נחלת בנימין
התכונה המייחדת את נחלת בנימין בספר יהושע היא המרכזיות. נחלת בנימין שוכנת באמצע הארץ. יהודה מצד דרום ויוסף מצד צפון (אפרים) ובאמצע בנימין. נחלת בנימין לא מגיעה לים אלא מתרכזת בהרי ירושלים, גשר צר מגיע אמנם עד לירדן באיזור יריחו, אך באופן כללי, בנימין שוכן סביב לבית המקדש. נחלתו שוכנת בין בית אל לבית ה' אשר בירושלים.
תכונת הנחלה היא אמצעיות ועמידה במרכז ללא נטיה לימין ולשמאל. זו היא גם אחת מתכונותיו הבולטות של השבט.
בנימין עומד באמצע, בין שני השבטים המרכזיים יוסף ויהודה, יוסף בשמאל הארץ (צפון) ויהודה בימין הארץ (דרום). בנימין שייך מצד אחד ליוסף שהרי הוא בן רחל, ומצד שני שמו נוטה ליהודה, בן-ימין - דרום.
השופט הראשון משבט בנימין הוא אהוד בן גרא, והכתוב מספר עליו: "והוא איטר יד ימינו" (שופטים ג ט"ו).
על אנשי בנימין מסופר כי הימין והשמאל שוים היו אצלם: "... מכל העם הזה (אנשי בנימין) שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קולע אל השערה ולא יחטיא". (שופטים כ טז). הימין שווה לשמאל ושניהם כאחד קולעים אל המטרה בלי להחטיא. וכן מסופר בדברי הימים על בני בנימין: "נושקי קשת מימינים ומשמאלים באבנים ובחיצים בקשת מאחי שאול מבנימין" (דהי"א יב א - ב)
לא רק מבחינה פיזית בנימין אינו נוטה ימין ושמאל, אלא גם ביושרו הנפשי. בעימות שהתפתח בין שאול לדוד, בני בנימין אינם נוטים מישרותם הטבעית לטובת הצד המשפחתי!
בין ראשוני המצטרפים אל דוד בצקלג הם בני בנימין. "ואלה הבאים אל דויד לציקלג עוד עצור מפני שאול בן קיש והמה בגבורים עזרי המלחמה: נושקי קשת מימינים ומשמאלים באבנים ובחיצים בקשת מאחי שאול מבנימין" (דהי"א יב א - ב).
בני בנימין באים יחד עם בני יהודה. "ויביאו מן בני בנימין ויהודה עד למצד לדוד".
הקשר עם יהודה עתיק. יהודה הוא זה שמגונן על בנימין במצרים כשהוא עומד בחשש נפילה לעבדות. בהתפלגות המלוכה בין רחבעם לירבעם, בנימין מצטרף מעצמו ליהודה, אף שאחיה הנביא משאיר לרחבעם רק שבט אחד בנבואתו (מ"א יא).
בתחילה: "לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו" (שם יב כ). אך כשרחבעם רוצה להילחם בירבעם כבר הצטרף אליו שבט בנימין. שמעיה איש האלוהים נשלח לומר לרחבעם - "אמור אל רחבעם בן שלמה מלך יהודה ואל כל בית יהודה ובנימין ויתר העם לאמור... לא תעלו ולא תלחמו עם אחיכם ישראל". הרי לנו שבנימין הצטרף ליהודה.
תכונה נוספת הבולטת בבנימין היא צידקות, חסידות ודבקות בה'. וכך אומר משה על בנימין "ולבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".
הדבקות התמידית של בנימין בה' מתוארת בחז"ל בכמה פנים: "שבעה לא שלטה בהם רימה... בנימין בן יעקב" (בבא בתרא יז א). הגמ' מסבירה כי מי שאינו מקנא כלל בשום אדם, אין הרימה והרקב שולטים בו לאחר מיתתו שנאמר "רקב עצמות קנאה" (שבת קנב ב).
ועוד מוסיפה הגמרא (שבת נה א), ארבעה מתו בעטיו של נחש, וביניהם בנימין בן יעקב... ופירש רש"י שלא היה בהם שום חטא. ולא היו ראויים למות, אילולי גזירת המיתה שנגזרה על כל זרעו של אדם הראשון בגלל חטאו.
נקיות וטהרה מחטא, מביאים למצב של השראת שכינה: "ישכן לבטח עליו". השכינה והנשמה, אינן שוכנות על אדם חוטא. "... ולפי שהיה בנימין נקי ובטוח מכל חטא – אמר: ישכון לבטח עליו" (הגר"א אדרת אליהו).
כל הימים שהיה יעקב באבל על יוסף, לא שימש בנימין מיטתו (זהר ויצא קנג:). מובא בהלכה שכשהעולם בצער אין לאדם לשמש מיטתו (או"ח תקע"ה ב). בנימין החמיר על עצמו, לא לשמש מיטתו כשאביו היה שרוי בצער. ואולי כשיעקב שרוי בצער כל העולם שרוי בצער...
בנימין הוא השבט היחיד שנולד בארץ ישראל. הוא גם השבט היחיד שלא השתחוה לעשו! (בזמן הפגישה עם עשיו עדיין לא נולד).
תכונות אילו מזכות את בנימין שבית המקדש ישכון בחלקו. במדרשים רבים מוצאים חז"ל רמזים לכך. "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך". אמר ר' אלעזר ראה יוסף ברוח הקודש ששני בתי מקדשות עתידין ליבנות בחלקו של בנימין ועתידים ליחרב (ב"ר צג יב).
"רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום, לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה" (מגילה כו א).
בית המקדש עצמו כולל גם ימינו וגם שמאלו של הקב"ה! "מקדש ה' כוננו ידיך". השמאל נכלל בימין והימין נכלל בשמאל, כל המגמות שבבריאה נכללות בבית המקדש. וזו תכונתו של בנימין - אמצעיות הכוללת ימין ושמאל.
האמצעיות של בנימין באה לידי ביטוי גם במלכות הראשונה שקמה לישראל. שני השבטים המרכזיים יוסף ויהודה נפגשים באמצע, בבנימין.
בנימין הוא החוליה המקשרת בין יוסף ליהודה . יש בו מהמלכותיות של יהודה, אך אין בו את שלמות ההנהגה של יהודה. דומה הוא ליוסף שכוחו גדול ושגיב, אך להנהיג לבד את עם ישראל לא יוכל. סוד ההנהגה השלימה של עם ישראל הוא כניסת כוחו של יוסף למרותו של יהודה, והנהגה בכוחות משותפים מתוך אחדות הרמונית.
יעקב בברכתו רומז לכך: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט כז). בבוקר יאכל עד, זה שאול שעט אל שלל עמלק. פירוש נוסף, שמיהר במלחמה עם פלישתים ולא חיכה לשמואל (אור החיים הקדוש). [יש שלא פירשו זאת לגנאי, אלא רמז בעלמא לשאול]. ולערב יחלק שלל זה מרדכי ואסתר שהם מבנימין, "ובבזה לא שלחו את ידם" (ב"ר צט ג).
יש בשאול תכונת ענוה מיוחדת, שהיא בסיס להצלחות מלך המשיח בישראל, אלא שביונתן בן שאול עמד טעמה, ובשאול החמיצה.
מבאר הרמח"ל: "ישראל הם הענפים של השכינה, אך המלך הוא גילוי השורש. וכיון שבשכינה שתי בחינות, פנימיות וחיצוניות - לאה ורחל, ומשם יוצאים ו"ו שבטים. והמלך גילוי השורש, מפני זה יש שני משיחים שצריכים להתאחד. (והיו עושים זאת על ידי דוד ויהונתן) אלא ששאול החמיץ את ההזדמנות ברדיפתו את דוד. ונפלו הוא ובניו בגלבוע, ואמר דוד לציבא שיחלוק השדה ונחלקה ממלכתו בימי רחבעם נכדו" (אגרות ותעודות עמ' לד).
לסיכום, תכונת הישרות והמרכזיות של בנימין, מקבלת את ביטויה בנחלתו שהיא אמצעית לשבטי ישראל. צדקתו ודבקותו בה' מוסיפים והולכים בשוכנו סביב לנחלת ה' - בית המקדש.
בנבואת יחזקאל נשאר בנימין סמוך לבית המקדש, אך הפעם מצד דרום. מתאים הדבר לשמו: בן-ימין. רש"י פירש בן ימין שנולד בימין ארץ ישראל ליד בית לחם, מדרום לירושלים.
למרות הנדידה הקטנה דרומה, עדיין הוא שכנו של יהודה. יהודה שוכן מצד צפון של רצועת המקדש.
על רקע האמור לעיל על אודות צדקותו וישרותו של בנימין, יש להתפלא, על שבט בנימין שנחלץ להגן על אותם אנשי בליעל בגבעה. אנשים נבלים שעשו אותו מעשה בפילגש בגבעה!
מאידך יש גם להתפלא על יציאתם החפוזה של כל ישראל להילחם עם בנימין. כיצד מתגייסים כולם להילחם ללא: "ושאלת ודרשת וחקרת היטב"?
הרב ראובן מרגליות אומר הסבר מקורי, המתאים לתכונתו של בנימין. לכל שבט היתה סנהדרין של אותו שבט, וטענת אנשי בנימין היתה, שהחובה לדון את אנשי הגבעה מוטלת על הסנהדרין של שבטם ולא על כלל ישראל. לעומתם תבעו אנשי ישראל, תנו לנו את אנשי הבליעל, ונעשה אנחנו בהם דין. בנימין ראו בכך פגיעה באוטונומיה של השבט, ואולי אף הבעה של אי אימון ביושרו של השבט ובסנהדרין שלו. על כך הם יצאו להילחם.
מסתבר ששני הצדדים לא צדקו, על כך מורות תוצאות המלחמה. עשרות אלפי הרוגים מצד ישראל וכליה כמעט מוחלטת של שבט בנימין. [צדק מסוים שעליו אפשר להילחם היה לכל אחד מהצדדים].