פסוק ב:ויערכו פלשתים כו'. הורה כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית והוא כי הלא גדלה אשמת ישראל כדברי אסף באומרו ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו שמע אלהים ויתעבר וימאס מאד בישראל ויטש משכן שלו ויתן לשבי עוזו וי סגר לחרב עמו כו' והורה פה הוא ית' כי לא הפלשתים ממיתים כי אם העון כי הלא ויערכו פלשתים לקראת ישראל ואחר שערכו לא נלחמו כי אם אדרבה ותטוש המלחמה שהרפו ידיה' ממנה ועכ"ז וינגף ישראל לפני פלשתים חרב איש באחיו וזה יתכן כיוון המשורר באו' ויסגר לחרב עמו ולא אמר לפלשתים ואחר שוינגף כמאליהם קמו ויכו במערכה בשדה ארבעה ועשרים אלף איש:
פסוק ג:ויבא העם אל המחנה כו'. הנה רז"ל חילקו אם היו שני ארונות אחד שבו שברי לוחות ואחד שבו לוחות השלמות ושאשר בו השברי לוחות הוא היה היוצא ובא עמהם למלחמה ואשר בו השלמות לא היו זזים אותו ממקומו והוא אשר הוציאו עתה ועשו שלא כהוגן ונשבה, ויש סבר' אחרת כי הכל היה ארון אחד ויש סעד במקרא לכל א' מהסברות. ואחשבה כי הסברא הראשונה מוכיחים מקראי קדש אלו והיא בשנותו את טעמו כי תחלה הוא אומר כי ויאמרו זקני ישראל נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ואחר כך הוא אומר וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים.
פסוק ד:אך יהיה כי זקני ישראל חשו לבלתי קחת כי אם אשר בו השברי לוחו' על כן אמרו סתם על הנהוג לקחת אך אשר הלכו בשליחות בחשבם כי שעה צריכה לכך נשאו ממקומו את הרשים בעצם הוא ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים ועל כן לא נאמר לקחו כמאמר הזקני' כי נשאו כלומר כי היה אשר לא נשא ממקומו מעולם והוא היה במקום המיוחד של קדש הקדשים בארון הרי עשו טעות א' הלוכם שלקחו הפלשתים, ב' כי שם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים כי אשמתם היתה מעוררת מדת הדין היא שכינה שבארון ועל כן קראו פה ארון האלהים ולא ה' כאשר קראו למעלה ארון ברית ה' ועל החידוש הזה הריעו כל ישראל תרועה גדולה שע"י כן נמוגו כל יושבי פלשת ויאמרו אוי לנו מי יצילנו כו'.
פסוק ח:וראוי לשים לב אם אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים ובוכים מי יצילנו שהוא כי אין מציל איך לתיקון לזה אומר התחזקו והיו לאנשים פלשתים האם בהיותם לאנשים ינצלו מהאלהים האדירים אשר אין מידם מציל, ועוד אומ' מכים את מצרים ואומ' במדבר כי מצרים לא היו במדבר, והנה הקושי הא' תעלה קצת ארוכה במאמרם ז"ל כי הטובים שבהם היו אומרים מי יצילנו מיד האלהים האדירים, והרשעים היו אומרים אלה הם המכים את מצרים בכל מכה עשר מכות היו לו וכולן הביאן על המצריים ושאר המכות הביא על עמו במדבר ואין לו מכה עוד להביא אמר הקב"ה אתם אומרים שאין לי עוד מכה הנני מביא עליכם שלא היתה מעולם והם מכת הטחורים וכן הוא אומר ותכבד יד ה' על האשדודי' ע"כ.
פסוק ח:וע"ד הפשט יאמר כי הנה ידענו מרז"ל כי שרו של מצרים מצרים שמו כד"א וישאו ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם נוסעים לא נאמר אלא נוסע הוא שרו של מצרים כו' וכד"א וירא ישראל את מצרים מת מתים לא נאמר כו' והנה כאשר היו בקצה המדבר על שפת הים עשה ה' שפטים בשר ההוא והמיתו שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הוא השר שהכהו חמשים מכות כי כמה לקו באצבע עשר מכות עולה היד חמשים וע"י כן וירא ישראל את מצרים הנז' מת. ונבא אל הענין אמרו אוי לנו מי יצילנו כלומר אם ישימו לעומתו את דגון אלהיהם או את השר שלהם הלא אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים הוא שרו של מצרים בכל מכה שהוא בכל חזקת היד הגדולה שהזכרנו שהיא זה בקצה המדבר וזהו בכל מכה במדבר על כן אם נבקש מי יצילנו זולת עצמנו כמו אלוה או שר או מזל הלא האלהים האדירים יעשה בהם שפטים וכשל עוזר ונפל עזור ע"כ טוב טוב הוא לבלתי בטוח לא בדגון ולא במזל או שר כי אם התחזקו בעצמיכם והיו לאנשים פלשתים ולא תבקשו מי יצילנו זולתנו כי בראות האלהים האדירים כי לא נבקש לעומתו אח אלוה או שר או מזל גם הוא ירפה ממנו כי נהיה כמודים גדולתו ויניח הדבר אל כח אנשים בטבע ואז וילחמו פלשתים ולא שמו מגמתם את אלהיהם ועונות ישראל מצאום וינגף ישראל:
פסוק יג:ויבא והנה כו'. אמר כי עלי יושב על הכסא כו' והוא כי האיש התאב לדעת בשורה ומקוה לאיש ומייחל לבני אדם יגידו דבר אם עיפים לו לראות ילך ברגליו אל הדרך אשר יבאו בו רגלי מבשר ואם כהו עיניו ולא יוכל לראות ישב במקומו ויעיר אזן לשמוע הכאות פסיעו' רגלי הבאים בדרך לשאל או לשמוע מה בפיהם אמר שאח' שעלי עיניו החלו כהות כאשר אמר למעלה לא יוכל לראו' והוא חרד ותאב על ארון ה' ואזניו כאפרכס' נגד הדרך לשמוע את אשר נעשה ואיך יעשה אם בעיניו אינו רואה נתן לבו לשמוע ממקום מושבו אם איש מכה בדהרות רגליו על הדרך לשאל או לשמוע מה בפיו וזהו יושב על הכסא ואת מי שיד דרך היה מצפה אם ישמע מי שיכה ברגליו דרך לשמור לשאל ממנו היה מצפה מתי ישמע ומה שהיה תאב לשמוע הוא כי היה לבו חרד על ארון האלהים:
פסוק יד:ויען המבשר כו'. היחל בקל הקל תחלה בעם הבלתי קרובים אליו ואחריהם בניו ואחר הכל האמור יותר והוא ארון האלהים נלקחה ולא אמר לקחו וגם לא אמר נלקח כי אם נלקחה לשון נקבה לומר, כי לא לקחוהו בחזקה במלקוח שבי לומר לקחו כי אם נלקח וגם לשון נקבה כלומר לא כאיש שמתאמץ בל ילקח כי אם כאשה תשת כח שלא תראה אפי' הוראת היותה בלתי חפצה שתלקח כי אם כנמסרת בידם כך הארון על שהוציאוהו שלא כפי כבודו מרצונו געלה בישר אל ונלקח כברצון:
פסוק יט:וכלתו אשת פנחס הרה כו'. ראוי לשים לב אל הלקח הדל"ת ממלת ללדת ונכתב ללת, ועוד אמרו כי נהפכו עלי' ציריה אינו טעם אל מה שכרעה ותלד ומהו ההיפוך הלז, ועוד מה כוונו באמור אליה אל תיראי כו'. ועוד איך חזרה בה שבתחלה אמרה שלשה דברים הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישה ואח"כ חזרה לבלתי הזכיר רק הלקח ארון האלהים בלבד. אך הנה אמרו רז"ל אמר ר' יהושע כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה שנאמר כי לא סגר דלתי בטני ע"כ, הנה כי כאשר יש דלת לבית שסוגרת הפתח כך יש לאשה דבר שסוגר ובעת רצון ה' להוציא הולד הדלת מסתלקת ונשאר פתח פתוח רחב לצאת בו הולד. ונבא אל הענין אמר כי כבר היתה הרה ללת כלו' לא ללדת שמשמעו בעוד שעדיין דלת הסוגרת במקומ' כי אם אחר שכבר נסתלק הדלת וכבר הפתח פתוח לצאת בו הולד וזהו ללת בלא דל"ת ולא אמר ללדת בדל"ת דאותיות דדין כאותיות דדין וע"כ כאשר ותשמע את השמועה כו' מיד ותכרע ותלד מש"כ אם קודם סילוק הדלת הית' שומעת שלא תעצר כח ללדת מצער השמועה הרעה, והנה עדיין יקשה איך עצרה כח אחר פתיחת הקבר לדחות הולד לצאת חוצה לז"א כי נהפכו עליה ציריה כי כח הצירים נהפכו למעלה אל הלב כי שם היגון פועל ומכח הצירים שלמעלה חוממו וערערו למעלה נדחה הולד למטה ובעת מותה להשיב לבה בל ימות בקרב חשבו הנצבות לדוץ דאבה באמור לה אל תראי כי בן ילדת ולא ענתה ולא שתה לבה כלומר כי אין לה חפץ בחיים אחרי זאת, ולבא אל ביאור קריאת השם ומאמרה נשית לב אל אומר לאמר כי הוא מיותר שבלתי מובן כי אינו לאמר לאחרי' אך הוא כי היא קראה לנער אי כבוד והיה נר' לנצבות שכונ' לאמר גלה כבוד מישראל על הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה אז בשומעה חזרה ותאמר כי לא לאמר כך כיונה כי אם אל הלקח ארון האלהים כי כבוד ה' עליו זרח וגלה מישראל:
