"השמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים"
נאמר בפרקנו:
השמר בנגע הצרעת, לשמר מאד ולעשות, ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים, כאשר צויתם תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כד, ח-ט).
שני פסוקים אלו צמודים זה לזה, ומופרדים מלפנים ומאחור בפרשה סתומה, ונראה אפוא שיש קשר ביניהם. נשאלת השאלה: מה הקשר בין שני פסוקים אלו? בדבר זה נחלקו הראשונים.
א. הסבר רש"י
כתב רש"י:
השמר בנגע הצרעת - שלא תתלוש סימני טומאה, ולא תקוץ את הבהרת.
ככל אשר יורו אתכם - אם להסגיר, אם להחליט, אם לטהר.
זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים - אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים.
לפי רש"י, יש קשר בין שני הפסוקים, שהפסוק הראשון מזהיר שלא לתלוש את הצרעת, והפסוק השני אומר כיצד להימנע מהצרעת. אבל לכאורה הקשר אינו הדוק כל כך.
הוסיף "אור החיים" הקדוש שם:
השמר בנגע וגו' זכור וגו' - לדבריהם ז"ל (שבת קל"ב:) שאמרו שבא להזהיר לבל יקוץ בהרתו, נתכוין בהסמכת 'זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים', להודיע שורש שממנו יהיה הנגע, ואותו יצו ד' לקוץ ורפא לו, לא שיקוץ הנגע, ושורשו עודנו מושרש בו.
כלומר: הפסוק הראשון אוסר לקצוץ את הצרעת, וממילא גורם לאדם להיות במצב לא נעים שבו הוא מצורע. כיצד הוא יתגבר על המצב? הוא יכול וצריך לקצוץ את שרש הצרעת, שהוא לשון הרע, וכאשר יקצוץ ממנו את הדיבור האסור ממילא לא יהיה מצורע.
ב. הסבר הרמב"ן
הרמב"ן בפסוק ח' כתב בדומה לדברי רש"י:
השמר בנגע הצרעת - גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו, או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק: 'ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים', לפי שהכהנים זריזים הם, ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר).
על פסוק ט' הביא הרמב"ן את דברי רש"י, וחלק עליו:
זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים – אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו: 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח), 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' (שם יג, ג), 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (להלן כה, יז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם, והיא אזהרה מלדבר לשון הרע. יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ד' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה, גמול חסדה, אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם 'תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי' (תהלים נ, כ) לא תנצל.
הרמב"ן אינו חולק על רש"י בהסבר המילולי של הפסוקים, אלא שלשיטתו יש כאן מצות עשה, ולא רק עצה טובה בלבד.
ג. הסבר הרמב"ן בשם הספרא
עוד הביא הרמב"ן בשם הספרא (בחקותי פרשה א ב ג):
כשהוא אומר: 'ולא תעשו את כל המצות האלה' (ויקרא כו, יד) - הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר: 'ואם לא תשמעו לי' (שם)? להיות עמלים בתורה.
וכן הוא אומר: 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח) - יכול בלבך? כשהוא אומר: 'שמור' (דברים ה, יב) - הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור'? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר: 'זכור אל תשכח' וגו' (דברים ט, ז).
וכן הוא אומר: 'זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים' (דברים כד, ט) - יכול בלבך? כשהוא אומר: 'השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות' (שם, ח) - הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור'? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כה, יז) - יכול בלבך? כשהוא אומר: 'לא תשכח' (שם, יט) - הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור'? שתהא שונה בפיך".
והסביר הרמב"ן: "ופירושה כי אצלם 'השמר בנגע הצרעת' - 'מנגע הצרעת', 'לשמר מאד' - שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, ו'זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים', שתהא מזכיר זה בפה תמיד.
ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע, שהוא שקול כשפיכות דמים, לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור, או לאו הבא מכלל עשה. אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו, בין בגלוי בין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות, בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו.
לפי הספרא עולה שהפסוק הראשון "השמר בנגע הצרעת" גם כן מזהיר שלא לדבר לשון הרע, וכן לזכור בלב את מה שעשה ד' למרים, שלא כהסבר הקודם שהביא הרמב"ן, שלפיו הפסוק הראשון מזהיר שלא לקוץ את הנגע. מתוך כך הסביר הספרא שלא רק שישנה מצות עשה לזכור את מה שעשה ד' למרים, אלא שישנה מצות עשה לומר דבר זה בפה!
מתי יש לומר דבר זה בפה?
כתב הרמב"ן: "שתהא מזכיר זה בפה תמיד". וכן העתיק ה"חפץ חיים" בעשין שבראש ספרו עשה א'.
מהו "תמיד"? וכי שייך שאדם יאמר כל הזמן רק את הפסוקים הללו?
כתבו ספר חרדים (יב, כד) והרד"ל (על הפרקי דרבי אליעזר פמ"ד בהגה אות ה) שיש לומר זכירה זו בכל יום. אכן בסדורים נדפס בסוף תפלת שחרית לומר בכל יום זכירה זו.
כיצד יש לומר דבר זה בפה?
בפשטות צריך לומר את הפסוק, או את הענין, וכמו שנדפס בסדורים.
אבל הרמב"ן בסוף פרשתנו (כה, יז) כתב:
זכור את אשר עשה לך עמלק - כבר הזכרתי (לעיל כד, ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג): 'יכול בלבך? כשהוא אומר 'לא תשכח' הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור'? שתהא שונה בפיך. וכן בספרי (תצא קסו): 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - בפה. 'לא תשכח' - בלב.
ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה 'בשניה זכור' (מגילה כט.), ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה.
והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם: 'כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו'.
וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואף על פי שהיה ראוי גם להסתירו, שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו, כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול, וגורם רעות רבות, ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה.): 'והכל באבק לשון הרע'.
לפי הרמב"ן יש מצוה לספר דבר זה לבנינו לדורות שמרים נענשה על שדברה לשון הרע!
ד' יזכנו לקיים מצוה זו ומתוך כך להינצל מאיסור לשון הרע.