פסוק ב:ויהי איש אחד מצרעה כו' ראוי לשים לב אל ייתור אומרו ולא ילדה כי מי לא ידע שאם היתה עקר' שלא ילדה וכן באומרו את עקר' ולא ילדת. ועוד כי באומרו את עקרה ואומרו והרית יראה שלא הרתה ואיך יאמר הנך הרה האם נתעברה בעוד שהמלאך היה מדב' עמה ויש אמרו שהיה תוך ג' ימים של קליטת הזרע ועודנו מדבר עמה נקלט הזרע ואמר לה הנך הרה. עוד אפשר כי מתחלה אמר ויהי איש אחד וכו' ואשתו עקרה ולא שילדה תחלה ואח"כ נתעקרה מחמת חולי או מקרה אחר ואח"כ נתקנה כי אם שהיתה עקר' בטבע שלא ילדה מעולם שהכונה עתה הוא פלא עצום מאד וזה מאמר המלאך הנה נא את עקר' ולא ילדת מעולם ועכ"ז והרית וילדת בן כלומר מה שהורית כבר וילדת בן ולהיות כי עדיין לא הורגש הריונה שהיה בראשית עיבורה למען מאז יזון הולד מראשיתו לא יהיה מאז שאסור לנזיר ולא מדבר טמא וזה יורה אומרו כי הנך הרה שאם היה עובר' ניכר מה חידוש הוא הנך הרה וטעם אל היותו נזיר מן הבטן יתכן במה שראינו שנזכרה רעתם ולא תשובתם כי אחר אשר נאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה מיד הוא אומר ויהי איש אחד מצרעה כו' ולא נאמר כי שבו מדרכם ויתן להם מושלים בישראל על כן כשגזרה חכמתו ית' להטיב לעמו בקש איש להשרות עליו רוח ה' לפעמו ולחזקו נגד פלשתים ולא היה מספיק שלמותו לחול שם ה' עליו על כן גזרה חכמתו ית' להכינו מן הבטן בנזירו' שע"י שנזר אלהיו על ראשו יהיה ה' עמו וע"י כן יעשה וגם יוכל ועד ממהר לזה הוא כי כאשר גילחה אשתו מחלפות ראשו נאמר ותגלח אח שבע מחלפות ראשו ויסר כחו מעליו שהוא על כי ה' לא היה עליו כאשר בהיות שער נזירותו בו כאומרו ותאמר פלשתים עליך שמשון כו' והוא לא ידע כי ה' סר מעליו:
פסוק ו:ותבא האשה ותאמר לאישה כו' ק' או' לאמר שאינו לאמר לזולת ועוד או' ולא שאלתיהו כו' למה במקום תלה הדבר בהעדר השאלה ובשם בהעדר ההגדה יהיה כי היא ראתה אותו בדמות נביא הנקרא איש האלהים אך ראתה זיו פניו באופן הטלת מורא שנבהלה מראות ושאלה את אישה אולי תדע להבחין וז"א לאמר כי שאלה כדי שיאמר הוא לה מה שישפט בשכלו אם נביא הוא או מלאך וז"א איש האלהים בא אלי כלומר איש נביא אך הנה מראהו כמראה מלאך האלהים מלובש בתואר איש ומה שיורה זה הוא כי היה נורא מאד זיו פניו מבהיל מטיל אימה והנה ההבחנה היתה אפשרית בא' משני פני' או לשאול לו את מקומי מאיזה עיר הוא או מה שמו אם יאמר שם איש או שם מלאך אמר' הנה על המקום לא שאלתיהו אי מזה הוא כי הנה שאלה זאת תורה על היותו ודאי איש ואין השאלה רק לדעת עירו ולמה שראיתיו נורא מאד לא ערבתי אל לבו לשאול כאלו לאיש חומרי החשבתיו פן יקפיד אך על שאלת מה שמו שזה אינו מורה על היות ודאי איש כ"א כמסתפקת בזה לא היתה קפידא על השאלה ועל זה איני אומרת שלא שאלתי כי אם שהוא לא הגיד לי כלומר אך אנכי לא יבצר ששאלתי לו את שמו כי אם שהוא לא הגיד לו:
פסוק ז:ויאמר לי הנך הרה כו' ראוי לשים לב למה לא חיסרה מדברי המלאך אומר ומורה לא יעלה על ראשו והוא יחל להושיע כו' והוסיפה על דבריו אומרה עד יום מותו. אמנם הנה חסה על כבוד אישה פן ידאג באומרו למה החשיבה אותה לדבר אליה ולא אליו על כן התחכמה לבלתי אמור אליו שדבר לו כי אם מה שחייבה לעשות בעצמה שהוא אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומא' אך ומור' לא יעלה על ראשו ואו' והוא יחל כו' שהוא דבר בלתי נוגע אליה וכך היה יכול לאומרו אליו כמו שאמרו אליה לא הגידה לו פן ידאג על שהחשיב אותה יותר ממנו ולתת טוב טעם אל צוותו אליה לשמור היא דיני נזירות עם היותה היא בלתי נזירה והיה די יהיה הזהירות אל הנער אחר הולדו על כן אמרה לו עד יום מותו לומר כי כמו שהקפיד הוא ית' על סוף ימיו שלא יפסק הנזירות כך הקפיד על תחלתן שאפילו מה שניזון במעי אמו מאשר היא אוכלת ושותה יהיה ממה שמותר לנזיר ע"כ אמר' עד יום מותו.
פסוק ח:ועל פי הדברים האלה שכונת' היתה לרמוז לו שמה שייחד הדבור אליה היה על היות דבר נוגע אליה שעל כן הסתירה ענין ומורה כו' כי הוא יחל כי ע"כ אמר מנוח בתפלתו יבא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד כלומר מה שעד כה לא בא אלינו כי אם אליה בלבד היה על בואו לומר מה שתעשה היא בעצמה אך אם היה על מה שיעשה לנער כך היה הדבור נאות אלי כמו אליה ועל כן עתה יבא אלינו שהוא אל שנינו כי אינו על דבר הנוגע אל האשה כי אם אל הנער היולד והוא דבר שוה לשנינו והוא כי הוא לא ידע כי גם לאשה אמר על מה שנוגע אל הנער כי היתה יותר ראויה להראות המלאך אליה ממנו.
פסוק ט:ועכ"ז וישמע האלהים בקול מנוח להראות אל שניהם בהיותם יחד ע"י הכנת האשה שעמו ועל כן בהיותם נפרדים בא אל מקום שהיתה היא בו למען הוא תקראנו ויראה גם אליו באמצעותם וזה ויבא מלאך האלהים עוד אל האשה כו' ומנוח אישה אין עמה לומר כי אחר ששמע ה' בקול מנוח להראות אל שניהם כמאמרו באומר אלינו היה חפץ ה' לעשות כן אלא שמנוח אישה אין עמה שאלו היה עמה אל שניהם היה בא המלאך אך עתה הוצרכה היא לקרא לו לאמר שיבא עמה לשיגלה אל שניהם יחד אז הבין הוא כי היא היתה יותר מוכנת ממנו כי על כן בא אליה ולא אליו כי אם באמצעותה.
פסוק יא:על כן וילך הוא אחרי אשתו לשיהיה הגלוי אליה ובאמצעותה ימשך גם אליו אז ויאמר מנוח הנה אל האשה אמרת הנוגע אליה.
פסוק יב:אך עתה שאני עמה יבא דברך מה יהיה משפט הנער ומעשהו כי בדבר זה אני והיא שוים והנה אשר יעשו לנער כבר נאמר באו' ומורה לא יעלה על ראשו שלא יגלחוהו מיום הולדו כי שלא יאכילוהו טומא' או שלא ישקוהו יין אין צריך לאומרו כי קל וחומר הוא מאמו והיה מהראוי יאמר כן המלאך אליו אך הוא ידע כי היא לא גלתה לו שאמר לה ומורה לא יעלה על ראשו מן הטעם האמור על כן גם המלאך לבלתי הכזיבה לא פירש לו רק מה שהיא פירשה לו מכל אשר יצא מגפן כו' וכל טומאה וכו' אך ענין ומורה כו' אמר סתם כל אשר צויתיה תשמור:
פסוק טו:ויאמר מנוח כו'. ראוי לשים לב מה היתה כוונת מנוח בעצירה זו אם הוא כדי להאכילו מגדי העזי' הל"ל ונעשה לך ולא ונעשה לפניך ועו' בתשובת המלאך באומר לא אוכל בלחמך כי הראוי יאמר לא אוכל בבשרך כי מנוח לא הזכיר לו לחם. ועוד או' ואם תעלה עולה ליי' תעלנה מי לא ידע כי העולה ליי' היא. ועוד אומרו כי לא ידע מנוח כו' כי הנה טבע מלת כי לנתינת טעם על הקודם מה שלא יצדק בזה כלל. ועוד למה לא שאל מה שמו מתחלה כי אם אחר ענין זה. ועוד או' מי שמך והראוי יאמר מה שמך.
