פסוק א:כי מצא בה ערות דבר. אסור לגרש אלא על ערות דבר:
פסוק א:ונתן בידה. ברשותה, כגון: גינה וחצירה וקרפיפה:
פסוק א:ושלחה. לומר: שהוא עושה שליח להולכה, והיא לקבלה, ומי שמשלחה ואינה חוזרת, לאפוקי קטנה ושוטה שאין להם דעת, וקטנה יש לה גבול, משיודעת לשמור את גיטה:
פסוק א:וכתב. בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף:
פסוק א:לה. לשמה שאינה מתגרשת בגט שלא נכתב אדעת גירושיה אעפ"י ששמו ושמה כתובין בו:
פסוק א:ספר. ספירת דברים, שצריך לכתוב: "הרי את מותרת לכל אדם":
פסוק א:כריתות. דבר הכורת בינו לבינה, שאם אמר על מנת שלא תשתי יין לעולם, או שאמר הרי את מגורשת ממני (או) [על מנת] שלא תלכי לבית אביך לעולם, אין זה כריתות, שהרי אגידה ביה, דמחמתיה אינה שותה, ואם שתה חזרה לו, [ספרי כאן: רסט: גטין פג, ב ועוד]:
פסוק ד:כי תועבה היא לפני ה'. דאם כן כל אחד ישאיל אשתו לחבירו שיגרשנה זה ויקחנה זה, ויחזור ויגרשנה זה לאחר חדש ותחזור לבעלה, וזהו דרך זימה ודבר משוקץ, ומסריחין מטותיהן בשכבת זרע שאינה שלהם [ל' שבת סב, ב: קדושין: עא, ב]:
פסוק ה:ולא יעבר עליו לכל דבר. לשום אנגריא:
פסוק ה:נקי יהיה. ממסים וארנונות (ספרי רעא, וסוטה מד, א):
פסוק ו:לא יחבול רחים ורכב. איכא למאן דאמר: חבל רחים לוקה שתים: אחד משום רחים, ואחד משום כי נפש הוא חובל, ואיכא למאן דאמר אינה לוקה אלא אחת, דאין לוקין על לאו שבכללות, וכן פליגי ברכב [ב"מ קטו, א]:
פסוק ו:כי נפש הוא חובל. לרבות כל דבר שעושין בו אוכל נפש [שם] ופשטיה, לא יחבול ריחים "לא יחבול אדם ריחים" ומקרא קצר הוא, הגה"ה:
פסוק ו:כי נפש הוא חובל. הרי זה כאילו חובל נפשו, שהרי חיותו תלוי בהם:
פסוק ח:השמר בנגע הצרעת. אמרו רבותינו (מכות כב, א, שבת קלג, ב) בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר, שישנו בלאו, דכל מקום שנאמר: "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא "לא תעשה", אבל לפי הפשט הכי קאמר: השמר בנגע הצרת לשמור מאד ולעשות: שלא תשא פני איש מפני גדולתו, שלא תסגירנו ותחלטנו לשלחו חוץ למחנה, ולפרוע ולפרום ולטמאו:
פסוק ט:זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. שהיתה אחות המלך והכהן גדול שנסגרה חוץ למחנה:
פסוק י:ולך תהיה צדקה. דאע"ג דהעבוט שלו, הצדקה שלך, ומכאן לבעל חוב שקונה משכון, דאם אינו קונה צדקה מניין (קדושין ח, ב ושם נסמן), ומחזירו לו [עד] שלשים יום, ואחר כך מכרו בית דין כרשב"ג [ב"מ קיג, ב] דמתני ומיהו יהיב ליה מה דחזי ליה, והיותר יקח בפירעון, דקיימא לן מסדרין לבעל חוב, כדקאמר ליה אליהו זכור לטוב לרבה [שם קיד, א] וכן פסקו כל הגאונים דבהא דאמר ר' שמעון: "כל ישראל בני מלכים" לא סבירא לן כוותיה דשיטה הוא, דאמר אביי: [שם קיג, ב] ר' שמעון ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו "כל ישראל בני מלכים הן" ובמאי דאמר ר' שמעון מיכלא כולו" אין הלכה כמותו, ואינו כמתניתן, ואין הלכה כמותו אלא במה שאמר במשנה [קיג, א] דמוכרו לאחר שלשים:
פסוק יא:בחוץ תעמוד אתה והאיש שליח בית דין, שגם הוא אינו נכנס, ואיכא למ"ד דשליח בית דין נכנס [ב"מ קיג, א. ב.]:
פסוק יא:אשר אתה נושה בו הוא יוציא אליך את העבוט. מכאן לבעל חוב שדינו בזיבורית, דמה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים, (גטין נ, א) ואע"ג דכל מטלטלין מיטב הוא, כדאמרינן בבבא קמא [ז, ב. וגם ח, א. כ"ה] דאי לא מזדבנא הכא מוליכו במתא אחריתי, ולאו דוקא נקט כלים דהוא הדין דמצי להעמידו על פחות שבקרקעות:
פסוק טו:ואליו הוא נושא את נפשו. תקוותו להשיב את נפשו ולאכול, זהו שכרו, דאין לו מה יאכל אלא ממה שיקח בשכרו, ואם תעשוק אותו לית ליה מידי למיכל, ורבותינו אמרו [ספרי רעא: ב"מ קיב, א] שעולה בכבש ונתלה באילן ושם נפשו בסכנה:
פסוק יז:לא תטה משפט גר יתום (ואלמנה). דבר הכתוב בהווה והוא הדין לכל אדם, אלא באלו הזהיר טפי, לפי שרשעים רגילין להטות משפטן:
פסוק יז:ולא תחבול בגד אלמנה. לא שנא ענייה ולא שנא עשירה, דלית לן דר' שמעון דדריש טעמא דקרא: דמשום דלא תשיא להם שם רע הוא, ואינו מדבר כי אם בענייה שחייב להחזיר לה [ערבית ולקבלו שחרית] והולך תדיר [לביתה] ומשיאה שם רע [ראה כל העניין בב"מ קטו, א. וספרי כאן: רפא]:
פסוק יח:וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך. שראה את ענייך ושיעבודך וריחם עליך ופדאך,
פסוק יח:על כן אנכי מצוך את הדבר הזה לרחם עניים ולחמול עליהם:
פסוק יט:ושכחת. נדרש בין א' קצירך שאם שכח מקצת קמה לקצור שלא ישוב, וכן א' עומר, עומר אחד שכחה, שנים אינה שכחה, עומר שכהה ולא גדיש, ואם יש בעומר סאתים, הרי זה גדיש ואינו שכחה:
פסוק יט:לא תשוב לקחתו. שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בלא תשוב:
פסוק יט:יהיה. לרבות שכחת העיר, אלא שבשדה זכור ולבסוף שכח אינו שכחה, ובעיר זכור ולבסוף שכח שכחה, דליתיה דליזכיה ביה:
פסוק יט:למען יברכך ד'. מפני שיש באלו מצות חסרון כיס אומר: "כי יברכך" כלומר לא תהיה חסר בכך כלום:
פסוק כ:לא תפאר. כמו (תהלים פ י) ותשרש שרשיה דרצינ"ש לומר: וכן תפאר דשביליר"ש שלא תיטול תפארתו ממנו (כחולין קלא, ב), ויש מפרשים: לשון "פאורות" [יחזקאל יז, ו: ותשלח פאורות] שלא תרוקן הפאורות והענפים: