א וַיַּשְׁכֵּ֨ם יְרֻבַּ֜עַל ה֣וּא גִדְע֗וֹן וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל־עֵ֣ין חֲרֹ֑ד וּמַחֲנֵ֤ה מִדְיָן֙ הָיָה־ל֣וֹ מִצָּפ֔וֹן מִגִּבְעַ֥ת הַמּוֹרֶ֖ה בָּעֵֽמֶק׃ ב וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־גִּדְע֔וֹן רַ֗ב הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֶת־מִדְיָ֖ן בְּיָדָ֑ם פֶּן־יִתְפָּאֵ֨ר עָלַ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יָדִ֖י הוֹשִׁ֥יעָה לִּֽי׃ ג וְעַתָּ֗ה קְרָ֨א נָ֜א בְּאָזְנֵ֤י הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי־יָרֵ֣א וְחָרֵ֔ד יָשֹׁ֥ב וְיִצְפֹּ֖ר מֵהַ֣ר הַגִּלְעָ֑ד וַיָּ֣שָׁב מִן־הָעָ֗ם עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים נִשְׁאָֽרוּ׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־גִּדְע֗וֹן עוֹד֮ הָעָ֣ם רָב֒ הוֹרֵ֤ד אוֹתָם֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וְאֶצְרְפֶ֥נּוּ לְךָ֖ שָׁ֑ם וְהָיָ֡ה אֲשֶׁר֩ אֹמַ֨ר אֵלֶ֜יךָ זֶ֣ה ׀ יֵלֵ֣ךְ אִתָּ֗ךְ ה֚וּא יֵלֵ֣ךְ אִתָּ֔ךְ וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־אֹמַ֜ר אֵלֶ֗יךָ זֶ֚ה לֹא־יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ ה֖וּא לֹ֥א יֵלֵֽךְ׃ ה וַיּ֥וֹרֶד אֶת־הָעָ֖ם אֶל־הַמָּ֑יִם וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־גִּדְע֗וֹן כֹּ֣ל אֲשֶׁר־יָלֹק֩ בִּלְשׁוֹנ֨וֹ מִן־הַמַּ֜יִם כַּאֲשֶׁ֧ר יָלֹ֣ק הַכֶּ֗לֶב תַּצִּ֤יג אוֹתוֹ֙ לְבָ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִכְרַ֥ע עַל־בִּרְכָּ֖יו לִשְׁתּֽוֹת׃ ו וַיְהִ֗י מִסְפַּ֞ר הַֽמֲלַקְקִ֤ים בְּיָדָם֙ אֶל־פִּיהֶ֔ם שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וְכֹל֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם כָּרְע֥וּ עַל־בִּרְכֵיהֶ֖ם לִשְׁתּ֥וֹת מָֽיִם׃ ז וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־גִּדְע֗וֹן בִּשְׁלֹשׁ֩ מֵא֨וֹת הָאִ֤ישׁ הַֽמֲלַקְקִים֙ אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י אֶת־מִדְיָ֖ן בְּיָדֶ֑ךָ וְכָל־הָעָ֔ם יֵלְכ֖וּ אִ֥ישׁ לִמְקֹמֽוֹ׃ ח וַיִּקְח֣וּ אֶת־צֵדָה֩ הָעָ֨ם בְּיָדָ֜ם וְאֵ֣ת שׁוֹפְרֹֽתֵיהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלַּח֙ אִ֣ישׁ לְאֹֽהָלָ֔יו וּבִשְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת הָאִ֖ישׁ הֶֽחֱזִ֑יק וּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן הָ֥יָה ל֖וֹ מִתַּ֥חַת בָּעֵֽמֶק׃ ט וַֽיְהִי֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה ק֖וּם רֵ֣ד בַּֽמַּחֲנֶ֑ה כִּ֥י נְתַתִּ֖יו בְּיָדֶֽךָ׃ י וְאִם־יָרֵ֥א אַתָּ֖ה לָרֶ֑דֶת רֵ֥ד אַתָּ֛ה וּפֻרָ֥ה נַעַרְךָ֖ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ יא וְשָֽׁמַעְתָּ֙ מַה־יְדַבֵּ֔רוּ וְאַחַר֙ תֶּחֱזַ֣קְנָה יָדֶ֔יךָ וְיָרַדְתָּ֖ בַּֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֵּ֤רֶד הוּא֙ וּפֻרָ֣ה נַעֲר֔וֹ אֶל־קְצֵ֥ה הַחֲמֻשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ יב וּמִדְיָ֨ן וַעֲמָלֵ֤ק וְכָל־בְּנֵי־קֶ֙דֶם֙ נֹפְלִ֣ים בָּעֵ֔מֶק כָּאַרְבֶּ֖ה לָרֹ֑ב וְלִגְמַלֵּיהֶם֙ אֵ֣ין מִסְפָּ֔ר כַּח֛וֹל שֶׁעַל־שְׂפַ֥ת הַיָּ֖ם לָרֹֽב׃ יג וַיָּבֹ֣א גִדְע֔וֹן וְהִ֨נֵּה־אִ֔ישׁ מְסַפֵּ֥ר לְרֵעֵ֖הוּ חֲל֑וֹם וַיֹּ֜אמֶר הִנֵּ֧ה חֲל֣וֹם חָלַ֗מְתִּי וְהִנֵּ֨ה צלול (צְלִ֜יל) לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד־הָ֠אֹהֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל׃ יד וַיַּ֨עַן רֵעֵ֤הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ין זֹ֔את בִּלְתִּ֗י אִם־חֶ֛רֶב גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל נָתַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ בְּיָד֔וֹ אֶת־מִדְיָ֖ן וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ טו וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ גִּדְע֜וֹן אֶת־מִסְפַּ֧ר הַחֲל֛וֹם וְאֶת־שִׁבְר֖וֹ וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר ק֔וּמוּ כִּֽי־נָתַ֧ן יְהוָ֛ה בְּיֶדְכֶ֖ם אֶת־מַחֲנֵ֥ה מִדְיָֽן׃ טז וַיַּ֛חַץ אֶת־שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת הָאִ֖ישׁ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֑ים וַיִּתֵּ֨ן שׁוֹפָר֤וֹת בְּיַד־כֻּלָּם֙ וְכַדִּ֣ים רֵקִ֔ים וְלַפִּדִ֖ים בְּת֥וֹךְ הַכַּדִּֽים׃ יז וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם מִמֶּ֥נִּי תִרְא֖וּ וְכֵ֣ן תַּעֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֥י בָא֙ בִּקְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהָיָ֥ה כַאֲשֶׁר־אֶעֱשֶׂ֖ה כֵּ֥ן תַּעֲשֽׂוּן׃ יח וְתָקַעְתִּי֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר אָנֹכִ֖י וְכָל־אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וּתְקַעְתֶּ֨ם בַּשּׁוֹפָר֜וֹת גַּם־אַתֶּ֗ם סְבִיבוֹת֙ כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם לַיהוָ֥ה וּלְגִדְעֽוֹן׃ יט וַיָּבֹ֣א גִ֠דְעוֹן וּמֵאָה־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־אִתּ֜וֹ בִּקְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה רֹ֚אשׁ הָאַשְׁמֹ֣רֶת הַתִּֽיכוֹנָ֔ה אַ֛ךְ הָקֵ֥ם הֵקִ֖ימוּ אֶת־הַשֹּֽׁמְרִ֑ים וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁ֣וֹפָר֔וֹת וְנָפ֥וֹץ הַכַּדִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר בְּיָדָֽם׃ כ וַֽ֠יִּתְקְעוּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָרָאשִׁ֥ים בַּשּֽׁוֹפָרוֹת֮ וַיִּשְׁבְּר֣וּ הַכַּדִּים֒ וַיַּחֲזִ֤יקוּ בְיַד־שְׂמאוֹלָם֙ בַּלַּפִּדִ֔ים וּבְיַ֨ד־יְמִינָ֔ם הַשּׁוֹפָר֖וֹת לִתְק֑וֹעַ וַֽיִּקְרְא֔וּ חֶ֥רֶב לַֽיהוָ֖ה וּלְגִדְעֽוֹן׃ כא וַיַּֽעַמְדוּ֙ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֔יו סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיָּ֧רָץ כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה וַיָּרִ֖יעוּ ויניסו (וַיָּנֽוּסוּ׃) כב וַֽיִּתְקְעוּ֮ שְׁלֹשׁ־מֵא֣וֹת הַשּׁוֹפָרוֹת֒ וַיָּ֣שֶׂם יְהוָ֗ה אֵ֣ת חֶ֥רֶב אִ֛ישׁ בְּרֵעֵ֖הוּ וּבְכָל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיָּ֨נָס הַֽמַּחֲנֶ֜ה עַד־בֵּ֤ית הַשִּׁטָּה֙ צְֽרֵרָ֔תָה עַ֛ד שְׂפַת־אָבֵ֥ל מְחוֹלָ֖ה עַל־טַבָּֽת׃ כג וַיִּצָּעֵ֧ק אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֛ל מִנַּפְתָּלִ֥י וּמִן־אָשֵׁ֖ר וּמִן־כָּל־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אַחֲרֵ֥י מִדְיָֽן׃ כד וּמַלְאָכִ֡ים שָׁלַ֣ח גִּדְעוֹן֩ בְּכָל־הַ֨ר אֶפְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר רְד֞וּ לִקְרַ֤את מִדְיָן֙ וְלִכְד֤וּ לָהֶם֙ אֶת־הַמַּ֔יִם עַ֛ד בֵּ֥ית בָּרָ֖ה וְאֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיִּצָּעֵ֞ק כָּל־אִ֤ישׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וַיִּלְכְּד֣וּ אֶת־הַמַּ֔יִם עַ֛ד בֵּ֥ית בָּרָ֖ה וְאֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ כה וַֽיִּלְכְּד֡וּ שְׁנֵֽי־שָׂרֵ֨י מִדְיָ֜ן אֶת־עֹרֵ֣ב וְאֶת־זְאֵ֗ב וַיַּהַרְג֨וּ אֶת־עוֹרֵ֤ב בְּצוּר־עוֹרֵב֙ וְאֶת־זְאֵב֙ הָרְג֣וּ בְיֶֽקֶב־זְאֵ֔ב וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶל־מִדְיָ֑ן וְרֹאשׁ־עֹרֵ֣ב וּזְאֵ֔ב הֵבִ֙יאוּ֙ אֶל־גִּדְע֔וֹן מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
פרשה חמשית במלחמת גדעון עם בני מדין ותלונת בני אפרים עמו עליה, ומה שעשה לאנשי סכות ואנשי פנואל. תחלתה וישכם ירובעל הוא גדעון, עד ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה במה שצוה האל יתברך לצרוף את העם שנית ואמר והיה אשר אומר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך, והיה ראוי שיאמר הוא הולך אתך וכל אשר אומר אליך זה לא ילך אל תוליכהו עמך, ויהיה הענין תלוי בגדעון:
פסוק א:
השאלה השנית באמרו כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב, והנה ידוע שהכלבים אינם מלקקים בידיהם המים, אבל הם שותים בפיהם, וידוע שהוא לא רצה כי אם כאשר לא ישתו בפיהם כי אם בידיהם והוא אינו כמו הכלבים, ואיך אמר א"כ כל אשר ילוק בלשונו? ובמעשה אמר ויהיה המלקקים בידם אל פיהם והם אינם ככלבים:
פסוק א:
השאלה השלישית בענין החלום שהיה במחנה מדין מספר איש לרעהו, והנה צלול לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבוא על האהל ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האהל, מה ראה האחר שאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש וגו' נתן האלהים בידו את מדין? והנה הפתרון ראוי שיוחס אל החלום ויראה שאין בזה יחס כלל:
פסוק א:
השאלה הרביעית במה שהתלוננו איש אפרים על גדעון לאמר מה הדבר הזה אשר עשית לנו לבלתי קראת לנו וגו', והנה הפסוק אומר קודם לזה ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר רדו לקראת מדין וגו', ואם הוא שלח מלאכים להודיעם המלחמה ולקרוא אותם על מה התלוננו? השאלה החמשית במה שהכה גדעון לבעלי סכות ולבעלי פנואל על מה שלא נתנו לו לחם, ואם הם היו מבני ישראל מדוע הרגם על שלא נתנו לו הלחם אשר אתם? העל זה יהיו בני מות? ועוד אם לאנשי פנואל לא אמר כי אם בשובי בשלום אתץ את המגדל הזה, למה אחרי שובו נתץ המגדל והרג אנשי פנואל והוסיף בעונשין ובאנשי סכות לא זכר שהרגם? השאלה הששית במה שאמר שעשה גדעון אפוד ויזנו כל ישראל ויהי לגדעון ולביתו למוקש, והוא קשה מאד איך גדעון עשה ע"ז ועבדה בהיותו תם וישר ירא אלהים וסר מרע? ואחר שראה כל מה שראה מהנסים והפורקן והתשועות איך בסוף נעשה צדוקי ועובד ע"ז? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק א:
וישכם ירובעל הוא גדעון וגו'. זכר שאחרי שראה גדעון נסי הגיזה פעמים השכים ביום המחרת עם כל העם אשר אתו, ושאמר לו ית' (ב) שרב העם אשר אתו פן יתפאר ישראל לאמר ידי הושיעה לי. והנה אמר זה לתת טעם לעם שישובו, עם היות התכלית האמתי כדי שישובו האנשים רכי הלבב בלתי ראוים להלחם. כמ"ש (דברים כ' ח') מי האיש הירא, ושישובו גם כן עובדי הע"ז להיותם יראים מעונותיהם, ולזה צוה זה ושיקרא באזני העם (ג) מי האיש החדר וישוב לביתו, והנה אמר בזה ויצפור, שר"ל וישכים כדי לתת עצה ולמוד אליהם שאשר ירצו לשוב ישכימו בבוקר וישובו ולא יראם אדם בשובם ולא יכלימום, כי היה החזרה מהמלחמה פחיתות גדול וכלימה רבה. והנה היתה חולשת העם כל כך שמשלשים ושנים אלף אשר באו למלחמה שבו כ"ב אלף ולא נשארו כי אם עשרת אלפים איש, ושהאל גם באלה לא בחר ואמר לגדעון (ד) שעוד רב העם ושיוריד אותם אל המים לצרפם שם. והנה אמר והיה אשר אומר אליך זה ילך אתך, לא בדרך צווי כי אם בדרך הודעה, כדי לחזק לב גדעון ושלא יחר לבבו על שלחו עוד את העם, ולזה אמר לו אל יחר אפך בצרפי את העם ובשלחי אותו, כי אשר אומר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך, רוצה לומר הוא הראוי ללכת אתך אל המלחמה, ובודאי שלא ישוב מפני כל ולא יברח ממנה אבל ילך שמה, וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך אל תחוש ממנו כי באמת הוא לא ילך, רוצה לומר אעפ"י שתוליכהו עמך הנה הוא יברח מהמלחמה ובודאי לא ילך שמה, וא"כ מוטב הוא שיחזור מכאן ולא משיברח משם, הנה התבאר כוונת הכתוב בזה והותרה השאלה הראשונה:
פסוק ה:
וזכר שהורידם אל המים, רוצה לומר אל הנהר, ושאמר האל יתברך לגדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב וגו', רוצה לומר שיציג לבד כל אשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות, רוצה לומר וכן תציג לבד כל אשר יכרע על ברכיו לשתות. והיה ענין זה לדעת רלב"ג שבראשונה צוה שישוב כל האיש הירא ורך הלבב, ועתה בנסיון הזה צוה שישובו כל העצלים, כי היה הכריעה על הברכים לשתות מנהג העצלים אשר אינם ראוים להלחם, והלוקקים בידיהם הם החרוצים והם המוכנים למלחמה, פסוק דמסייע ליה מה שאמר דוד הע"ה (תהלים ק"י ז') מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. ואני אחשוב שעשה הנסיון הזה להבדיל כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, כי באשר לא כרעו יושיע ה' את ישראל, ולפי שהשותים בכריעה שותים בשפתותיהם ואינם מלקקים בלשונם, לכן אמר כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, ולא היה הנסיון בשישתה בידיו (כי הכלב לא ישתה בידיהם) כי אם שילוק בלשון ולא ישתה בפה ובשפתיו בגמיעה, וזהו שאמר במעשה (ו) ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, רוצה לומר שלא היו שותים בגמיעה כי אם בלקיקה בלשונם, ואין עיקר הנסיון בהיות השתיה ביד, כי אם בהיותם בלקיקת הלשון שיעשה אותו הכלב והאדם מעומד, ולא בגמיעת הפה והשפתים שאי אפשר שיעשה כי אם בכריעה ובהשתחויה, ולזה אמר וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים, כי זה היה ענין הנתינה לדעת מי הוא הכורע על ברכיו, (ז) ואמר השם יתברך שבשלש מאות איש ההם יושיע את ישראל, רוצה לומר שזכותם עומדת לעד לפי שלא היה בהם ברכים אשר כרעו לבעל, והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק ח:
וזכר שלקחו אותם השלש מאות איש צידת העם השבים לבתיהם, רוצה לומר שלקחו מצידתם מה שראוי להם ושלקחו שופרותיהם, כי היה המנהג בימים ההם בבאים למלחמה להביא בידיהם שופרות לתקוע:
פסוק ט:
ויהי בלילה ההוא וגו'. זכר שאמר האל ית' לגדעון שיקום וירד להלחם במחנה האויבים כי נתנם בידיו (י-יא) ושאם היה עדיין ירא ירד הוא ונערו, וישמעו מה שידברו האויבים במחנה ועם זה תחזקנה ידיו. והנה הוצרך הנסיון הזה עוד כדי לחזקו, להיות הולך לכל מחנה האויבים הרב אין מספר בשלש מאות איש, ואמר שהלך גדעון ונערו אל קצה החמושים אשר במחנה, לפי שהיה המנהג כמו שהוא עדיין היום שבהיות אנשי המלחמה בשדה בלילה ישימו כל החלש והבהמות באמצע והאנשים החלוצים סובבים אותם, כדי שאם יבואו האויבים ילחמו בהם החלוצים אשר סביבותיהם ולא יזנבו כל הנחשלים, ולכן זכר שבאו אל קצה החמושים שהם היו סביב המחנה, והודיע זה לפי שהיה ענין החלום ופתרונו לחלוצים ואנשי המלחמה והוא מורה שנמוגו כלם מפניהם, אחר שהיותר גבורים וחלוצי הצבא פחד קראם ורעדה:
פסוק יג:
והנה זכר ששמע גדעון שהיה איש מאותם החמושים חלוצי צבא (אשר לבם כלב האריה) מספר לרעהו חלום שחלם ואמר והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האהל, ופירושו הוא ששמע חררת לחם שעורים (כמו שת"י) או עוגת שעורים הצלויה באש, שהיה מתהפך במחנה מדין מפה אל פה, כאשר יתהפך הדבר היוצא מן האש בכח החום, ושבא אל האהל, לפי שהאהלים היו באמצע המחנה וכל החמושים חלוצי הצבא היו חונים סביב האהלים כמו שפירשתי. והנה בהגדת החלום שאותו הצלול לחם שעורים המתהפך היה מגיע עד אמצע המחנה אשר שם האהלים, ולהיות הצלול שורף באש והאהלים מבגד פשתן אמר ויכהו, רוצה לומר שאותו צלול היה מכה האהל ויפול האהל, והיה תכלית החלום שבזה האופן האהל נשאר נופל ארצה והצלול שהיה מושלך ארצה היה משם ואילך מתהפך למעלה, וזהו ויבא עד האהל ויכהו ויפול, רוצה לומר שהפיל הצלול את האהל ויהפכהו למעלה שאז נפילת האהל יסבב שיהפוך הצלול למעלה ונפל האהל, ונשאר א"כ היושב למטה מתהפך למעלה שהוא לחם שעורים. והאהל שהיה למעלה נשאר נופל ארצה. והמפרשים פירשו ויהפכהו למעלה את האהל ונפל ראש האהל, ומה שכתבתי הוא יותר נכון. והנה שומע החלום, מאשר ראה המפלה במחנה מדין ואהליהם ושהיה המסבב אותו הרע דבר מועט צלול לחם שעורים, גזר אומר ופתר החלום באמרו (יד) אין זאת בלתי אם חרב גדעון נתן אלהים בידו את מדין ואת כל המחנה, שהיה גדעון דבר מועט בערך אנשי מדין, והיה חם לבו בקרבו ודומה לצלול והוא היה תמיד מתהפך בתחבולותיו כל היום, ואמר זה להיות גבורת גדעון מפורסמת אצלם, ואין ספק שהפתרון היה מפעל האל יתברך כדי שיחזק לבב גדעון: ולפי (ברכות נ"ה ע"ב) שהחלומות הולכים אחר הפה, כמו שזכרו חז"ל, לקח מזה שני עדים רוצה לומר החלום והפתרון, וז"ש (טו) ויהי כשמוע גדעון את מספר החלום ואת שברו, רוצה לומר הגדת החלום ופתרונו, גזר אומר שה' יצא לפניו, ואם פתרון החלום לא היה בחכמה לבד כי אם בהשגחה ג"כ, והיה כדי לתת גבורת לב לגדעון, והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק טז:
ויחץ את שלש מאות האיש וגו'. זכר שגדעון עשה תחבולה נאותה לאותה המלחמה, והיא נכללת בששה דברים. הא' היות המלחמה בלילה כדי שהאויבים לא יראו ולא ידעו במיעוט העם. השני שיחצם לשלשה ראשים מאה איש בכל ראש באופן שיחשבו האויבים שהם עמים רבים ומתחלפים, וכזה עשה אברהם עם המלכים, כמ"ש (בראשית י"ד ט"ו) ויחלק עליהם לילה. השלישי שנתן שופרות ביד כל איש כדי שבתרועתם ישברו לבות האויבים בחשבם שהם עם רב. הרביעי שצוה שיוליכו לפידים כל איש לפיד אחד, כי זה ממה שיביא לחשוב בראותם הלפידים שכל לפיד יבא בתוך מאה איש ויחשבום ליותר רבים. ובדרש (עיין רש"י) אמרו שעשה זה לזכור זכות יום מתן תורה. החמשי שצום שיוליכו הכדים והם אשר נשארו מהעם אשר שב, שאין ספק שיבואו בתוכם כדים לשאוב מים ולשתות, וצוה שיוליכום כדי שיוליכו בתוכה הלפידים נסתרים ולא יתראו כי אם בפתע פתאום וימס לבב האויבים, כי יראו האודים ההם באישון לילה ואפלה דבר מופלא, ולזה אמר ולפידים בתוך הכדים.
פסוק יח:
הששי שצוה להם שיאמרו כלם לה' ולגדעון, רוצה לומר שהיה שם דבר נסיי שהאלהים הוא בעזרם ודבר אנושי והוא חרב גדעון הנועד אצלם, והנה לא השוה שמו עם שם הב"ה אלא בעבור החלום ששמע, כדי שכאשר ישמעו שם גדעון לא ישאר בהם רוח ויחרדו כצפור בזכרם החלום:
פסוק יט:
וזכר שבא גדעון ומאה איש אשר אתו ראש האשמורת התיכונה, וזה בלי ספק היה גם כן מהתחבולה הנאותה, לפי שהאשמורה הראשונה היו עדיין רוב העם נעורים ובשמוש מוחשיהם, ובשלישית שהיא קרובה לבוקר רבים מהעם כבר הקיצו משנתם, ולכן בחר להיות בראש האשמורת האמצעית התיכונה, שאז כל אדם ישן ונרדם, וז"ש אך הקם הקימו את השומרים, רוצה לומר שכאשר הגיע גדעון ואנשיו אל מחנה האויבים היו קמים שומרי המחנה לעמוד במשמרת התיכונה, והיו השומרים הראשונים הולכים לישון והאחרים קמים אז לשמור, ואז תקעו בשופרות והפיצו הכדים כדי שפתע יראו הלפידים.
פסוק כ:
והנה זכר איך עשו זה בפרט, והוא ששלשת הראשים (אשר הם ראשים למאה איש), תקעו בראשונה הראשים ההם וישברו הכדים ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים ויקראו חרב לה' ולגדעון, ולא הלכו כלל (כא) אבל עמדו איש תחתיו במקומו ולא התנועעו משם, ואז היה הבלבול גדול במחנה מדין וירץ כל העם וינוסו.
פסוק כב:
ואחר זה תקעו שלש מאות שופרות וחשבו האויבים שהם עם רב בא בא עליהם וישם ה' חרב איש ביד רעהו, וכאשר ראום בורחים (כג) נאסף איש נפתלי ומאשר ומכל מנשה וירדפו אחרי מדין:
פסוק כד:
וזכר שגדעון שלח מלאכים בכל הר אפרים, אבל היה זה אחר אשר נסו האויבים, ולכן אמר בשליחותם רדו לקראת מדין ולכדו להם את המים, רוצה לומר שיקחו המעברות שלא יוכלו לעבור את הירדן:
פסוק כה:
וזכר מהצלחת בני אפרים שלכדו שני שרי מדין והרגום באותם המקומות שנקראו בשמם, והביאו את ראשיהם אל גדעון להראות לפניו גבורתם: