פסוק א:וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו: לְכָה וְנַעְבְּרָה, הבה נעבור אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז, ההוא – וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד.
פסוק ב:וְשָׁאוּל באותה שעה יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת עץ הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן, וְהָעָם אֲשֶׁר נשארו עִמּוֹ בנאמנות ובמסירות כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ.
פסוק ג:ועם שאול היה אֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב שהיה אֲחִי, אח מבוגר של אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ. אי-כבוד, בנו האחרון של פינחס, נולד בזמן המפלה הגדולה בסוף ימי עלי, ואחיה אחיינו שירת ככהן במחנה שאול והיה נֹשֵׂא אֵפוֹד שאליו מחובר חושן המשפט, אשר באמצעותו מתקבלות ההוראות מלמעלה. וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן, מכיוון שיונתן לא ביקש רשות או סיוע והלך על דעת עצמו.
פסוק ד:וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת, מקומות המעבר אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל, אל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, שהיה כנראה במקום מוגבה, שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה. המעבר הקשה היה נתון בין שני סלעים מחודדים. וְשֵׁם הסלע הָאֶחָד בּוֹצֵץ, וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה.
פסוק ה:הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק, ניצב מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ, וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר, המשרת, נֹשֵׂא כֵלָיו: לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים, כינוי גנאי המשמש בייחוד לפלשתים, הָאֵלֶּה, אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ תשועה, כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, עיכוב לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ, נְטֵה, פנה לָךְ אליהם. הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ, כרצונך.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים ובהכרח נִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם, שהרי הם נמצאים למעלה, ואנחנו נצטרך לעבור למטה בין הצוקים. ייתכן שיהונתן תכנן להעמיד פנים כאילו הוא עובר לצד האויב, כביכול כדי לגלות לו את צעדי שאול.
פסוק ט:כגדעון וכרבים אחרים אף יונתן קבע לעצמו סימן: אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: "דֹּמּוּ, עִצרו עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" – וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ, במקומנו וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם להילחם.
פסוק י:ולעומת זאת, אִם כֹּה יֹאמְרוּ: "עֲלוּ עָלֵינוּ" – וְעָלִינוּ להילחם, כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. הרי הפלשתים יראו שמדובר בשני אנשים בלבד, ואולי מתחבא אדם נוסף, אך בוודאי אין זה מחנה גדול, ואם כן תגובתם אינה נובעת משיקולים טקטיים. סגנון תגובתם יהיה לנו האות.
פסוק יא:וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.
פסוק יב:וַיַּעֲנוּ, צעקו אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה, היחידה החונה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ באיום ובבוז: עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר. נלמד אתכם לקח. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲלֵה אַחֲרַי. זה הסימן כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל.
פסוק יג:וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, על ארבע, משום שהעלייה הייתה תלולה מאוד, וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו. כאשר הגיעו אל מחנה הפלשתים, התחילו להילחם. וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו. יונתן היה דוקר את הפלשתים הראשונים שבמוצב דקירה אחת, אך הוא לא היה צריך להתעכב, שכן נושא כליו היה מגיע מיד ומשלים את ההריגה.
פסוק יד:וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ. חיילי הפלשתים ישבו במשמר על מצוק ולא היו בכוננות צבאית. הם התייחסו בבוז וכנראה גם בתדהמה אל שני העברים היוצאים לבדם. הם לא הביאו בחשבון שיונתן הוא גיבור חיל, ושבידו חרב. יונתן הצליח להרוג כעשרים איש על פני שטח שהוא כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה, חצי תלם חרוש שעושה צמד פרות בשדה. יונתן המשיך לתקוף, והפלשתים לא העלו על דעתם את המתרחש מולם, או שלא הצליחו להתארגן.
פסוק טו:אולם תוך זמן קצר הפלשתים נבהלו מיזמת התקיפה העברית. וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם. הַמַּצָּב, החיל החונה וְהַמַּשְׁחִית, הכוח המסתער חָרְדוּ גַּם הֵמָּה. וַתִּרְגַּז, רעדה הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים, חרדה גדולה.
פסוק טז:גם מחנה שאול, שהיה הרבה יותר מפוחד וזהיר מהפלשתים, העמיד צופים. וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן, וְהִנֵּה הֶהָמוֹן הפלשתי נָמוֹג וַיֵּלֶךְ הלוך וַהֲלֹם בשעיטה, או: בבלבול. הם ראו את תנועת ההמון הפלשתי הנס.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: פִּקְדוּ, סִפרו נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ. וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין, נעדרים יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הכהן: הַגִּישָׁה את אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, כדי לשאול באורים ותומים על צעדינו הבאים, כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי, עם בני יִשְׂרָאֵל.
