התוכחה הפתאומית של שמואל
בפרק הקודם בא נחש העמוני לשעבד את תושבי יבש גלעד. שאול הזעיק את העם וניהל נגדו מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו. "וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה׃ וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת־שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י יְ-הוָה֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְ-הוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל־אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־מְאֹֽד׃".
בפרקנו, פתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם בקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, אִמרו לי לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל הימים הללו קיבלתי אי פעם מאחד מכם טובת הנאה על שירותי המסור אתכם?! האם לקחתי מאחד מכם שוחד?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. אז התחיל שמואל לומר להם דברי תוכחה קשים, איך תמיד ה' גמל עמהם חסד, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלוהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, היו חוזרים וצועקים אל ה', וה' היה מצילם. ופתאום עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. שמואל המשיך להזהירם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו, יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה', תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר, הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך.
וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל־יְ-הוָ֔ה וַיִּתֵּ֧ן יְ-הוָ֛ה קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל־הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת־יְ-הוָ֖ה וְאֶת־שְׁמוּאֵֽל׃ וַיֹּאמְר֨וּ כָל־הָעָ֜ם אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד־עֲבָדֶ֛יךָ אֶל־יְ-הוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל־נָמ֑וּת כִּֽי־יָסַ֤פְנוּ עַל־כָּל־חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ׃ וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־הָעָם֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אַתֶּ֣ם עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כָּל־הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את אַ֗ךְ אַל־תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְ-הוָ֔ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת־יְ-הוָ֖ה בְּכָל־לְבַבְכֶֽם׃ וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ כִּ֣י ׀ אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי־תֹ֥הוּ הֵֽמָּה׃ כִּ֠י לֹֽא־יִטֹּ֤שׁ יְ-הוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְ-הוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם׃ גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַֽי-הוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם בְּדֶ֥רֶךְ הַטּוֹבָ֖ה וְהַיְשָׁרָֽה׃ אַ֣ךְ ׀ יְר֣אוּ אֶת־יְ-הוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֹת֛וֹ בֶּאֱמֶ֖ת בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם כִּ֣י רְא֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הִגְדִּ֖ל עִמָּכֶֽם׃ וְאִם־הָרֵ֖עַ תָּרֵ֑עוּ גַּם־אַתֶּ֥ם גַּֽם־מַלְכְּכֶ֖ם תִּסָּפֽוּ׃
(שמואל א יב יח-כה)
לכאורה יש לשאול, מדוע פתאום שמואל התרעם כנגדם, הרי כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע חזר להוכיחם בדברים קשים? אלא ששמואל ידע שהואיל ומגמתם בבקשת מלך לא הייתה לשם שמים, סופה של המלכות שתיחרב וישראל יגלו מעל אדמתם. כך הוא טבעו של כל דבר גשמי, שלבסוף הוא מתכלה, ורק ישראל חיים וקיימים מפני ששורשם רוחני; וכיוון שבקשתם את המלך נבעה ממניעים גשמיים בלבד, בסוף הכל ייחרב. על כך הצטער כל כך שמואל. וכדי למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – העם והארץ'