פסוק ב:ומגרש. רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:
פסוק ג:ולכל חיתם. ולכל צרכיהם:
פסוק ד:אלף אמה סביב. ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:
פסוק יא:והקריתם. אין הקריה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:
פסוק יב:מגאל. מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:
פסוק יג:שש ערי מקלט. מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:
פסוק יד:את שלש הערים וגו'. אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם:
פסוק טז:ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו', למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:
פסוק יז:באבן יד. שיש בה מלא יד:
פסוק יז:אשר ימות בה. שיש בה שעור להמית, כתרגומו לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:
פסוק יח:או בכלי עץ יד. לפי שנאמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שמות כא), יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:
פסוק יט:בפגעו בו. אפלו בתוך ערי מקלט:
פסוק כ:בצדיה. כתרגומו, בכמנא במארב:
פסוק כב:בפתע. באונס ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:
פסוק כג:או בכל אבן אשר ימות בה. הכהו:
פסוק כג:בלא ראות. שלא ראהו:
פסוק כג:ויפל עליו. מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה:
פסוק כה:עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו:
פסוק כה:אשר משח אתו בשמן הקדש. לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פרש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא, ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אתו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:
פסוק כז:אין לו דם. הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:
פסוק כט:בכל מושבתיכם. למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:
פסוק ל:כל מכה נפש וגו'. הבא להרגו על שהכה את הנפש:
פסוק ל:לפי עדים ירצח. שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:
פסוק לא:ולא תקחו כפר. לא יפטר בממון:
פסוק לב:ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון לתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן:
פסוק לב:לנוס. כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מלים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מברח ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כפר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדין לא נס ומהיכן ישוב:
פסוק לג:ולא תחניפו. ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחיבון:
פסוק לד:אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטמאתה:
פסוק לד:כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם: