פסוק א:בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ, וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל.
פסוק ב:וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל שירכיבו צבא מאורגן קטן וראשוני, אשר ישמש בסיס לצבא הקבע. הקמת צבא לא התאפשרה עד כה בישראל בהיעדר מלוכה. וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם חיילים בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן, בנו בכורו של שאול, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, העיר גבעה שבבנימין, המכונה גם גבעת שאול, וְאת יֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו, לבתיו, שכן כאמור, רבים מן החיילים בצבא ישראל שימשו ככוחות מילואים, שנקראו להתגייס רק בשעת חירום.
פסוק ג:וַיַּךְ, הרג יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים שהממונה האזורי מטעמם נרצח, וראו בכך הכרזת מלחמה. ומנגד שָׁאוּל תָּקַע, ציווה לתקוע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ, לֵאמֹר: יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. שאול ערך גיוס כללי, והודיע שמלחמה עומדת בפתח.
פסוק ד:וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים. הריגת הנציב הפלשתי על ידי יונתן נתפסה כמעשה ממלכתי, כאילו שאול עומד מאחורי המעשה. וְגַם נִבְאַשׁ, הסריח ריחו של יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים. היחסים בין העמים התקלקלו. וַיִּצָּעֲקוּ, נאספו הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל.
פסוק ה:וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל – שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב, שהוא מספר עצום, ואולי הכוונה למחנה שיש בו רכב, והוא מונה שלושים אלף איש, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב. וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, שהייתה קִדְמַת, ממזרח לבֵית אָוֶן.
פסוק ו:וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ – לישראל כִּי נִגַּשׂ, נדחק הָעָם מחיל פלשתים העצום, וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים, נקיקים קטנים, וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים, מגדלים, מצודות וּבַבֹּרוֹת.
פסוק ז:וְהיו עִבְרִים שעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן ונמלטו אל אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד. וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל הָעָם, הצבא חָרְדוּ, מיהרו ללכת אַחֲרָיו.
פסוק ח:וַיּוֹחֶל, שאול המתין שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר קבע שְׁמוּאֵל, אך הזמן עבר, וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל, וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו, אנשים התחילו להתפזר ולשוב למקומם.
פסוק ט:כיוון שכך – וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הַגִּשׁוּ אֵלַי את הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, שהרי יש להקדים למלחמה זבח ותפילה. וַיַּעַל הָעֹלָה. באותו זמן לא היה מקדש, ומותר היה לכל אחד להקריב קרבנות.
פסוק י:וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל סוף-סוף בָּא. וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ?! הלוא סיכמנו שתמתין לי. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים שנקבע, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים במִכְמָשׂ.
פסוק יב:וָאֹמַר בלבי: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי, התחננתי, לא ביקשתי מה' הדרכה, וָאֶתְאַפַּק, התחזקתי וָאַעֲלֶה את הָעֹלָה.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: נִסְכָּלְתָּ. עשית מעשה שטות. לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה, אילו שמרת את מצוותו, הֵכִין ה', היה ה' מבסס אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם, דורות רבים.
פסוק יד:וְעַתָּה, שלא שמרת על הציווי, מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם. בִּקֵּשׁ, יבקש ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ, וימנה אותו ה' לְנָגִיד, מנהיג עַל עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' ולא עמדת בניסיון.
פסוק טו:וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל חזרה לגִּבְעַת בִּנְיָמִן. וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ – כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. מרבית אנשיו ברחו או התחבאו בחורים, ואפילו אותם אלפיים איש שהיו צבא הקבע שלו, נעלמו.
פסוק טז:וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם המועט הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן, וּפְלִשְׁתִּים, שהיו מחנה גדול ומצויד היטב, חָנוּ בְמִכְמָשׂ. עדיין לא נקבע זמן למלחמה, וייתכן ששני הצדדים חיכו לאות משמים וכיוצא בזה.
פסוק יז:וַיֵּצֵא בינתיים הַמַּשְׁחִית, יחידות צבא שתפקידן לחבל ולבזוז בארץ האויב, מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, פלגים. הָרֹאשׁ האֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה, אֶל מקום שנקרא אֶרֶץ שׁוּעָל.
פסוק יח:וְהָרֹאשׁ האֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן, וְהָרֹאשׁ האֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי, גיא הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה. לא כל הצבא יצא, אבל היחידות הללו נשלחו למסע עונשין וביזה, על מנת לזרוע פחד במחנה ישראל.
פסוק יט:כאן מופיע פרט משמעותי נוסף: וְחָרָשׁ ברזל, נפח לֹא יִמָּצֵא באותו הזמן בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים: פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. הפלשתים היו מהראשונים שהכניסו למזרח התיכון את תעשיית הברזל, שסימנה את השלב התרבותי החדש – תקופת הברזל. הם לא אפשרו לישראל לפתח טכנולוגיה זו, שמא ישתמשו בה לייצור כלי נשק, ושמרו לעצמם את המונופול הגמור על תעשיית הנפחות.
פסוק כ:וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל אל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ, להשחיז אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ, שם כולל לכלי ברזל או כלי אומנות חד של החרש וְאֶת אֵתוֹ, כלי חפירה וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ, גרזן וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ לחרישת האדמה ולתיחוחה.
פסוק כא:וְהָיְתָה, עלתה לישראל הַפְּצִירָה, עבודת הליטוש או החיתוך שנדרשה – פִים, יחידת משקל ששקלו בה כסף. זה היה המחיר הקצוב שישראל שילמו על התיקון – לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן, לקלשון בעל שלוש השִׁניים, וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב, לתקן ולקבע את הַדָּרְבָן, מעין מסמר הקבוע בראש מקל עץ המשמש להנהגת הבקר.
פסוק כב:וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, מלחמה, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית מברזל בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת, עם שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן. ייתכן שהם השתמשו בחרבות נחושת או בכלי נשק שונים מעץ וקלעי אבנים. ובכל זאת באופן חריג – וַתִּמָּצֵא חרב לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ מפקדי הצבא, בלבד.
פסוק כג:וַיֵּצֵא מַצַּב, היחידה החונה של הפְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ. הפלשתים שיפרו בינתיים את עמדותיהם ונעו לכיוון מעבר מכמש.
