פסוק א:לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ, בן עמך אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים, תועים בדרך, הולכים לבדם מחוץ למקומם, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. אל תאמר לעצמך שאין הם שלך, ולכן אין הם מעניינך, אלא הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, החזר אותם לְאָחִיךָ.
פסוק ב:ייתכן שבעלי הבהמה מתגוררים קרוב או עובדים בשדה הסמוך, ואתה תכיר אותם ואולי אף את בהמותיהם. יתרה מזו, אפשר שסימנו את בעלי החיים כדי לזהותם. במקרים כאלה אין קושי להחזיר את בעל החיים לבעליו. וְאולם, אִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ. אינך מכיר אותו. ברור לך שזו אבדה, אבל אינך יודע מי הם בעליה – וַאֲסַפְתּוֹ – את השור או את השה אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, עד שהמאבד יחפש את רכושו ויגיע אליך, ואז – וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. הלכה זו אינה חלה רק על בהמות טהורות, כגון שור או שה –
פסוק ג:וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, שאף הוא עלול לתעות בדרך, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, לבגד אבוד, כלומר גם לאבדה שאינה נעה בכוחות עצמה, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ– לֹא תוּכַל, אסור לך לְהִתְעַלֵּם, ואתה חייב לקחתה על מנת להחזירה לבעליה.
פסוק ד:לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, אסור לך להשאירם נופלים תחת משאם ולהתעלם מהם, אלא הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. עליך לעזור לבעלים להקים את בהמתו.
פסוק ה:לֹא יִהְיֶה כְלִי, מלבוש או אביזר המיוחד לגֶבֶר עַל אִשָּׁה. וכן לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה. אסור לנשים ללבוש לבוש גברים, ולגברים ללבוש בגדי נשים, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה. בחריגות אלה מנורמות הלבוש כרוכה משמעות מינית של פריצת גדרות במפורש או ברמז.
פסוק ו:כִּי יִקָּרֵא, יזדמן קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, ובקן תמצא אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, אם אתה מעוניין בהם – לֹא תִקַּח את הָאֵם כאשר היא עַל הַבָּנִים. האינסטינקט של האם יכול לגרום לה להישאר קרובה לקן, גם כאשר היא רואה שמתקרבים אליו. היא מסתכנת כדי לגונן על גוזליה, וכך אפשר לתפוס אותה בקלות.
פסוק ז:אם תרצה באפרוחים או בביצים – שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאז אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. ההימנעות מלנצל את דבקותה של האם בקן גוזליה היא ביטוי של כבוד לחיים ולאמהוּת. על כן ה' ישלם לך כגמולך, ויעניק לך שנים ארוכות שבהן ייטב לך.
פסוק ח:כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ– וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. הגגות בימי קדם היו שטוחים והם שימשו לישיבה, לשינה ולהילוך. וְלֹא תָשִׂים דָּמִים, תגרום לשפך דם בְּבֵיתֶךָ, כִּי, אם יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. המעקה ישמור מנפילה מסוכנת מן הגג.
פסוק ט:לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, אסור לזרוע בכרם הגפנים זרעי דגן, פֶּן, שמא תִּקְדַּשׁ, תטְמא בלשון נקייה, תתערב, או: תיפסל, תתקלקל הַמְלֵאָה, כלומר הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם, ענביו. כלומר, אין לזרוע בכרם זרעים, ולא זו בלבד – אם נזרעו, אסור לאכול גם אותם וגם את פֵּרות הגפן, ואסור להפיק מהם כל תועלת שהיא.
פסוק י:לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. אף על פי שמותר לחרוש בכל אחד מהם בנפרד, אסור ששניהם יחד ימשכו מחרשה, עגלה או כל דבר אחר. כיוון שאינם שווים בכוחם, עלול צירופם להכביד על שניהם.
פסוק יא:לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, אריג מעורבב, שיש בו צֶמֶר וּפִשְׁתִּים ארוגים או מחוברים אליו יַחְדָּו.
פסוק יב:גְּדִלִים, ציציות, קווצות חוטים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת, פינות כְּסוּתְךָ, בגדך אֲשֶׁר תְּכַסֶּה, תתכסה בָּהּ.
פסוק יג:כִּי יִקַּח, יישא אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ מכל סיבה שהיא.
פסוק יד:ומכיוון שאינו רוצה לגרשה בלבד אלא להתנכל אליה, ואולי גם מנסה להיפטר מהתחייבויות ממוניות שהתחייב לה אם יגרשנה – שָׂם לָהּ, מעליל עליה עֲלִילֹת דְּבָרִים. וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע. הוא מפרסם עליה דברים שאינם נכונים. וְאָמַר: אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלמרות שהיא הייתה אמורה להיות בתולה – לֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. כלומר היא קיימה יחסים עם גבר אחר.
פסוק טו:וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ, וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ ה, הסדין שעליו התרחשה הבעילה הראשונה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה, אל שער העיר, מקום בית הדין. אם הייתה בתולה – נותרו על הסדין סימני דם. בתקופות מסוימות היו מייעדים מלכתחילה לזוגות צעירים סדין שישמש כעד על בתולי הכלה. במקרה שלפנינו הסדין אמנם משמש בפועל ראיה משפטית.
פסוק טז:וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ.
פסוק יז:וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר "לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים"– והרי אֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי. וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר–
פסוק יח:וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, ילקו אותו.
פסוק יט:נוסף על כך – וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, כפליים מהסכום שניתן בדרך כלל כמוהר לנישואין, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה בתור פיצויים, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. יתר על כן – וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. את האשה שרצה לסכן ולהיפטר ממנה בדרך מגונה, לא יוכל לגרשה ביזמתו. היא רשאית לעמוד על כך שיישאר עמה כל חייו או לדרוש ממנו להתגרש.
פסוק כ:וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה– לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה , והוכח שהיא אכן בגדה אחרי שהתארסה, כלומר בתקופה שבין הקידושין לנישואין.
פסוק כא:וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה. עליהם לסקול אותה ליד פתח בית אביה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בבֵית אָבִיהָ. קיום יחסים עם גבר זר בתקופת האירוסין, לאחר שהנערה התקדשה לאיש אף שעדיין לא נכנסה לביתו, הוא מעשה חמור של בגידה בבעל שיש בו גם ביזיון לבית אביה. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ בטקס מיוחד ומרתיע. רוב הנידונים לסקילה מקבלים את עונשם במקום המיועד לכך, מחוץ למחנה, ואילו נערה זו נסקלת ליד הבית, כדי שייזכר המעשה לדראון המשפחה לדורות.
פסוק כב:כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל, נשואה – וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם. מעשה זה הוא גילוי עריות שדינו מיתה ולכן נידונים שניהם – הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה, מפני ששניהם עשו את המעשה מרצון ובשותפות, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
פסוק כג:כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה, מקודשת לְאִישׁ, ועדיין לא נישאה לו, וּמְצָאָהּ אִישׁ אחר בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ, והדבר יתגלה.
פסוק כד:וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם למשפט, אֶל שַׁעַר, מקום מושב בית דין הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. מן הסתם הנערה תטען שהיא נאנסה, אבל טענת האונס לא תתקבל שכן מניחים שהיא שיתפה פעולה: אֶת הַנַּעֲרָה יענישו עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר. אילו צעקה בעיר, היו שומעים אותה ובאים לעזרתה. העובדה שלא צעקה במקום שצעקתה הייתה מזעיקה עזרה, מוכיחה ששיתפה פעולה. וְאֶת הָאִישׁ מענישים עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, תקף, אם כי בהסכמה, שהרי הייתה יכולה לצעוק ולא צעקה. פירוש אחר: השפיל, פגם בכשרותה, אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ הארוסה לאיש, שנחשבת כאשתו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
פסוק כה:ואולם אִם בַּשָּׂדֶה, במקום מרוחק מיישוב, שבו אין לה דרך להתגונן, יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ – וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ, משום שבא על אשת איש – עברה שעונשה מוות.
פסוק כו:וְאילו לַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, שכן אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת של גילוי עריות, שהרי נאנסה. כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ– כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. הנאנסת לא יכלה להתנגד כמו הנרצח, ולכן אין לטעון שהיה לה חלק בעברה,
פסוק כז:כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ האנס; צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה, מן הסתם, וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.
פסוק כח:לעומתם, כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ בכוח, יאנוס אותה וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ.
פסוק כט:כיוון שהנערה היא רווקה, מי ששוכב אִתה אינו מתחייב בעונש מוות אלא וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף, בערך סכום המוהר הקבוע שהיו נותנים לאב בעבור הנישואין. מאחר שהתנהג אִתה כאשתו, עליו לשלם את התשלום המקובל ומלבד העונש הממוני לוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר, כי עִנָּהּ, אנס אותה, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ, לגרש אותה בניגוד לרצונה כָּל יָמָיו.