פסוק יט:השאלה באורים ותומים נעשתה באופן טקסי, וארכה זמן. יש להניח שנוסף לכך גם זמן הכנותיו של הכהן לקראת מעשה נכבד זה. וַיְהִי עַד שדִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן, ההמיה והמהומה אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן: אֱסֹף, משוךְ יָדֶךָ. אין לנו פנאי לשאול שאלות. עכשיו עלינו להילחם.
פסוק כ:וַיִּזָּעֵק, נאספו שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד מקום הַמִּלְחָמָה במחנה פלשתים, וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד. מכיוון שהם לא ידעו מה קורה, היו מהם שהתחילו לרוץ, אחרים ניסו לעצור אותם, וכל הבלבול וההמולה גרמו למלחמה פנימית.
פסוק כא:וְהָעִבְרִים שהָיוּ בסביבה משועבדים לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, כבימים עברו, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב, בשולי המחנה, מעין צבא עזר שהיה משועבד לפלשתים, ומכיוון שאותם משתפי פעולה לא שמרו אמונים לפלשתים, גַם הֵמָּה עברו לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן. הם ניצלו את המהומה במחנה ואת התקפתם של ישראל ועברו לצד צבא ישראל.
פסוק כב:וְגם כֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים, וַיַּדְבְּקוּ, רדפו והשיגו גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה.
פסוק כג:וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן. הייתה זו מערכה מפוזרת מאוד ולא מסודרת.
פסוק כד:וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ, נדחק, התענה בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאֶל, הכניסם באָלה, השביע שָׁאוּל אֶת הָעָם. במחנה קטן זה היה יתרון לשאול הגבוה משכמו ומעלה. מכיוון שהיה ניכר בין הלוחמים, קל היה לו לכנס את צבאו, לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם, מזון עַד הָעֶרֶב, וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי. אף שישראל הצליחו להניס את הפלשתים, הקרב עדיין לא הוכרע. שאול חשש שאם אנשיו יעצרו למנוחה ויחליטו לאכול משהו, תירגע בהלת הפלשתים, והם ייערכו למתקפת נגד. כך עלולים ישראל לאבד את היתרון שבידם, שהתבסס על פעולה מהירה ונחרצת. וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם. כולם המשיכו בקרב והתאמצו להדוף את הפלשתים.
פסוק כה:וְכָל עם הָאָרֶץ, אנשי ישראל בָּאוּ בַיָּעַר בדרכם, וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. ייתכן שהיו שם כוורות שנהפכו או נשברו תוך כדי המהומה, והדבש נזל מהן.
פסוק כו:וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ, נזילת דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג, מגיע, מדביק יָדוֹ אֶל פִּיו לטעום מעט, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.
פסוק כז:וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת, בחלת הַדְּבָשׁ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. הוא התחזק, שכן הדבש מעניק מיד אנרגיה זמינה.
פסוק כח:וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר: הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם", והכול נשמעים ואינם אוכלים – וַיָּעַף, התעייף, נחלש הָעָם בגלל השבועה.
פסוק כט:וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן: עָכַר, זיהם, המיט מבוכה אָבִי אֶת הָאָרֶץ. הוא נקט בצעד שגוי – רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.
פסוק ל:אַף כִּי, בוודאי לוּא, אילו אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא – כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?! היה ראוי שכל העם יאכלו, ואז היינו מכים את הפלשתים מכה גדולה יותר.
פסוק לא:וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ עד אַיָּלֹנָה, וַיָּעַף, התעייף ונחלש הָעָם מְאֹד עד אפיסת כוחות.
פסוק לב:וַיַּעַט, התנפל הָעָם אֶל הַשָּׁלָל, וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר. כנראה היו במחנה גם בהמות למאכל, ויש להניח שחלקן היה שלל שנלקח מישראל קודם לכן. וַיִּשְׁחֲטוּ כדי לאכול, באופן שהדם ניגר אָרְצָה עם הבשר, וַיֹּאכַל הָעָם עַל, עם הַדָּם. מתוך להיטותם הם לא אפשרו לדם הבהמות להתמצות כראוי. או: הם אכלו ליד הדם הנשפך, כמנהג העמים לשפוך דם בעלי חיים ולאכול לידו, מעין קרבן לשדים וכיוצא בזה.
פסוק לג:וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר: הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם. כאן הוא נוקט עמדה תקיפה. וַיֹּאמֶר: בְּגַדְתֶּם! גֹּלּוּ, גלגלו אֵלַי הַיּוֹם, עכשיו אֶבֶן גְּדוֹלָה.
פסוק לד:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: פֻּצוּ, התפזרו בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: "הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, השה שלו, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה, כאן, על האבן הזאת וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם". כל אחד מכם ישגיח על חברו שלא יאכל על הדם. ואכן – וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה, בלילה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם.
פסוק לה:וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה'. אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה'. זה היה ראשון המזבחות שבנה שאול. או: אותה אבן הייתה תחילתו של מזבח, ולשם הובאו כל הבהמות כדי להעלותן כקרבן לה'.
פסוק לו:אחרי שאנשיו אכלו קצת והתאוששו – וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הבה נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים בלַיְלָה וְנָבֹזָה, נבזוז בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר, וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ. כיוון שעכשיו הפלשתים נסים ממקומם, נצליח להביסם לגמרי. וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ – עֲשֵׂה. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: נִקְרְבָה הֲלֹם, לכאן, אֶל מקום ארון הָאֱלֹהִים. כעת יש לנו זמן לשאול באורים ותומים.
פסוק לז:וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים: הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא.
פסוק לח:שאול בטוח כי היעדר התשובה נובע מאשמתו של אחד הלוחמים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: גֹּשׁוּ הֲלֹם, כֹּל פִּנּוֹת, ראשי הָעָם, המפקדים ובעלי המעמד הבכיר, וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. והוא מוסיף ונשבע בלשון מפליגה:
פסוק לט:כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי גם אִם האשם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, יורשי וחביבי – כִּי מוֹת יָמוּת. וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם. היו מי שידעו שיונתן טעם מן הדבש, אבל הסתירו את הדבר משאול.
פסוק מ:וַיֹּאמֶר שאול אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד, ונפיל גורל באיזה צד נמצאת האשמה, בעם או במנהיגיו. העם כנראה לא נלהב לערוך את הגורל, מפני שידע מה תהיה התוצאה. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל: הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. אתה הוא המלך והמפקד העליון. לא נוכל לסרב לך.
פסוק מא:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הָבָה תָמִים! שאלו בתומים, כדי לשמוע את דבר ה'. וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ נקיים.
פסוק מב:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי, שהרי אחד משנינו אשם. ייתכן ששאול עדיין חש אי-נוחות משום שהוא לא שמע בקול שמואל, וחשש שמא האשמה בו. וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן.
פסוק מג:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן: הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה. התוודה על מעשיך. וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר: טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ, הִנְנִי אָמוּת. אני מוכן למות.
פסוק מד:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שוב בלשון שבועה: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן, משום שעברת על השבועה וגרמת לכך שה' אינו עונה לישראל.
פסוק מה:וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת, אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל?! הרי בזכותו ניצחנו במלחמה נגד כל הסיכויים. חָלִילָה! לא ייתכן. חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה יונתן את גבורתו הַיּוֹם הַזֶּה. מעשהו לרצון לפני אלוקים ובוודאי אין בו אשמה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת. לא ברור איזו פעולה בדיוק עשו לשם כך, אולי כל אחד מהם נתן סכום כסף לפדיון נפשו של יונתן, או שביטאו את נתינת חייהם במקום חייו בדרך אחרת.
פסוק מו:כיוון שלא קיבל הוראה להמשיך במלחמה – וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים. הוא הניח להם, וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם. סיכום ביניים של דברי ימי שאול:
פסוק מז:וְשָׁאוּל לָכַד, אחז בחוזק את הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל, בעקבות ניצחונו על הפלשתים. וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו – בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים. אם קודם לכן הוא ישב במקומו, כעת הוא יוזם מלחמות עם כל האויבים השוכנים על גבולות ישראל ומבצר את הממלכה. וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה במלחמותיו יַרְשִׁיעַ, ירעיש ויחריד, יפגע ברשע ויחייבו.
פסוק מח:וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק, כפי שיסופר בעניין הבא, וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.
פסוק מט:וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל לפי שעה יוֹנָתָן הבכור, וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי שׁוּעַ. מאוחר יותר נולדו לו בנים נוספים. וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו – שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל.
פסוק נ:וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל, אם בניו, אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ, וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ הנאמן אֲבִינֵר בֶּן נֵר, נר היה דּוֹד שָׁאוּל.
פסוק נא:ובני משפחה נוספים: קִישׁ אֲבִי שָׁאוּל, שכנראה הייתה לו מעורבות כלשהי בממשלה, וְנֵר שהיה אֲבִי אַבְנֵר, הוא אבינר וגם בֶּן אֲבִיאֵל. אלה היו אנשי הצוות הבסיסי של שאול, צוות שהלך וגדל.
פסוק נב:וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל. ייתכן שאילו המלחמה הראשונה הוכרעה באופן חד-משמעי, המצב היה שונה. ובינתיים – וְרָאָה, כשהיה רואה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל – וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו, לצבא הקבע שלו. הוא דאג לכך שאנשיו יהיו הטובים ביותר מבין אנשי ישראל.