פסוק טו:אך אמר מנוח נעצרה נא אותך כלומר לאכול פת לחם וגם ונעשה לפניך בעודך עצור לאכול גדי עזים כלומר קרבן לה' אך חפצנו היא לעשותו לפניך למה כי ה' עמך ועל כן טוב ונכון הוא לעשות קרבן לה' במקום אשר הוא שורה כי משכן ה' אתה שהוא שורה עליך כי עיקר הקרבן הוא במקום השראת שכינה כי על כן נבחר מזבח אשר במקדש.
פסוק טז:אז השיב על ראשון ראשון אם לאכול אי אפשר לא אוכל בלחמך כלומר כי מלאך אני כי אם לחם אבירים ועל מה שאמרת ונעשה לפניך כו' מה צורך תעשה בפני הלא לה' תעלנה ואם יהיה בפני הלא יראה כי אלי אתה זובח ולא לה' אשר הוא שורה בי ועל כן טוב טוב הוא שלא בפני וכל זה שאמר לו לא אוכל בלחמך כו' הוא על כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא וע"כ אמר אליו דברים שיבין וישכיל כי מלאך ה' הוא כי לחם אנשים לא יאכל ושלא טוב לזבוח לפניו בל יראה כזובח לאלהים בלתי לה'.
פסוק יז:ועכ"ז לא הבין כי אם שנסתפק כי עד כה חשב כי איש אלהים הוא ועתה ע"י הדברים האלה נכנס ספק בלבו ולגלות הדבר שאל את שמו ואמר מי שמך כו' לומר הנה אפשר כי מלאך אתה ועל כן אמרת לא אוכל בלחמך ואם כך הוא מי שמך ורמז לו כי אם מלאך הוא קרוב הדבר כי מיכאל הוא כי אשר בא לבשר את שרה על עבורה הוא אשר בא לבשר עתה על עיבור אשתו וז"א מי ולא אמר מה לרמוז על מיכאל ואם איש אלהים אתה ומה שאמרת לא אוכל בלחמך הוא כי לחשיבותך אינו כדאי תאכל בלחמי א"כ לפחות אהיה כדאי לכבד ולהזמין את זולתך קטון מערכך מהקרובים אליך בבואו מזכיר שמך שיאמר לאיש אלהים פלוני אני וכי יבא דברך בפיו וכבדנוך בהיטיב לו.
פסוק יח:אז השיב לו למה זה תשאל לשמי והנכון באמת הוא מז"ל במדרש רבה. שאמרו כי לפי פעולת המלאך משתנה שמו ולכן עתה שבאתי על עסק נזירות שנאמר בו איש כי יפליא כו' אני נקרא פלאי.
פסוק יט:ובראו' מנוח כי החלוקה האחת מלהסעיד אותו איננה עשה השנית והיא להעלות הגדי עזי' והמנחה ליי' ויעל על הצור ליי' שהוא שהעלהו ליי' קרבן ושמא תאמר הלא המלאך אמר שלא יעלה העולה לפניו פן יראה כי לא לה' היה מקריב כי אם למלאך ואיך היה עתה מעלה העולה לפניו לז"א ומפליא לעשות כו' לומר כי אותו שהפליא והפריש עצמו לעשות מנוח העולה הוא המלאך לא היה לפני העולה כי אם מרחוק במקום שמנוח ואשתו עומדין ומביטי' איך אש מן השמים בא ואוכל העולה שם היה גם הוא מביט עמהם באופן שלא יראה כי אליו היו מקריבים כי אדרבה הוא היה עם המקריבים מביט אל העולה וזהו ומפליא לעשות שהוא המלאך עם מנוח ואשתו שלשתם רואים כי מעמד שלשתם היה יחד שלשתם רואי' ולא שהיה הוא אשר נעשת לו העולה ומנוח ואשתו לבדם רואים.
פסוק כ:אך ויהי בעלות הלהב מעל המזבח שמבלי ישימו אש של מטה בא אש מן השמים במזבח ומשם עלה השמימה אז המלאך נדבק באש ההוא מהאלהים ויעל השמימה ובעלותו נמצאו רואים כי מגו תלתא כי עד כה המלאך שהוא מפליא לעשות ומנוח ואשתו היו רואים אך עתה שהמלאך עלה השמים מנוח ואשתו רואים כלומר לבדם מש"כ בתחלה כי אם שלשתם כמדובר אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא מה שאין כן עד כה כי אם שהיה מסתפק ומה שאז ידע הוא מנוח אך אשתו מתחלה ידעה:
פסוק כב:ויאמר מנוח אל אשתו כו' הלא יראה העדר גדול לומר כי אלהים ראינו אחר שהכתוב מעיד כי אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא ואיך סיכל מה שכבר ידע. אך יהיה כי ראה אש המזבח עולה השמימה ומה גם שיש ה"א בסוף תיבה וה"א בראשה שהוא להורות הפלגת העליה עד עצם השמים אז אמר בלבו הלא אש המזבח אין מעלה להם השמימה ועוד ראה המשך המלאך בלהב ההוא ועולה בו אז שפט בדעתו כי אין זה כי אם שהשכינה באה לקבל הריח ניחוח והוא הלהב שעל אש מן השמים שבמזבח ועל כן בראות המלאך את השכינה היא האלקים דבק בה ויעל השמימה על כן אמר הנה אלקים ראינו:
פסוק כג:ותאמר לו אשתו כו' לבא אל הענין נשים לב אל אמירת מנוח מות נמות למה זה כפל המיתה וכן אל אומרו ולא יסף עוד מלאך ה' הראה אל מנוח כו' קודם למאמר מנוח מות נמות כו', ואומר' כי הנה ידוע מרז"ל כי טרם סילוק האדם מן העולם הנפש רואה את השכינה ואז מתרצה לצאת אלא שאם צדיק הוא לא תפרד ממנה ואם בלתי צדיק הוא אחר שהתראות אל הנפש מסתלקת השכינה ומניחתה ונבא אל הענין אמר כי בראות מנוח כי את האלקים ראה לפי דעתו כמדובר ושראה שעלה אפילו המלאך ולא שב אמר בלבו אין זה כי אם שאיזה עון עשינו מתחלה ונתחייבנו מיתה ולסלקנו נתגלית השכינה לנו כמות כל אדם ע"י גלוי שכינה אלא שלהיותינו חייבים לא דבקה בה נפשנו ואפילו המלאך לא יסף עוד להראה כי ביאת המלאך לא היה כי אם אגב השכינה וקרה לנו כחייבים המתים שהשכינה נגלית ומיד מסתלקת וזהו מות נמות מיתה כפולה אחת הטבעית שנית גם באותו עולם כי לא כשרים אנו כי על כן נסתלק אחר הראותה כמקרה פטירת הפשעים על כן השיבה אשתו ואמרה לו חפץ ה' להמיתנו על כי נתחייבנו מקודם לא לקח מידנו עולה ומנחה אם רשעים היינו בעינו ועוד טענה שנית שאם גלוי השכינה היה על היות עת סילוק למה הראנו את כל אלה שהוא גם את המלאך שאם התגלות שכינה היה על היות עת למות לא היה מתראית כי אם השכינה בלבד ולא גם המלאך וזהו ולא הראנו את כל אלה ועוד טענה שלישית שאם העת היתה עת למות אין דרך. לעת כזאת להשמיע בשורה כזאת שיולד לנו בן ושיהיה נזיר מן הבטן כי אם ענייני אותו העולם וזהו וכעת לא השמיענו כזאת שהיא כהעת הזאת לא השמיענו כבשורה זאת:
פסוק כד:ותלד האשה כו'. הנה השמש יש לו נרתק כמשז"ל ובתוך הנרתק הוא מאיר ובצאתו מנרתקו תלהט רשעים ומרפ' לצדיקי' כמשז"ל על פסוק הנה יום בא לה' בוער כתנור כו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא כן היה שמשון שבהיותו בנרתקו הוא בטן אמו שם היה אור כי היה נזי' מן הבטן ובצאתו תלהט פלשתים וירפא את ישראל הנקראים צדיקי' על כן קראתו שמשון מגזירת שמש כי הוא יחל להושיע את ישראל ולא קראתו שמש כי אם שמשון להיותו קטן כענין אישון שהוא מגזיר' איש אלא שלהיותו קטון נקר' אישון כענין האמינון ואמר הכתו' כי גם נדמה לשמש שבצאתו אורו מועט והולך ואור עד נכון היום כך הוא עד שגדל לא נתברך וזהו ויגדל הנער ויברכהו ה' ואח"כ ותחל רוח ה' לפעמו שהוא יותר מהברכה הנזכרת:
