פסוק א:כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם הן במשפט האזרחי הן בהקשר פלילי, וְהִצְדִּיקוּ הדיינים אֶת הַצַּדִּיק, הזכאי בדין זה וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע, מי שהורשע בדין.
פסוק ב:וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת, בן מכות, חייב מלקות הָרָשָׁע, אם יתברר שהרשע לא רק עשה עוול לחברו אלא עשה גם חטאים שעליהם ראוי להלקותו – וְהִפִּילוֹ, יטה אותו הַשֹּׁפֵט, וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. מספר המלקות לא יהיה קבוע, אלא הוא ייענש כפי יכולתו לשאת את המכות המספיקים לרשעתו. ועוד, אם הורשע בכמה עברות הוא יוכה על כל איסור ועל כל סעיף בפני עצמו.
פסוק ג:אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף. אין מלקים את הנידון על עברה אחת יותר מארבעים מלקות, פֶּן, שכן אם יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה – וְנִקְלָה, יתבזה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ. כל מכה רבה מעבר למגיע לו ממיטה על אחיך קלון. או: אם מתוך כאב יאבד את השליטה בסוגריו לעיני הנוכחים, הוא יגיע לידי קלון, והרי עונשו מלקות בלבד ולא בושת פנים.
פסוק ד:לֹא תַחְסֹם שׁוֹר מלאכול את התבואה בְּדִישׁוֹ, כאשר השור דש. באופן טבעי השור העובד בעבודה זו מעוניין לאכול מן התבואה שלפניו. מלבד איסור צער בעלי חיים שבדבר, לבעלי הבהמה הדשה בשדה תבואה מוענקת זכות ממונית בהנאה מן התבואה שבשדה. וממילא מי שעובר על הציווי הזה צריך לשלם את שווי אכילתה.
פסוק ה:כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים, בני אב אחד יַחְדָּו. חכמים הבינו כי 'יחדו' הוא ציון של זמן, שמשמעו יהיו חיים באותו זמן; ולפיכך אם נולד אח לאחר מיתתו של אחיו, לא יחול עליו גדר ייבום. וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין לוֹ במותו – לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, מחוץ לתחום המשפחה הזו, להינשא לְאִישׁ זָר, שאיננו שייך למשפחה, אלא יְבָמָהּ, אחי בעלה, גיסהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּבכך לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. הפעולה נקראת על שם מימוש הקשר עם היבם, או: בנישואיו עמה יסיר את יחסי היבמוּת–הגיסוּת ביניהם, והרי היא אשתו לכל דבר ועניין.
פסוק ו:וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד אותה אשה, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת. לא פירשו הוראה זו כפשוטה – קריאת הילד בשמו של הנפטר ממש – אלא כהתייחסות אל הבכור כאילו היה בנו ולא כבן אביו הביולוגי, כדי שלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, כי לאדם שהתחיל להקים משפחה ומת בלא ילדים אין המשך, וכאילו שמו נמחק. משום כך מצֻווה היבם לשאת את אלמנת אחיו, ולהשתדל להוליד ממנה ילד.
פסוק ז:וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה, אל השער, מקום מושבו של בית הדין, אֶל הַזְּקֵנִים, השופטים, וְאָמְרָה בפניהם: מֵאֵן, סירב יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל – לֹא אָבָה, רצה ליַבְּמִי.
פסוק ח:וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו. הם ייעצו לו לפי הנסיבות המתאימות לו. יש שישדלו אותו לייבם, ויש שנישואיו עם היבמה עלולים להיות מורכבים, למשל אם יש פערי גיל גדולים ביניהם. במקרים כאלה הזקנים ייעצו לו שלא לשאת אותה. וְעָמַד וְאָמַר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.
פסוק ט:וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, לפניו, מולו על הקרקע ולא על פניו וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה, באופן המבזה הזה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.
פסוק י:וְנִקְרָא שְׁמוֹ של הבית הזה בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. מעשה זה בא לגנות את המסרב לגמול חסד עם אחיו המת. אבל אפשר גם להבינו כמעשה של כפרה ותיקון, שימנע עונש ממי שלא הקים את שמו של המת, שכן במקרים מסוימים בית הדין מייעצים לו שלא לייבם, אף שהוא היה רוצה לעשות זאת. כאן מדובר על זכות נוספת של הנפגע.
פסוק יא:כִּי יִנָּצוּ, יתקוטטו אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, ושניהם יאחזו זה בזה כך שלא יהיה אפשר להפריד ביניהם, וְקָרְבָה אליהם אֵשֶׁת האיש הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ, משום שנראה לה שהשני עלול להכריע אותו, והיא תעשה את מה שביכולתה לעשות: וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו של הגבר האחר כדי להכאיב לו, ובכך לגרום לו להרפות את אחיזתו בבעלה.
פסוק יב:בשל הסכנה והבושה שבדבר – וְקַצֹּתָה, קצוֹץ אֶת כַּפָּהּ, כף היד שנגעה בו כך. לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ. אל תרחם עליה. הכתוב הזה התפרש על ידי חכמים בשתי משמעויות: האחד, במשמעות מילולית, כדין המוטל על הנוכח בשעת מעשה. יש להציל את נפש האיש העלולה להסתכן על ידי האשה ובעלה גם במחיר פגיעה גופנית באשה כדי לנטרל את אחיזתה. והשני, במשמעות סמלית – תשלום ממון שיוטל עליה לאחר מעשה, כמו באמור בפרשת החובל בחברו יָד תַּחַת יָד – ממון. לפי פירוש זה, המצווה מוטלת על הדיין, ומכאן נלמדים 'תשלומי בושת', המוטלים על מי שמבייש את חברו בהכאה או במעשה אחר בגופו.
פסוק יג:לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, אבן גדולה, שתשמש אותך בעת קנייה, ואבן קטנה שתשמש אותך בעת מכירה, כדי לגנוב את ההפרש בין המידה שתציע למידה האמתית.
פסוק יד:כיוצא בזה, לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, שני כלים למדידת נפח, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, איפה גדולה שתשמש לקנייה, וקטנה למכירה. גם אם אין בכוונתך לרמות, אל לך להחזיק ברשותך שתי מידות שונות למטרה כלשהי, שכן עצם החזקתן עלולה לפתותך לנהוג שלא ביושר.
פסוק טו:במקום מידות אלו – אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק, וצודקת, והוגנת יִהְיֶה לָּךְ. אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק, וצודקת יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ,
פסוק טז:כִּי הצדק אינו עניין חברתי גרידא, אלא תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. אמנם ישראל הוזהרו שלא להציק לצאצאיו של עשו, אך עמלק יוצא מן הכלל. מחמת שנאתם הבלתי רציונלית של בני עמלק לישראל לא רק הותר להילחם בהם, אלא ישראל צֻוו להרגם, ולזכור לנֶצח את החובה למחות את זכרם מן העולם.
פסוק יז:זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם,
פסוק יח:עמלק היה עם קטן, ולא ערך מלחמת חרמה כנגד ישראל אלא – אֲשֶׁר קָרְךָ, פגש בך בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב, תקף מאחור בְּךָ את כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים, החלשים ההולכים לאט ובקושי אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עם ישראל, היית באותו זמן עָיֵף וְיָגֵעַ משנות הגלות והשעבוד במצרים ומן ההליכה במדבר וְלֹא היית אז יָרֵא אֱלֹהִים, ולכן נהרגו במלחמה כל נחשלי העם. או: ועמלק אינו ירא אלוקים.
פסוק יט:מכיוון שעמלק עשה זאת ביזמתו ומתוך רשעות לשמה, ללא שום התגרות של ישראל ובלי סיבה וטעם – וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, כשתבואו לארצכם ותשכנו בה במנוחה, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, בכל מקום שהוא נמצא. לֹא תִּשְׁכָּח, כדי שלא יאיים עליך שנית, וגם כדי להתנקם בו, משום שהיה האויב הראשון ששנאתו לישראל הייתה אידיאולוגית.
