פסוק יד:את שלש הערים כו' משום דבגלעד נפישי רוצחים. רבים מקשים הא אין ערי מקלט אלא להורג בשוגג, ומתרצים תירוצים והתוס' מתרצים לפי שהורגים מזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כדלקמן ולי נראה לתרץ ע"פ הגמרא פרק אלו הן הגולין (דף ט') תניא ר' יוסי בר יהודה אומר בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותם משם מי שנתחייב מיתה הרגוהו שנאמר ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ומי שלא נתחייב פטרוהו ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו כו':
פסוק טז:ואם בכלי ברזל הכהו, אין זה מדבר בשוגג כו' קשה מהיכא תיתי לומר בשוגג דחייב מיתה. ורא"ם פירש דהו"א שאין השוגג נפטר. אלא בהרגו בדבר שאין בו כדי להמית, אבל בדבר שיש בו כדי להמית נהרג קמ"ל בלא ראות. ואין זה מיושב דכיון דשוגג פטור מצד שגגתו למה יתחייב בדבר שכדי להמית ותו דהיאך הו"א שחייב בשוגג למה אמר אחר זה או בשנאה כו' כיון דכבר אמר גם בשוגג חייב ואי אין כדי להמית אפילו בשנאה ובצדיה פטור וא"כ למה לי בלא ראות. ונראה לפרש ע"פ מה שכתב הרמב"ם פ"ו דרוצח דג' דינים יש אם הורג במזיד מיתה ובשוגג גמור גלות ובשוגג קרוב למזיד בזורק אבן לר"ה והרג אינו חייב מיתה ואין עליו גלות כי הגלות מכפר ולזה אין כפרה, וא"כ הו"א דאפילו אם שוגג שהוא קרוב למזיד חייב מיתה ומה שפטור בשוגג היינו, שוגג גמור, וכי תימא א"כ ל"ל או בשנאה כו' דאי לאו או בשנאה הוה אמינא דפסוק ואם בכלי ברזל מיירי דוקא במזיד חבל שוגג קרוב למזיד לא קמ"ל או בשנאה, ממילא פסוק הראשון אפילו שוגג קרוב למזיד חייב, ע"כ מביא מפסוק בלא ראות שהוא מיותר שהרי כבר כתיב השליך עליו כל כלי בלא צדיה אלא דקמ"ל אפי' שוגג קרוב למזיד דהיינו שה אבן לרה"ר והרג אדם אפ"ה פטור ממיתה ממילא הפסוק הראשון מיירי דוקא במזיד ובא ללמד שההורג בכל דבר כו'. כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק טז:חוץ מן הברזל. משמע כאן דחומרא של ברזל היא מדלא כתב רחמנא אשר ימות בו כמו באבן ועץ, ובפרק הנשרפין (דף ע"ו:) איתא אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל כמו שנאמר באבן ועץ שהברזל ממית בכל שהוא וה"מ דברזיה מיברז פירוש דרך תחיבה אבל אם הניחו עליו לארכו דרך הכאה בעינן שיעור יד. וקשה תרתי ל"ל. ונראה לתרץ דהרמב"ם כתב בפ"ג דרוצח דבאבן ועץ צריכי תרי אומדנות אחד החפץ שהכה בו שנאמר אשר ימות בה כך אומדים כח ההכאה שנאמר באבן יד מכאן שמשערין את היד כו', וא"כ צריך תרי לימודים ללמד שאינם בברזל, ורש"י נקט כאן מיעוט אומד דחפץ המכה בו גבי ברזל, ובגמרא ממעט שמואל אומדן היד מכח דלא נאמר בו יד:
פסוק טז:גלוי וידוע לפניו שהברזל ממית בכל שהוא. בפ' הנשרפין (דף ע"ו) פירש"י ע"י תחיבה שתחב לו מחט בושט או בלבו וכתבו התוס' וקשה דא"כ אפילו קוץ נמי, אלא נראה כמ"ש בפרק ר"א דמילה דברזלא מיזרף זריף. וראוי ודאי לתרץ קושיא זו לפירש"י דודאי הרגיש בזה. ותו תמיה לי טובא מ"ש רש"י כאן שגלוי וידוע לפני הקב"ה שברזל ממית בכ"ש, מה יחוס להקב"ה בזה ומי לא ידע זה שהאדם מת אם נתחב לו מחט בושט ומה צריך ראיה ע"ז מן התורה. ונראה לתרץ הכל, דחיוב מיתה דרוצח ע"י גואל הדם חמיר טפי ממיתת, ב"ד דאילו מיתת ב"ד צריכה עדים והתראה ולא ע"י אומדנא כדאיתא (סנהד' ל"ז) פעם אחת נכנסתי לחורבה ואחד רץ אחר חבירו וההרוג מפרפר וההורג חרבו מטפטף בדם ואמר שם אין דמך מסור בידי שנאמר ע"פ שנים עדים כו' ולפי הנראה דמ"מ לענין אם ימית אותו גואל הדם אין הדין כך, דהא כתב הרמב"ם בפרק ששי וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד בלא התראה וכיוצא בהם אם הרגם גואל הדם אין להם דמים, והך כיוצא בהם כולל כההיא מעשה דחורבה שזכרתי, והראב"ד כתב עליו תמה אני ואיך נאמין בע"א להתיר דמו של זה לגואל הדם, הרי אע"פ שתמה הוא מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליו כי דין מיתה ע"י גואל הדם חמיר ממיתת ב"ד מכח כי יחם לבבו, ועפ"ז נראה לתרץ כאן, דקמ"ל קרא דבכלי ברזל דאם אירע כהאי מעשה שאחד נכנס אחר חבירו ומצא שהוא מפרפר ומת וזה מחט בידו עם דם דדמו של זה מותר להגואל הדם ואף שאין אנורואין בהרוג חבורה של פגע, דאע"ג דלא הותרה מיתתו לב"ד דאין מבורר כל כך, אלא לפני הקב"ה מבורר הדבר וע"כ התיר דמו לגואל דם, והך ברזל הנזכר כאן לאו דוקא ברזל אלא דרך תחיבה קאמר וה"ה בקוץ אלא שדבר, בהוה, דעיקר החילוק אם נהרג ע"י הכאה או ע"י תחיבה כמ"ש בגמרא דברזיה מיברז, וקמ"ל בזה דלענין מיתת ההורג ע"פ גואל הדם כל שאפשר שנעשה ע"י תחיבה הן בברזל הן. בקוץ אע"פ שלא ראינו התחיבה מ"מ הותר דמו לגואל הדם דבר זה אנו יכולים ללמוד מפסוק ואם בכלי ברזל כו' דהיינו מיתה הרגילה ע"י ברזל בתחיבה שלגבי גואל הדם הותר לו להמיתו ואמרינן דגלוי וידוע לפני הקב"ה שזה הרגו ע"י ברזל כל שהוא. ואף שלכאורה לשון רש"י מורה שגלוי לפני הקב"ה שהמיתה יכולה לבוא ע"י ברזל, מ"מ האמת יורה דרכו שהכוונה כך היא כמו שאמרנו. והכל ניחא בס"ד:
פסוק יז:באבן יד, שיש בה מלוא יד. הקשה הרא"ם למה לי קרא זה הא כבר כתיב אשר ימות בה, ונדחק בג"א לתרץ ע"ש ולפי מה שזכרתי לעיל בסמוך לק"מ דודאי לא במילוי היד תליא מילתא דאילו אבנים קטנים מלא יד אינה ממיתים כמו אבן אחת גדולה אלא בכח היד תליא מילתא היאך יכול לזרוק אבן להמית כמ"ש הרמב"ם וז"ל ואינו דומה זורק ברחוק עשר לזורק ברחוק מאה עכ"ל. והיינו לפי האבנים אמדינן עד היכן כח הזורקן, וגם לשון התרגום מורה כן דאמר כמיסת די ימות בה דהיינו לפי כח הזורקן, נמצא דבעינן שתי אומדנות כמו שזכרתי: