מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי

לא כל השופטים אשר הושיעו את עם ישראל בתקופת השופטים מזוהים כבני שבט מסוים [למשל: שמגר בן ענת (ג לא); דבורה (ד ד); יפתח (יא א)]. לגבי שמשון, נושא פרקנו, מצויין בתחילת הפרק ובסופו שמוצאו משבט דן. כך בתחילת הפרק: "וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד מִצָּרְעָ֛ה מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה׃" (ב), וכך בפסוק האחרון: "וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ יְ-הוָ֔ה לְפַעֲמ֖וֹ בְּמַחֲנֵה־דָ֑ן בֵּ֥ין צָרְעָ֖ה וּבֵ֥ין אֶשְׁתָּאֹֽל׃" (כה). כפי שנראה, התפוח הולם את העץ שעליו גדל, וניסיונותיו של שמשון הולמים את טבעו ואת מהותו של שבט דן כולו.

נדרשים לגנות

על שבט דן מצאנו בדברי חז"ל דברים שאינם מחמיאים:

אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן.
(שמות רבה לא ו)

את הכתוב "וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ" (דברים כה יח) דרשו: 

שבטו של דן שפלטם הענן, שהיו כולם עובדי עבודה זרה.
(ילקוט שמעוני רמז תתקלח)

וביאר הרב דסלר:

וצריך לדעת שפליטת הענן לא הייתה ניכרת מבחוץ, אלא בפנים הלב, שחסרה להם אותה ההבדלה החמורה מהרגשת דרכי הגויים, דרכי עולם הזה המגושם.
(מכתב מאליהו חלק ב עמוד 267; וראה עוד בית ישי – דרשות חלק א עמוד רמג)

וכן דרשו:

"פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ... א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְ-הֹוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם" – זה שבט דן שהיה בו פסל מיכה.
(ספרי דברים כט יז)

גם בפסוק שדרשו חז"ל וגם בפרקנו המילה "משפחה" רומזת לשבט דן, שמנה משפחת אחת בלבד, שנאמר: "וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃" (בראשית מו כג).

העובדה ששבט דן נסע בסוף המחנה נדרשת לטוב ולרע. ברוח מאמרי חז"ל בגנות השבט נדרש גם הכתוב "לאחרונה יסעו" האמור במחנה דן. כך כתב בעל הטורים:

"לאחרונה" פעמיים במסורה: (א) "לָאַחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ" (במדבר ב לא). (ב) "לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃" (קהלת א יא) – שעמלק היה מסרס שבט דן בעוון פסל מיכה שעמהם. "יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן" – סופי תיבות "המן", שגם הוא ביקש לאבד זכרם.
(בעל הטורים במדבר ב לא; ובדומה בבעל הטורים במדבר י כה)

נדרשים לשבח

אולם רש"י דורשו לשבח:

"מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת" - תלמוד ירושלמי (עירובין ה א): לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. 
(רש"י במדבר י כה)

וחז"ל דרשו עוד:

"וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃" (בראשית מו כג) – זריזים וחריפין, שהיו מרובים כחורשה של קנים.
(בבא בתרא קמג:).

ויונתן הוסיף "ואין מספר למניינם" (תרגום יונתן בראשית מו כג).

שבט דן מנה שישים ושניים אלף ושבע מאות איש, ובכך היה לשבט השני בגודלו, אחרי שבט יהודה. אם כן, משפחת חושים, היחידה בשבט דן, הייתה הגדולה במשפחות עם ישראל.

בגלל ריבוי האנשים במשפחה ובשבט נבחרו בני דן להיות מאסף לכל המחנות להשיב האבדות לבעליהם.

בספרי ח"ן הסבירו שהאבדות ששבט דן עסק בהחזרתן לא היו חפצים גשמיים בעלמא. כך נמסר בשם ר' נחמן מברלסב:

ומה הן האבדות? הן הן הנפשות הנידחות והאובדות שאין להן דורש ומבקש, וכדכתיב (=וככתוב): "צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ היה (הָי֣וּ) עַמִּ֔י" (ירמיה נ ו), וכתיב (=וכתוב): "ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ ...וְאֶת־הַנִּדַּ֙חַת֙ לֹ֣א הֲשֵׁבֹתֶ֔ם וְאֶת־הָאֹבֶ֖דֶת לֹ֣א בִקַּשְׁתֶּ֑ם... וַתְּפוּצֶ֖ינָה מִבְּלִ֣י רֹעֶ֑ה", ואילו שבט דן היה מטפל בהן להחזירן למוטב... והנה כך היא דרכו של עולם, שאלה המתעסקים בזה להתחבר לרשעים, לטפל בהם להחזירם למוטב, נחשדים הם בעיני כל ומטילים בהם שיקוצים והם מוקצים בעם.
(בית ישי – דרשות חלק א' עמוד רמד)

וכן כתב הרב דסלר:

נאמר עליו מאסף לכל המחנות, שהיה עוסק בהחזרת הנפלטים אל תחת כנפי הענן, להביאם אל מדרגת אותה קדושה הרמה... והנה מתגלה לנו כאן דבר עמוק, שדווקא משום שהייתה בשבט דן קצת בחינה דקה של ירידה [במדרש נקרא "ירוד שבשבטים"], היה ראוי להציל ולהחזיר את נפלטי הענן. כידוע שכדי שהצדיק יוכל להעלות נשמות הנטמעות בעמקי הקליפות, צריך להוריד את עצמו אליהן. אך מאידך גיסא הרי יש בזה סכנה גדולה למי שאיננו נקי. לכן בזה ניכרת גדולתם של שבט דן שהקב"ה יעד להם תפקיד קשה כזה.

מכאן נבין את מאמרי חז"ל המפריזים בכח קדושתו של שמשון:

"דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" (בראשית מט טז) – זה שמשון בן מנוח, כיחידו של עולם. מה יחידו של עולם אינו צריך סיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך סיוע... לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור שהוא מלך המשיח, כיוון שראה אותו שמת, אמר, אף זה מת, לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְ-הוָֽה׃" (בראשית מט יח).
(בראשית רבה צח יח-יט)

הרב דסלר הוסיף:

היה בחלקו גם בחינת תיקון חטא הנחש, כמפורש בברכת יעקב, "יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ", פירוש, שהוא עצמו יתקן... עד שיהיה בחינת נחש מצד הקדושה, היינו שיהפך גם הרע לטוב... בגדולת קדושתו יכול היה שמשון לצאת מבחינת הענו, השמירה, ולרדת אל הנחשלים ואל מקומות הטומאה ולא יכשל, ואמרו חז"ל: "שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט:)

מכאן נבין גם את הקשר של שמשון ושל שבט דן לשבט יהודה. לעיל ראינו את הניגוד בין יהודה, הגדול שבשבטים, לבין דן, הירוד שבשבטים. חז"ל הדגישו שבבניין המשכן והמקדש חברו שניהם כאחד [במשכן: בצלאל ואהליאב, ראה רש"י שמות לה לד. במקדש: שלמה וחירם, ראה דברי הימים ב ב יג], וכן בשמשון:

"דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" (בראשית מט טז) – כמיוחד שבשבטים זה יהודה. "מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י" – אינו אומר 'משבט', מלמד שהיה אביו של מנוח מדן ואמו מיהודה. וכן מנוח היה מדן ואשתו מיהודה.
(במדבר רבה י ה)

והיה שמשון מסוגל כנראה לרדת מטה מטה, כמו דרכו של המשיח שבא בסבכים ועקלקלות ולהעלות משם את ניצוצות הקדושה. אך במה שנתגאה במעלתו – נפל:

שמשון, במה שנתגאה, בו נפרעו ממנו, שנאמר: "קַֽח־לִ֔י כִּֽי־הִ֖יא יָשְׁרָ֥ה בְעֵינָֽי׃", לפיכך נקרו את עיניו.
(תנחומא בשלח יב)

העיסוק בחומרים הטמאים מחייב קדושה כה גבוהה וחוסר נגיעה מוחלט, שגם לשמשון הייתה זו משימה כבדה מדי:

כתיב: "וַיֵּ֥רֶד שִׁמְשׁ֖וֹן תִּמְנָ֑תָה" (שופטים יד א), וכתיב [ביהודה]: "הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה"(בראשית לח יג). אמר רבי אלעזר: שמשון שנתגנה בה כתיב ביה (=כתוב בו) ירידה. יהודה שנתעלה בה, כתיב ביה (=כתוב בו) עליה.
(סוטה י.).

בדרך המשיח יהודה עולה ושמשון יורד.