האחרונים (שמואל ב' כ"ג א') משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל: