פסוק א:ויהי היום ויאמר כו'. יספר איך מסר נפשו לעשות זאת והוא פלאי והיה על כי ראה כי הוא היסב את כל הצרה הזאת על ישראל בהכותו את נציב פלשתים על כן שם נפשו מנגד ויבטח בשם ה' ויהי עמו ויושע ביום ההוא את ישראל על ידו.
פסוק א:ולבא אל הביאור נשית לב באמור יונתן אל נושא כליו לכה ונעברה אם השיבו נערו למה לא נכתבה תשובתו ואם לא השיבו למה לא השיב כמו בפעם השנית שאמר לו לכה ונעברה כו' ואין לומר שלא חש לכתוב תשובתו שהרי בפעם הב' כתבה. ועוד איך הייתי חושב שלאביו הגיד שהוצרך לומר ולאביו לא הגיד ומה צורך באומר מקום שהיה בו שאול ומספר העם שעמו בהיותו אמור למעלה ולמה אומר בזה שאחיה בן אחיטוב היה נושא אפוד וה"ל לומר סמוך למה שקראו שאול בראותו חיל פלשתים מתמוגג ואיך מתייחס לזה והעם לא ידע כו' ולמה אמרו וגם סיפור ב' שיני הסלע ושמותם וסיום מקום כל א' מהנה נראה לבלי צורך ולמה הפסיק כל כך בין הפעם הא' שאמר יונתן לכה ונעברה לשניה ולמה עד כה קראו יונתן ובשני הפסוקים האלה בחזרת אומר לכה ונעברה ובענין האות קראו יהונתן ואחרי כן חזר וקראו יונתן וגם כפל תשובת הנער שה"לל הנני עמך לבד וגם ייתור אומר בסוף סיפור האות וזה לנו האות שידוע הוא ובספור האות אמר אם כה יאמרו כו' ועלינו כי נתנם ה' בידינו וכאשר היה לו כן אמר עלה כו' ולא אמר בידנו רק ביד ישראל.
פסוק א:והנה הדעת גוזר כי אשר יעלה על לבו להתקומם לבדו על עם רב כי יתייחס למסתכן ולא לגבור ולא יאות לעשות כן אם לא יתייעץ עם גדול ממנו אם לא ירחק הדרך למוצאו וגם אם יודע בודאי שהיועץ ההוא יוכל להודיעו אם יצליח או יסתכן ומה גם אם ידע לומר לו אם יחפוץ ה' להשגיח עליו או יניחנו לפי הטבע כי אז יחשב לטועה אם לא ידרוש מאתי שיגיד לו מה יפעל אל ויתכן מי שיתקומם על רבים בבטחו כי גם רבים אשר אתו אף כי הוא לבדו הלוחם אם יראוהו מצטער יחד כלם ילכו לעוזרו או יקרה שיבטח במגדל עוז שהוא בתוכו והרבים שכנגדו מבחוץ או כי כיוצא בזה כי אז הם קרובים ליפול ממנו אמנם אשר יעדרו ממנו כל אלה נחשב לטועה בעיני כל רואיו והן הנה היו ביונתן ועל כן לא הוכשר מתחלה הדבר בעיני נערו ולא השיבו אף שאפשר לא מנע עצמו מלכת אתו לזה סמך פסוקים אלו להעדר תשובתו כי בם ימצאו כלם.
פסוק ב:והתחיל בראשונה ואמר ולאביו לא הגיד שלא נתייעץ עמו ושמא תאמר שלהיותו רחוק ממנו לא שאלו לו לז"א ושאול יושב בקצה הגבעה שהיא הגבעה שהזכיר למעלה שגם יונתן היה בה כמ"ש למעלה וגם שש מאות איש עמו והיה אפשר יהיה לו מעיר לעזור ושמא תאמר הרי ידע כי ימאן אביו כפי טבע הענין אך יונתן שם מבטחו בה' יושיעהו שלא בדרך טבע ובזה לא ידע אביו להגיד אם ה' יעשה לו נס אם אין לז"א ואחיה בן אחיטוב כו' והוא יוכל לשאול באורים ולהגיד לו היצליח ה' דרכו אם לא וייחס אותו אחר אי כבוד ופנחס ועלי להורו' כי צדיק היה כהם והוא כמשז"ל כי חפני לבד לא היה צדיק אך פנחס היה צדיק גמור ושיתפו הכתו' עם אחיו על שלא מיחה בו.
פסוק ד:ואין לומ' שבטח יונתן שאם יצטער יהיו העם לו לישועה וילכו לעוזרו כי העם לא ידע כי אלא יונתן וגם אין לומר שהיה יונתן במקו' נשמר מחרב האויב שהיה יותר קרוב יהרוג הוא בהם מהם בו שהרי בין המעברות כו' היו שני סלעים ושם האחד בוצץ שהוא כמ"ש המתרגם משרועיתא שהיא חלקה ומשופעת קשה לעלות עליה ושם האחד סנה שהוא מדרוכיתא מקום דרוך ומישור.
פסוק ה:והשן האחד שהוא הראשון שהזכיר מצוק מצפון מול מכמש שהוא מצד פלשתים כמ"ש למעלה ופלשתים חנו במכמש ובה עלה יונתן על ידיו ועל רגליו לחלקותה.
פסוק ו:והנה ידוע כי אין צריך לומר שלא היה הוא נשמר מהם אך אמנה סיכן עצמו בעלותו שמלמעלה היו יכולים להמיתו בקלות כי הפלשתי' היו למעלה שהרי קודם שיעלה נגלה אליהם ואמרו לו עלו אלינו נמצא כי כפי הטבע היה יונתן נראה מסתכן מכמה פנים על כן לא ראה נערו להשיב לו שיהיה עמו כלבבו כי גם יונתן עד כה לא גלה לו בטחונו הגדול בה' כדי שימעטו בעיניו הסבות המנגדות האלה כי לא אמר לו רק לכה ונעבר' אל מצב פלשתי' וכראות יונתן כן גלה לו גודל בטחונו בה' לההביל לסבות הטבעיות הנז' כלם לנגד ה' וז"א ויאמר יהונתן כו' לכה ונעברה אל מצב הערלים אולי כו' וכראו' נערו הבטחתו זאת ואשר הקטין ערך האויבים שקראם ערלים ולא פלשתים כבראשונה אז השיב עשה כל אשר בלבך כו' לומר כי מחשבת הלב הזאת היא תעמוד להם כי גם לבו שוה לשל יהונתן וזכות שניהם יצטרף כאשר רמז לו יונתן באומרו יעשה ה' לנו וכונת יונתן שלא גלה זה עד כה אפשר לנסות את נערו כוונו ולהיות פסוק זה מגלה צדקת יונתן וגודל בטחונו בה' מבתחלה אמר בזה יהונתן שהוסיף בו ה"א של שם וכיון באומרו אין לה' מעצור כולו לומר אילו בהיות רבים הנוצחים היתה המלחמה והנצוח מתייחס אליהם היה קשה צאתו הוא ונערו כנגדם אך אף בהיות רבים המושיע הוא ה' וזרועם לא תושיע למו ואם כן כך הוא לפניו ית' ע"י רבים כמו ע"י מועטים וזהו אין לה' מעצור להושיע כו' וכדי להחזיק יותר לב הנער אמר אם כה יאמרו אלינו כו' ולהורות שלא היה עושה עיקר מהסימן הזה כדרך המנחשים חלילה אמר ועמדנו תחתנו שאף שיורה שהם הנוצחים לא מפני זה נסיר הבטחון ח"ו ונברח אך נעמוד במקומנו ובסוף דבריו אמר וזה לנו האות כלומר אין זה לנו כמנחשים שחסים ועושים עיקר מהניחוש אך זה לא יהיה לנו רק לאות בעלמא לבד ולהורות זה נכתב יהונתן פה בה"א מה שאין כן בפסוקים שאחריו ובדברי יונתן באומ' אם כה יאמרו עלו אלינו אחר נתנם ה' בידנו כי עלו עלינו כי בב' התיבות מורה עלייתם והכניעם את פלשתים על כן אמר נתנם ה' בידנו שינתנו ביד שניהם אך אח"כ כשאמרו עלו אלינו שאינו מורה הכנע' תחת ידם כמו עלינו על כן אמר ביד ישראל שלא יעשו שניהם רק התחלה וישראל יגמרו וכן היה:
פסוק יג:ויעל יונתן כו'. סיפר מההשגחה הגדולה כי היה עילה בהר ששיפועו זקוף ועולים בידים ורגלים שנער קטון היה יכול עליהם מלמעלה להורסם ולהפילם באבנים ומה גם בכלי מלחמ' וה' הפליא חסדו כי הפילם חללים לפני יונתן ואשר מאחריו ממותת נושא כליו.
פסוק יד:והנה ראוי לשים לב כי אין דרך המקרא רק להזכיר מנין הנופלים במלחמה אך לא לתת שיעור במקום נפילתם לומר שהכו עשרים כבחצי מענה צמד שדה. ועוד אומרו ותהי חרדה במחנה בשדה מה ענין השדה בזה. ועוד אומרו גם המה הוא מיותר. ועוד אומרו ותרגז הארץ מה היתה הרגזה זו ואיך היתה לחרדת אלקים. יעיד שגם עד עתה היתה חרדת אלקים.
פסוק יד:אך הנה הפלשתי' היו לשני מחנות א' נקרא מצב וא' נקרא משחית והוא שעושים מקום קבוע להתיצב העומדים על הכלי' או המלך או שריו ויועציו אשר הם מעמד קבוע שעל פיהם יוצאים כמה אלפים עושי מלחמה בכל כלי קרב והם מחנה אחר היוצאים להשמיד להרוג ולאבד ולהביא השלל כפעם בפעם אל המחנה הקבוע והנה המחנה הקבוע הוא הנקרא מצב והמחנה היוצא להלחם היא הנקרא משחית והיא האמור למעלה שנעשה שלשה ראשים והנה המקום שבאו שמה יונתן ונערו לא היה אל מחנה המשחית כ"א אל המצב כאומרו ויגלו שניה' אל מצב פלשתים והם המדברים כאו' ויעלו אנשי המצבה כו' והמצב היו חונים בשדה א' שעל ראש ההר שעלו כו' יונתן ונערו ובראש המחנה הלז התחילו שניהם להפיל חללים ויחרדו פלשתים שע"י החרדה היו נופלים והנה החרדה הטבעית הוא כאשר יהיו דרך משל מאה אלף גבורי חיל הבאים על חמשים אלף חלושי כח וחלושי צבא כי בראות החלשים ומעטים את הגבורים ורבים מפילי' חללים רבים נחרדים ונמוגים כל השאר ומחרדת לבם קל מהרה יפלו בנופלים.
פסוק יד:אך אם ילכו שנים כיונתן ונערו אל מחנה גדול ורב מאנשי מלחמה כפלשתים האלה גם כי יקרה שבחשב' כי לא שנים בלבד המה וירך לבבם ויפלו מהם עשרה או עשרים אחר ישובו וראו כי ב' המה ויחזקו עליהם ויהרגום ואפילו אם נאמר שיקרה שיחרדו בראות נפילת עשרים איש בתכיפות נמצא יחרדו בצד מה הקרובים אליהם הלא לא יהיה זה כי אם לסמוכים אל החללים ההם אך לא אל כל שאר המחנה הגדול כי שני אנשים בקצה המחנה לא יחרידו את כל המחנה ואם יצוייר שיחרידו לא ימשך המחנה המשחית הרחוקים מזה גם אם הם גבורי כח מרי נפש להשחית ומה גם בבלתי ראות לוחמים מעליהם ואלו יצוייר יחרדו כי עלה על רוחם כי עם רב כנגדו בדמיון כוזב לא תרגז הארץ אשר תחתיה' אך אם גם זאת תהיה אין זאת כ"א שהאלקים שם וחולי ארץ מפני אלוה יעקב ומפניו יחילו עמים ויאבדו רשעי' מפני אלקים וזה מאמר הכתוב ותהי המכה כו' לומר הנה החרדה לא היתה מראו' רבי' לוחמי' עליהם כי הלא ותהי המכה הראשונה אשר הכה יונתן ונושא כליו כלומר כי ב' בלבד היו וגם לא מהיות הפלגת חללים כי הנה לא היו כ"א ככ' איש ואלו לא היתה החרדה כ"א לקרובים אל הכ' בלבד עדיין היה קרוב אל הטבע אך הנה החללי' היו בשיעור כבחצי מענה צמד שדה מהשדה שהיו בה מחנה המצב והחרדה היתה בכל המחנה שהוא השדה כלו שבחצי מענה שלא נפלו החללי' וזהו ותהי החרדה במחנה שהוא בשדה כלו ובכל המצב אף גם אשר היו מהשדה הנזכר וחוצה ואפילו מתנה המשחית הרחוקי' חרדו גם המה שהוא פליא ועדיין היה אפשר לומר ששלח ה' רוח עועים ויבהלם שהעלה על רוחם כי רבים לוחמי' עליהם ולא יוכלו קום לפניהם לז"א גדולה מזו היתה כ"א זו בלבד היתה לא רגזה ארץ אך הנה ותרגז הארץ כי רגזה ממש ותחל אך אין זה כ"א שהיתה בשבי חרדת אלקים מה שרגזה ארץ כי האלקים עבר לפניהם ותרגז הארץ מפניו כד"א לפניו רגזה ארץ מחרדת וכד"א מלפני אדון חולי ארץ וזאת היתה חרדת המחנות כי כהנדוף עשן יאבדו רשעים מפני אלקים ואמר כי גם נסו משנאיו מפניו כי הנה ויראו הצופים לשאול כו' כי הנה ההמון נמוג כו':
פסוק יח:ויאמר שאול לאחיה כו'. הגשה זו יראה שהיא לשאול במשפט האורי' לפני הארון וראוי לדעת מה ענין אומרו כי היה ארון כו' ובני ישראל שאם הוא להגיד כי הארון היה עם ישראל ה"לל עם ישראל ולא ובני ישראל. וגם צריך לדעת מה היה לשאול ולמה נמנע. ועוד אומרו והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום שהוא משולל הבנה וכן אומ' אשר עלו עמהם. ועוד אומרו וגם המה להיות כו' הוא בלתו מובן.
פסוק יח:אמנם הנה בראות שאול כי אין יונתן ונושא כליו אמר ודאי כי שניהם הם המחרידים את מחנה פלשתים ויאמר הגישה ארון האלקים לשאול לפני הארון במשפט האורי' אם ילכו לעזרת יונתן ונושא כליו אם יצליחו ושמא תאמ' למה לא שלח את שמואל כי גם הוא היה בגבע' בנימין ויפייסנו ויביאנו עמו כי תהיה לו זכותו בלכתו עמו למגן וגם הוא יגיד לו בדבר ה' את אשר יעשה וכמו שהיה דוד עושה מתייעץ באחיתופל ושואל באורים ובנביא לז"א כי היה ארון האלקים ובני ישראל כי כבר היו עמו ביום ההוא ארון ה' ובני ישראל שהם צדיקי' הנקראי' ישראל כי על כן לא אמר והעם ואחר שיש שתי זכיות אלו להגן עליהם אין להתעכב עד שלוח אחרי שמואל כי גם שהוא גם הוא היה בגבעת בנימין רחוק היה מקצה הגבעה שבו שאול והגבעה והשעה דחוקה הלואי תספיק לשאול באורים וראיה אל הנחיצות כי ויהי עד דבר שאול אל הכהן וההמון אשר במחנה פלשתים הולך ורב או ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידיך מהאורים כי לית דין צריך בשש כי האויבי' מתרבי' ויונתן ונושא כליו בסכנה עמהם וצריך למהר עליהם כרגע ויעש כן כי ויזעק כי' ויבואו עד המלחמה והנה היתה חרב איש ברעהו כו' וזולת השגחתו ית' נתן קצת טעם אל מהומתם והוא כי גם שהפלשתים היו ל' אלף רכב וששת אלפים פרשים וישראל אדרבא מאותם שהיו נחבאו במערות ובחוחים ובסלעי' ובנציחי' ובבורות וא"כ מה היתה חרדת' ויראת' מישראל לז"א והעברי' היו לפלשתים באומד דעתם שהיו רבים כאתמול שלשום טרם יתחבאו שהיו עם רב כי ראו אותם אשר עלו במחנה סביב כאשר עלו וחנו במכמש כי גם ישראל היה סביב שהלכו גם הם עם שאול שהיה במכמש עד הגלגל כי לא נחבאו רק אחרי כן בשבעת ימים שהיחל שאול את שמואל בגלגל ופלשתים חשבו כי גם עתה היו כלם עם שאול כי גם שלא נעלם מהם כי נחבאו חשבו שעלו כלם מן המחבואות כאשר שמע יונתן באזניו מאנשי המצבה הנה עברים יוצאי' מהחורי' אשר התחבאו שם ולפי האמת גם שלא היו כאשר חשבו הפלשתים עכ"ז רבו עתה מאשר היו אחר שהתחבאו כי הנה לא נשארו אז כ"א שש מאות איש בלבד אך עתה קצת מן הנחבאי' יצאו עד סך המיוחדים אשר היו, עם שאול ויונתן שהם שלשת אלפים כמ"ש למעלה ויבחר לו שאול שלשת אלפים ואלף מישראל עם שאול אלפים ואלף עם יונתן וזהו יאמר וגם המה להיות כו' לומר וגם המה עם שלא היו כאשר חשבו פלשתים היו הסך הידוע להיות עם שאול ויהונתן שהם השלשת אלפים הידוע מלמעלה:
פסוק כד:ואיש ישראל נגש כו'. הגשה למלחמה ברצון טוב ובראות שאז כן השביע את העם לבל יתבטלו מן המלחמה לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי כו' וכאשר טעם יונתן הדבש כי לא ידע מהשבועה אז ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אל העם לאמר השבע את השומעי' בל יטעמו וגם השביע אותם לאמר את אשר לא שמעו ארור האיש כו' וע"י כן שכל אחד היה מודיע לחבירו נמשך כי ויעף העם שאשר לא שמעו לא טעמו מאומה והיו אומרי' למען יבין לאשורו כי אשר לא טוב עשה ולא רצו לומר מה שעבר כי בושו ממש רק כמספרי' הם שהיה שאביו השבע השביע ושע"י כן ויעף ולבבו יבין כי שגג ועבר ושלא ישנה בדבר אז אמר עכר אבי את הארץ כלומר כי לא איתי כי שגגה היתה וגם לא היה שלא היה לחם כדבר שאיל כ"א דבש ואמר ממני תראו לדון ק"ו וז"א ראו נא והקל וחומר הוא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש כל שכן לחם ודומה לו וזהו אף כי לא אכל היו' העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה האם לא רבתה מכה בפלשתי' כלומר והוא הפך מחשבתו כי הוא חשב שע"י שלא יתבטלו מלאכול יעשה נקמה יתירה ונהפוך הוא כי אדרבא האם בכח האכילה יתכן שלא רבתה חכה בפלשתי' והראיה כי הנה ויכו ביום ההוא בפלשתי' ממכמש אילונה ויעף העם מאד מש"כ אם היו אוכלים שילכו ולא ייעפו ותרבה מכתם:
פסוק לב:ויעט העם כו'. ראוי לשים לב מהו שינוי הלשון, הלז וגם לשון ויעט משולל הבנה. ועוד אומרו וישחטו ארצה כי היכן היה להם לשחוט אם לא על הארץ. ועוד מה היה שעתה אכלו על הדם האם מעולם לא ידעו דין זה עד היום ולא עוד אלא שנראה שכל העם בשגגה זו ולא אחד בהם שלא חטא בזה. ועוד אומרו ויגידו לשאול לאמר כי אומר לאמר היא מלה יתירה. ועוד אומרו חוטאי' לה' לאכול על הדם שנראה שחוטאי' חטא א' כדי לאכול אח"כ על הדם והוא הוא. ועוד אמרו בגדתם היה לו לומר בגדו. ועוד מה צורך לאבן גדולה. ועוד כ"א העין היה אכול על הדם איך מתקן באומרו ושפטתם בזה כי אין המקו' מתקן. ועוד שהיה די יאמר ולא תאכלו על הדם ולא יאריך ויאמר ולא תחטאו לה' לאכול אל הדם.
פסוק לב:אמנם הנה ענין אכילה על הדם האמור פה ארז"ל שהיו אוכלים בשר קדש קוד' זריקה ורש"י ז"ל כתב שהיו שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד והן אמת שיש רמז לזה באומר ובקר ובני בקר אך אין לשין אכול על הד' מתיישב והר"דק פירש שלא היו ממתינים שימצא הדם וכן יש סעד לזה ממדרש רבה והן אמת כי דרך זה מתיישב בכתובי'.
פסוק לב:ונבא אל הענין בס"ד והוא כי בראות העם כי ייעפו מאד כי תשש כחם ע"י רדיפת אויביהם והרוג בשונאיהם מבקר עד ערב ולא טעמו מאומה על כן אמרו בלבם להעלות ארוכת מחלתם זו ע"י אכול בשר שלא יצא ממנו כל דמו כאומרם ז"ל בגמרא הרוצה שיבריא יקח בשר מבית השחיטה סמוך לשחיט' ומולחו יפה יפה כו' אלא שהם עשו הדבר בכל הנשאר ולא ע"ד האמור אלא שהיו עושים דרך יהיה דם בלוע בכל הבשר לקנות כח להבריא מהעופות שהיה להם ולא היו שוחטים השני סימנים לגמרי כי אם רוב השנים ולא חותכים הורידין ושוברים מיד מפרקת הבהמה שע"י כן אין הדם מתמצה כמ"ש ז"ל השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות וכו'.
פסוק לב:וזהו שסמך ואמר ויעף העם מאד ויעט אל השלל ויקחו באן כו' וישחטו ויאכל העם על הדם והוא שאם הלשון הוא ויעט עניינו כי דרך העולה הוא היות השלל אל העם לא העם אל השלל והנה אחר היותם עייפי' מאד כמתי' אם טרם יאכלו ויבריאו עצמם היו מטפלים לשלול השלל היו כלם מתים והיה שלל ולא עם על כן צריך לעשות תחלה עם שהוא ע"י הבריאם ואח"כ יקחו שלל וזהו ויעט העם אל השלל שעשה יהיה עם אל השלל במה שלא הטפלו תחלה בשלל כי אם ויקחו צאן ובקר כו' ויאכל העם על הדם שהוא להבריא כמו שכתבנו ויניחו השלל לאחרי כן ובהיות ויעט בט"ית פירושו מגזירת עוטה אור ועוטך עטה כי הניח כל אחד שללו במקומו מכוס' לסימן ולא הוטפל בהוליך אותו איש למקומו עד שויקחו צאן ובקר וכו' להבריא עצמם ואח"כ הטפלו בשלל.
פסוק לג:והמגידים לשאול לא אמרו העם אכלו על הדם שהוא חטא יחידי כ"א כפלו הדבר ואמרו הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם שהוא שלא היו שוחטין אפי' רוב שנים כדי שישאר הדם בלוע בבשר בעצם כדי לאכול אח"כ על הדם שהם שתים רעות ויאמר למגידי' בגדתם אתם שלא אמרתם מיד עד טרם יאכלו וכדי לתקן הדבר אמר גולו אלי כו' ופצו בעם מכריזי' ואומרי' הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו והכין להם סכין יפה ושישחטו בפניו שיראה איך שוחטין שחיטה מפורעת וממתינים עד תצא רוח הבהמה ומיצוי הדם כראוי והאבן גדולה היתה לסימן שכשיעביר הכרוז ויכריז לכו איש בשורו ואיש בשיהו היכן יאמר שיוליכום האם יוליכום לאהל אשר המלך בו על כן לסיום מקום הציב אבן גדולה להכריז שכולם יוליכו אל מקום שבו אבן גדולה למקום פלוני מהמחנה ומרחוק עיניה' יביטו אל האבן ההיא ושם ילכו והמלך היה מתקרב ובא שמה ורואה את הכל שוחטין וכיצד שוחטין ואוכלין ולתת תודה לה' על הישועה ועל אשר הציל את העם מעין על כן ויבן שאול מזבח לה' ובאו' אותו היחל נדחקו יש אמרו שהוא היה ראשין במלכי' שבנה מזבח ויש אמרו שהוא היחל לבנות ואחרים השלימו ור' יודן אמר שעל שנתן נפשו על השחיטה שהוא צורך מזבח לפיכך העלה עליו הכתוב כאלו הוא היחל לבנות מזבח לה' ואפשר להרכיב שתי הסברות ולומר שאמת הוא שהוא היחל בבנין ואחרי' גמרו אלא שבזכות מה שנתן נפשו על השחיט' והיחל לבנות מזבח להודות לה' על הדבר על כן עם היות שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה והוא לא גמר עכ"ז תקרא על שמו וזהו שאחר אומרו מה שתיקן בשחיטה אמר שע"י כן ויבן שאול מזבח ליי' שנקרא על שמו עם היות שהוא היחל כו' ולא גמר זכה שיקרא על שמו ולא על שם הגומרים:
פסוק מא:ויאמר שאול אל ה' אלהי ישראל הבה תמים. כלומר גם אם הוא שחט' א' משנינו בתמימות והוא תמים אל נא תמנע מלהראותו וזהו הבה תמי' כי אחר שהספיק החטא להיות הסתר פנים לא יפטר אז וילכד יונתן ושאול ולפי שלכידת שאול היה להיותו עם יונתן על כן הקדי' יונתן לשאול ומזה הטעם לא יאמר וילכדו כי א' היה הנלכד לפי האמת והנה אומרו והעם יצאו יראה מיותר ואפשר לומר כי לא יצא הפיתקא שכתובי' בה שאול ויהונתן כנגד פיתקא שכתיב בה חטא כי אם שתחלה יצאה פיתקת העם כנגד פיתקא חלקה ונפטרו ונשארת פיתקת שניהם שלא הוצרך להוציאה כלו' שבמה שלא יצאה פיתקת שניה' כנגד פיתקא שכתוב בה חטא אין בזה הוראת חטא בעצם על ששגגה היתה בלבד: עוד יתכן בשום לב אל דברי העם אל שאול כל הטוב בעיניך עשה ועוד מה ראה לומר כי אם ישנו ביונתן בני כי מות ימות מי הביאו לחשדה זו הפרטית והוא לא ידע דבר אפילו ברמז. ועוד למה עשה השני חלקים האלה כל העם לעבר אחד והוא ובנו לעבר א' וכן לא יעשה כי אם תחלה לשבטים ועל השבט הנלכד יטילו למשפחות והמשפחה לגברים. אך הנה ארז"ל בפרקי ר' אליעזר כי כאשר שאל באורים ולא ענהו ה' ראה בחשן אבנו של בנימין מכהה אורה וידע כי שבט בנימין מעל בחרם. ונבא אל הענין והוא כי שאול גם שהאבן של בנימין היתה מכהה אורה והיה אפשר דרך כלל אל כל השבט עכ"ז במה ששאול לבדו היה הרואה כהות האור' ולא אחר כלשון רז"ל ראה וחשש פן אליו או אל בנו נוגע הדבר יותר על כן אמר אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני לעבר אחד אז אמרו לו הטוב בעיניך עשה שהוא במה שראו עיניך שהוא אבן בנימין מכהה אורה כלומר ולא תצטרך להטיל על כל הי"ב שבטי' לראות באיזה מהם הוא כי אם בין שניכ' לבין שאר השבט אם הוא בא' מבני השבט או בשניכם על שאתה היית הרואה לבדך כמעשה דאילפא ור' יוחנן שלהיות ר' יוחנן שומע אית חד דקיימא ליה שעתא ידע כי עליו נאמר ולא על אילפא שלא שמע לכן אמר עשה כטוב בעיניך ולא תטיל על כל שבט ושבט ולכבוד שבט בנימין לא הטיל בינו לבדו כנגד שאול ויהונתן כי אם כלל אותו עם כל שאר ישראל ויאמר הבה תמים כמדובר וילכד יונתן ושאול ולפי האמת והעם יצאו כבר מבלי גורל כי אשר חש הוא על היותו לבדו הרואה כי עליו ובנו נוגע הדבר כך היה האמת:
פסוק מד:ויאמר שאול כה וכו'. ראוי לשים לב מהו כפל המות הזה לומר מות תמות. ועוד מה זו תמיהת העם היונתן ימות כי עשה הישועה כו' האם מי שעשה ישועה יפטר אם עשה דבר שהוא חייב מיתה עליו. ועוד מהו הכפל הזה ובשבועה חלילה חי ה' כו'. ועוד כי מתחלה לא אמרו אלא שלא ימות ואח"כ אמרו אם יפול משערת ראשו ארצה. ועוד כי מתחלה אמרו אשר עשה הישועה ואח"כ אמרו עם אלהי' עשה ומה היה הפדיון. ועוד אומרו ולא מת והראוי יאמ' ולא הומת:
פסוק מד:אמנם יאמר כה יעשה לי אלהי' כאשר ראוי לעשות לך וכה יוסיף כי מות תמות יונתן כלו' כי כיון שהמות מוכנת לך באותו עול' על מה שעברת לכן תמות פה במקום המיתה ההיא. וזהו כי מות תמות אז ויאמר העם אל שאול הלא הנחת הנחה כי אף אם לא תמיתנו הוא ימות בידי שמי' ושעל כן תמיתנו אתה אך לא כן כי היונתן ימות בידי שמים אי אפשר כי הלא הוא אשר עשה הישועה הזאת בישראל שהושיע את ישראל מלמות ביד פלשתי' והמקיי' נפש א' מישראל כאלו קיים עול' מלא ואיך ימיתהו ה' והוא כי הלא פנחס על שלא כלה הוא ית' את ישראל בזכיתו עם שמתו כ"ד אלף מישראל נתנו לו חיי עולם ומה גם יונתן שהחיה את ישראל מבלי ימותו אנשי' שודאי לא ימיתהו ה' וזהו היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה בישראל ואפילו תאמר שאם לא תמיתנו עכ"פ ימיתנו אל כי לא עשה הוא הישועה הזאת כי אם האלהים ועל כן תחפוץ המיתו חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי לו יונח שהאלהים עשה הנה היה בחברתו כי הוא עשה עמו וזהו כי עם אלהי' עשה היום הזה כי היה עמו ואיך יתכן כי מי שהאלהים עמו ביום עצמו יביא תקלה על ידו האם גרע מבהמתן של צדיקים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקי' עצמן לא כל שכן ומה גם כזה שהיה עמו לא כל שכן לומר וא"כ אין ספק כי אין זו תקלה והוא מ"ש ז"ל שאמרו לו כמה טענות א' כי היה שוגג שנית שהיה דבש ושאול לא אמר אלא אשר יאכל לחם ג' כי זו לא היתה אכילה כי אם מטעמת דלאו שמה אכילה אפילו ביום הכפורים וע"י כן ויפדו העם את יונתן ואיך צ"ל ממיתה משונה בחרב כאשר היה שאול חפץ המיתו כי אם אפילו ממיתה עצמה וזהו ולא מת ולא אמר ולא הומת כי אפילו בידי שמים לא ימיתנו אל ע"י פדיה זו ובכן בטלה טענת שאול האומר מות תמות כי אחר שמות לך בידי שמים תמות על ידי לינצל מאותה המות כי עתה גם ממיתה בידי שמים נפדה וז"א ולא מת ולא אמר ולא הומת:
פסוק מז:ושאול לכד כו'. ראוי לשים לב למה תאר מלכותו אל לכידה וגם מה היה הלכד אשר לכד אותו בו, ועוד מה הי' ענין הרשעה זו שאומר בכל אשר יפנה ירשיע, ועוד אומר ויעש חיל ויך את עמלק למה נאמר ויעש חיל על עמלק מעל שאר אויביו וכן אומרו ויצל את ישראל מיד שוסהו אם חוזר אל כל הנזכ' למעלה יאמר מיד שוסיהם ואם אל עמלק לבדו למה לא נאמר על זולתו. ועוד למה בכלל בניו אינו מזכיר את איש בושת. ועוד למה מזכיר פה היחס והאשה ושר צבאו כי אין דרך המקרא לומר זה כי אם בתחלת מלכו' המלך או בסופו:
פסוק מז:והנה באגדת שמואל אמרו ושאול לכד כו' שהיה ענו שהיה שפל רוח שהיה ירא חטא שהיה מבזבז נכסיו וחס על נכסיהם של ישראל יהודה בר נחמן אמר שהיה בן תורה בי מלכים ימלוכו ע"כ. הנה פירשו במה לכד המלוכה ועדיין צריך לדעת למה לא נאמר לשון קניה וכיוצא בו ולא לשון לכידה. אמנם הנה ידוע כי המלכות היה עתיד מאתו ית' לבא מפרץ שהוא מיהודה ולא מבנימין כמאמר יעקב יודוך אחיך ישתחוו לך בני אביך ומאז קדש נחשון בן עמינדב שם שמים בים זכה יהיה המלכות מזרעו כד"א היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו ולא היתה המלוכה לשאול כי אם כדבר מושאל לו כי על כן מאז לא נמשח בקרן ולא בשמן המשחה כי אם בשמן אפרסמון כי לא להתקיים היה כי שמן המשחה היה שמור לדוד ובקרן כי הנחשח בקרן מלכותו נמשכת ומאז אמרה חנה רמה קרני וארז"ל רמה קרני ולא רמה פני וזה יאמר ושאול לכד המלוכה כלומר כי לא לו היתה בעצם כי אם כגנובה היתה אתו כמי שלוכד ציד ואינו משלו ויהיה הענין כי הנה שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ א' להמליך מלך ב' להכרית זרעו של עמלק ג' לבנות ב"ה והמלך הראשון היה כדי לעשות המצוה השנית היא אבד זרע עמלק וידוע מאמר רז"ל כי אין עמלק נופל אלא בזרעו של רחל שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן ועדיין היה אפרי' ע"י בני יוסף כאשר ויחלש יהושע ברפידי' אך רצה הקב"ה יהיה ע"י בנימין ואחשבה שהוא כי כאשר יהודה זכ' למלוכה ע"י מה שקדשו שם שמי' בים כמ"ש ז"ל שהיה נחשון נטבע במי' עד חוטמו ואמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש כך בנימין שגם הם התחילו לקדש שם שמים כמ"ש ז"ל שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים אלא ששרי יהודה רגמום באבן עד שיצאו הם ונכנסו הם יועיל לבנימין הכניסה ההיא שקדמו לקדש שם שמים לשיהיה המלכות הקודם ליהודה להכרית זכר עמלק ממנו ולא מיוסף ועדיין היה אפשר תהיה לכידה זו שלכד בנימין המלכות כעת מיהודה ע"י איש אחר זולת שאול על כן אמרו רז"ל שמה שלכד שאול מזולתו הוא על כי היו בו המדות הנאמרות ענו ושפל רוח כו' כנז' ועל דרך הפשט אפשר שלא נצטרך לבקש הלכד עליו פה אלא שהוא נזכר במקרא והוא שהיה משתדל לנקום נקמת ישראל מאויביהם וזהו וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה כו' ובכל אשר יפנה ירשיע ויחייב לפני המקום להפילם לפניו בדין. \
פסוק מז:ושעור הכתובים ושאול לכד כו' לומר כהקדמה אל מה שיבא שע"י מה שלא עשה נקמת ה' בעמלק מאסו ית' ממלך וגדע בחרי אף קרן מלכותו ויתנהו לדוד והיה מקום יאמר איש התחת זאת יעקרוהו ממלכותו ויושלך ארצה והלא הרבה דרכים למקום לייסרו לפי רשעתו ומלכותו לא יסורו ממנו ומה גם כי לא בזדון עשה כי אם שטעה בחשבו כי לא יאשם על השאירו הבהמות לקרבנות לפני ה' ושאם לא הרג את אגג היום יהרגנו אחר זמן על כן הקדים ואמר ושאול לכד המלוכה לומר אילו הית' מלכותו עיקרית לו בעצם לא היה מספיק עון זה לבטלה לגמרי אך לא היתה כי ושאול לכד המלוכה כלוכד עיר מזולתו כי דוד הוא בעל המלכות וכדבר מושאל היתה לו שהוא כמו שכתבנו שהוא למען עשות נקמת ה' בעמלק כי מבני בניה של רחל הוא המוכנים לכך והיה הלכד שבו לכדה מה שהשתדל להשמיד אויבי ישראל כי וילחם כו' כמדובר ועל כן הספיק עון זה לאבד מלכותו ממנו כי לא לכדו רק להכרי' זכר עמלק כמדובר והוא לא עשה המכוון.
פסוק מח:כי הלא ויעש חיל שהוא מה שיאמר לפנים וישמע שאול את העם כו' מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים עם איש יהודה ולא כרתם כי אם ויך את עמלק מכה שכל עניינה לא היתה כי אם שויצל את ישראל מיד שוסהו אך לא להכרית את שוסהו על כן ויהיו בני שאול יונתן וישוי ומלכי שוע כו' כלומר ולא איש בשת אשר הומלך אחריו לומר כי נגדעה מלכותו ואיש בושת לא מצד אביו באה לו הממלכה כי הלא נגדע מלכות משאול כי אם כדבר בפני עצמו והוא כי הוא ית' נדר ליעקב להעמיד ב' מלכים מבנימין כמשז"ל מה ראה אבנר להמליך את איש בושת אמר כי הב"ה אמר ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו ולא הוליד אח"כ כי אם את בנימין כי קהל גוים הוא יוסף שכבר נולד ויחלק לשנים וא"כ המלכים שיצאו הם מגוי הנז' שהוא בנימין ועל כן אחר שמבנימין עתיד למלוך אחר יהיה איש בושת באופן שהמתייחסים בעצם לשאול הם שלשה אלה ובנותיו אך לא איש בושת אשר ימלוך כי לא מצד היות בן לשאול הומלך רק להמליך מלך שני מבנימין ושם אשת שאול אחי נועם כו' יצדק לפי דרכנו דעת האומרים כי לא היתה אם איש בושת כי אם אמם של אלו ויהיה כי אם איש בשת אינה נחשבת עתה בבחינה זו ואין לומר כי אולי להעדר גבורי חיל מעמו נלאה להשמיד עד כלה כי הלא ושם שר צבאו אבינר בן נר והוא גבור חיל וגם לא יוכל להתנצל על כי אולי שר צבאו לא ישמע ממנו כי הלא הוא ושר צבאו בני ב' אחים המה כי וקיש אבי שאול כו' ואין לומר כי אבנר לבדו היה גבור חיל ואין זולתו גבורים כמוהו אז דומים לו כי הלא מאימת פלשתים אסף גבורים עמו ובני חיל הרבה כי הנה ותהי המלחמה חזקה על פלשתי' כו' וראה שאול כל איש גבור וכן בן חיל ויאספהו אליו וא"כ כלם נמצאו במלחמת עמלק ולמה רפו ידיו מלהכרית את הכל נמצא כי על כן יאשם ואחרי ככלות הכל כמדובר בא ואמר ראש פנת כל הדרוש האמור שבו יסוב הכל שהוא כי כל המלכת שאול לא היתה רק להפיל את עמלק בידו כי אם לא כן המלכות הוא ליהודה בעצם וראשונה והוא ענין פסוקים שאחר זה ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' כו' כאשר יבא ביאורם בס"ד:
