הדרך למלכות(ד)
כנגד תקומת המלכות בישראל נצבו שני אתגרים מצד אומות העולם: (א) הגויים השכנים לארץ פלשו אליה מפעם לפעם ופגעו הן בכבודו של ישראל והן בחוסנו הלאומי והכלכלי. (ב) נשקפה סכנה תמידית מיושבי הארץ שקדמו לכניסתם של ישראל וטרם הסתיים כיבושם. עמי הארץ כללו את שבעת העמים הכנענים שישבו בארץ מאז ומתמיד, והפלשתים, עם שהגיע מבחוץ וניסה להתנחל בארץ.
במשך תקופת השופטים הצליח עם ישראל, תוך כדי מלחמות ומאבקים, לסיים את האיום מצד הכנענים, שכוחם תשש. נותרה הסכנה הפלישתית שעדיין עמדה בתוקפה. שלא כעמים זרים, שמלחמותיהם בארץ היו מלחמות התפשטות, המלחמה הפלישתית היתה מלחמת קיום. זאת כיון שלפלשתים לא היתה ארץ שיכלו לחזור אליה, על כן ראו בתקומת ישראל איום ישיר על גורלם הלאומי.
מלכות ישראל לא יכלה להתכונן ללא סילוקם המוחלט של הפלשתים מן הארץ. שכן, הם איימו על עצם ההגדרה הלאומית של ישראל בארצם. דבר זה גרם למאבק קשה, ולהתעוררות השורשים הלאומים הישראליים, שבשעת מלחמת הקיום נתבררו ונתחזקו ביותר. המלכות, שהיתה בחיתוליה בימי שאול, עמדה מיד בהקמתה מול האתגר הפלישתי. שעבודם של אלה על הארץ היה קשה, כמתואר בספר שופטים: "בעת ההיא פלשתים מושלים בישראל"(שופטים יד ד).
מיד עם הקמת מלכות ישראל על ידי שאול המלך, בשעת ההתנגשות הלאומית עם האויבים שנעשתה בהנהגתו, קיבלה הארץ את התואר הקדוש לראשונה: "ארץ ישראל"(שמואל א יג יט). כך רמז התנ"ך כי תקומת המלכות פעלה במקביל על תקומתם של העם והארץ גם יחד, והארץ נקראה על שם העם המיוחד לה.