פסוק א:בן שנה. רצה לומר: כשנמלך, כלתה שנה מזמן משיחתו. או מוסב למקרא שלאחריו, לומר: בשנה הראשונה בחר לו שלשת אלפים וכו׳:
פסוק ב:ויהיו עם שאול. להיות נכונים לשמשו בעת הצורך:
פסוק ב:במכמש וכו׳. מהם ישבו במכמש, ומהם בהר בית אל:
פסוק ג:ישמעו העברים. רצה לומר: בכדי שישאלו מה זה קול השופר, ידעו על ידי זה להיות נשמרים מן הפלשתים:
פסוק ד:הכה שאול. אף שיונתן הכהו, יחשב לשאול, כי הוא המלך וכל דבר יקרא על שמו:
פסוק ד:נבאש ישראל. נמאס ישראל בעיני פלשתים, כדרך שממאסין בדבר הנבאש:
פסוק ד:ויצעקו. נאספו אחרי שאול ללכת הגלגל:
פסוק ה:קדמת. למזרחה של בית און:
פסוק ו:כי נגש העם. נלחצו מפלשתים:
פסוק ו:ויתחבאו. החביאו את עצמן:
פסוק ז:ועברים עברו. אמר בלשון הנופל על הלשון, והוא מדרך צחות, ורצה לומר: קצתם מישראל עברו הירדן וברחו לארץ גד וגלעד:
פסוק ז:עודנו בגלגל. ולא ירד עדיין לקראת המלחמה:
פסוק ז:וכל העם. אשר לא נתחבאו ולא ברחו, חרדו ללכת אחריו למלחמה:
פסוק ח:ויוחל. המתין שבעת ימים מעת בואו אל הגלגל:
פסוק ח:למועד אשר שמואל. כמו למועד אשר אמר שמואל, רצה לומר: להזמן שקבע לו שמואל מאז משחו למלך כמו שכתוב למעלה (י ח):
פסוק ח:ויפץ העם. נתפזרו והלכו ממנו:
פסוק י:לברכו. לתת לו שלום, כן תרגם יונתן:
פסוק יא:מה עשית. כי הלא אמרתי לך שתוחיל עד בואי, ואני אעלה העולה:
פסוק יא:למועד הימים. לזמן הימים שקבעת:
פסוק יב:עתה ירדו. הואיל ונאספו, בודאי ירדו ובעל כרחי אלחם עמהם עד לא חליתי פני ה׳ בעת הבאת הקרבן:
פסוק יב:ואתאפק. לזה התחזקתי לעבור על רצוני ולבל המתן עוד, ואעלה העולה לחלות את פני ה׳ בעת העלותי, עד לא ירדו פלשתים:
פסוק יג:נסכלת. עשית סכלות במה שלא המתנת כל היום עד בואי:
פסוק יג:את מצות ה׳. כי דבר ה׳ היא, ולא מאלי אמרתי:
פסוק יג:כי עתה. אם משמר היית מצות ה׳, אז עתה בזה הזכות היה ה׳ מכין מלכותך עד עולם:
פסוק יד:ועתה. הואיל ולא שמרת, לא תתקיים ממלכתך:
פסוק יד:בקש ה׳ לו. בעשותך זאת, בקש ה׳ לו איש העושה כלבבו ושומר מצותיו:
פסוק יד:ויצוהו ה׳. גזר עליו שהוא יהיה לנגיד:
פסוק טו:ויקם שמואל. ושאול היה נמשך אחריו:
פסוק טו:הנמצאים עמו. מאותן שלא נפוצו מעליו:
פסוק טז:יושבים. היו מתעכבים בגבע:
פסוק יז:המשחית. הם אחוזי חרב מלומדי מלחמה המשחיתים בעם:
פסוק יח:הנשקף. גבול ההוא היה נראה להעומד על גי הצבועים:
פסוק יח:המדברה. מוסב על הדרך, לומר שהדרך יפנה המדברה:
פסוק יט:פן יעשו וכו׳. ולזה לא הניחו להיות בהם חרש ברזל:
פסוק כ:וירדו. רצה לומר: ומאז כשהיו צריכים ללטוש דבר מה, היו יורדים אל ארץ פלשתים, ללטוש שם אצל החרש:
פסוק כא:והיתה וכו׳. רצה לומר: ומי שלא רצה לרדת לפלשתים, היה לוטש בעצמו את המחרשות וכו׳, עם הכלי הקרויה ׳פצירה פים׳, העשויה בהרבה פיות וחריצים, ונוח ללטוש בה:
פסוק כב:והיה ביום מלחמת. בעת שנלחמו עם פלשתים:
פסוק כב:לא נמצא חרב. כי לא היה בישראל חרש ברזל לעשותם:
פסוק כב:ותמצא. אבל לשאול וליונתן, להם לבדם נמצא חרב וחנית:
פסוק כג:אל מעבר מכמש. מהעבר מזה, להתקרב אל הגבעה מקום שאול ויונתן: