פסוק א:וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל. לא מפורש מה שמואל אמר, אבל נראה מן ההקשר שהוא שלח אותם למלחמה, למרות שהמנהיג הרשמי של ישראל היה אז עלי, וייתכן שבאותה עת שמואל היה עוד צעיר לימים. וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה. וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֶזֶר, שאולי הוא המקום שיוזכר בהמשך הספר, וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק. ההיערכות למלחמה באותם זמנים הייתה פורמלית למדי – צד אחד היה מזמין את הצד האחר לקרב, והזמן והמקום נקבעו מראש.
פסוק ב:וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּטֹּשׁ, התפשטה הַמִּלְחָמָה. וַיִּנָּגֶף, הוכה יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּכּוּ הפלשתים בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ. אמנם לא היה זה הפסד גמור, משום שלא כל מחנה ישראל הוכה, אך בהתנגשות הזו בין הצבאות הייתה יד הפלשתים על העליונה.
פסוק ג:וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים?! רק דבר אחד אנו יכולים לעשות – נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, המצויה במרחק 30 ק"מ משדה המלחמה, אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', שהוא הנשק האולטימטיבי שלנו, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.
פסוק ד:וַיִּשְׁלַח הָעָם שליחים לשִׁלֹה, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים. וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים, חָפְנִי וּפִינְחָס. את הארון צריכים לשאת הכהנים המשמשים במקדש.
פסוק ה:וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה – וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה. וַתֵּהֹם הָאָרֶץ, האזור רעש.
פסוק ו:וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה, וַיֹּאמְרוּ: מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים? וַיֵּדְעוּ הפלשתים מתוך היכרותם עם ישראל או מפי מרגלים כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה.
פסוק ז:וַיִּרְאוּ, פחדו הַפְּלִשְׁתִּים, כִּי אָמְרוּ: בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיֹּאמְרוּ: אוֹי לָנוּ! כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם במלחמותינו עם העברים. לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם
פסוק ח:אוֹי לָנוּ! מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה?! אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר, על ים סוף. הפלשתים לא התכוונו להיכנע, אבל מתוך פחד הם אומרים זה לזה:
פסוק ט:הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים, הילחמו בגבורה, פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם. אין זו מלחמה נקודתית. להכרעתה יש חשיבות פוליטית ארוכת טווח, שהרי אם תפסידו במלחמה גדולה נגד כל ישראל – הם ישתלטו עליכם. לפיכך – וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים – וְנִלְחַמְתֶּם.
פסוק י:וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים בתוקף, וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו, וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד. הפעם הייתה זו תבוסה מכרעת. מכיוון שלא היה זה קרב מקומי על גבולות נחלה אלא מלחמה כוללת שבה השתתף הצבא כולו, כאשר ישראל הפסידו במערכה, הם לא חזרו למחנה כמו בקרב הראשון, אלא קמו וברחו. וַיִּפֹּל כעת מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי. גם אם לא כל הנופלים היו חללים, הייתה זו מפלה נרחבת וקשה.
פסוק יא:וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח בשבי. לאחר שהמחנה התפזר, הארון, שהיה כלי כבד מאוד, נשאר ונפל בידי הפלשתים. וּכתוצאה מכך, גם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס. ייתכן שהם מתו בגבורה, תוך כדי ניסיון להגן על הארון, שהיה הסמל של ישראל. בני עלי – שככהנים בוודאי לא שימשו קצינים או חיילים בצבא – באו למלחמה בתור משרתי הארון. יש להניח שהם עמדו ליד הארון וניסו למנוע מהפלשתים לנגוע בו, וכך מצאו את מותם.
פסוק יב:וַיָּרָץ אִישׁ משבט בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, בזמן שכל הלוחמים ברחו הביתה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא, באותו היום כדי להודיע על תוצאות המלחמה, וּמַדָּיו, בגדיו קְרֻעִים לאות אבלות, וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ לביטוי האסון הכבד שאירע.
פסוק יג:וַיָּבוֹא, וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא ליַד דֶּרֶךְ, על אם הדרך מְצַפֶּה לשמוע חדשות, כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, שהוא כלי הקודש הפנימי ביותר שמעולם לא הוצא ממקומו. לא ברור אם עלי תמך בהוצאת ארון האלוקים למלחמה אם לאו; מכל מקום מכך חרד ביותר. וְהָאִישׁ הרץ בָּא לְהַגִּיד על המפלה הגדולה בָּעִיר – וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. הבשורה גרמה למהומה.
פסוק יד:וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה, וַיֹּאמֶר: מֶה קוֹל הֶהָמוֹן, ההמיה, או ההמולה הַזֶּה? וְהָאִישׁ מִהַר, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי. מלכתחילה התכוון להודיע לעלי, הכהן הגדול, המנהיג והאב, אבל מכיוון שלא היה זה מידע סודי אלא אסון פומבי, התעכב בדרכו וסיפר לאנשים נוספים.
פסוק טו:וְעֵלִי היה אז איש זקן בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה, וְעֵינָיו קָמָה, פסקו מלתפקד, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי: אָנֹכִי האיש הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה, וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי, ברחתי הַיּוֹם. ומשמעות הדבר – שאין בפי בשורות טובות. וַיֹּאמֶר: מֶה הָיָה הַדָּבָר, בְּנִי? למרות זקנותו עלי מודע למצב והוא שומר על כבוד משרתו.
פסוק יז:וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר: נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, הפסדנו במלחמה, וְלא זו בלבד – גַם מַגֵּפָה, מכה גְדוֹלָה, שחלליה רבים הָיְתָה בָעָם, וְנוסף על כך, מבחינתך האישית, גַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, והנורא מכול – וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה, נלקח.
פסוק יח:וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים שנלקח בשבי, וַיִּפֹּל עלי מתוך זעזוע מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד, דרך מקום הַשַּׁעַר. מכיוון שהשער שלידו ישב היה פתוח, לא יכול היה להישען עליו. וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ, מערכת חוליות הצוואר שלו וַיָּמֹת, כִּי זָקֵן הָאִישׁ וגופו כבר לא היה גמיש, ועל כן כל שבר יכול לפגוע בו באופן אנוש, וְכָבֵד, בעל בשר, כך שהנפילה הייתה קשה והביאה את מותו. וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה.
פסוק יט:וְכַלָּתוֹ של עלי, אֵשֶׁת פִּינְחָס, הָרָה לָלַת, ללדת, וַתִּשְׁמַע אף היא אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל, על הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וכי מֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ, בעלה. לקיחת ארון האלוקים הייתה אסון לאומי כבד. מיתת חמיה קרובה אליה יותר, משום שכמנהיג ישראל הוא היה הדמות המכובדת במשפחה, ולבסוף – נפילת בעלה שלה במלחמה. וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ, תקפו אותה צִרֶיהָ. הזעזוע הגדול גרם שכאבי הלידה וההתכווצויות התחילו באופן מהיר וחד, עד שהגוף לא יכול היה לשאתם.
פסוק כ:וּכְעֵת מוּתָהּ, וַתְּדַבֵּרְנָה הנשים הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ לסייעה: אַל תִּירְאִי, תפחדי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ. הן ניסו לנחם אותה נחמה כלשהי, שלמרות הטרגדיה הקשה, הנה נולד לה בן. וְלֹא עָנְתָה ובאומללותה לֹא שָׁתָה, שמה לִבָּהּ לכך, משום שכבר לא היה לה חפץ בחיים.
פסוק כא:וַתִּקְרָא לַנַּעַר, לתינוק אִי כָבוֹד. היא העניקה לו שם הולם, שפירושו היעדר הכבוד, לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל, אֶל, על הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל, ועל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ שמתו.
פסוק כב:וַתֹּאמֶר, רק זאת: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.
