א וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ב צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃ ג וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃ ד וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃ ה וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃ ו וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃ ז כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃ ח וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ י דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ יא וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ יב וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃ יג וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃ יד אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃ טו לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ טז וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ יז וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ יח א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ יט גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃ כ וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃ כא א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃ כב וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃ כג א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃ כד וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כה וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃ כו וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ כז וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃ כח כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃ כט וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ ל כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃ לא וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃ לב וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃ לג וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃ לד וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה ומגרש, ריוח, מקום חלק חוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית, ולא לנטוע כרם, ולא לזרוע זריעה. ע"כ. ברם, בהכרח ציווי זה מונע הרחבת ערי הלויים - עם כל האקולוגיה שבו, וזה קשה. (פ' מטות מסעי תשמ"ח) הערת ר' שמואל עמנואל שי': הרש"ר הירש בפירושו לפרשת ערי הלויים (ויקרא כה, לד) מסביר בהרחבה ובצורה מקורית את עקרונות התכנון של ערי הלויים (שלדעת משנה למלך, הלכות שמיטה ויובל יג, ה, נוהגים בכל ערי ישראל!) ואת משמעותם לגבי איכות הסביבה ואת ה"השפעה הגדולה על האופי הלאומי ועל חיי האומה". "הערים הקיימות אינן יכולות להתרחב מעבר למגרשיהן על חשבון השדות... ובדרך כלל אין להפוך אדמת שדות לתחום עיר. עם ריבוי האוכלוסיה יש להקים ערים חדשות". "הלכות אלה<fj> באות לשמור על 'אוכלוסיה עירונית העוסקת בחקלאות'".
פסוק ה:
"ומדֹּתם מחוץ לעיר... אלפַּים באמה...". שוב קשה לי (מעין הקושיה שבדיבור הקודם): איך מסתדרים עם מצוה זו במשך הזמן, הרי עיר עשויה להתרחב וממילא יתרחב ביותר שטח זה של הלויים? ובוודאי לא באה מצוה זו להקפיא את היקף העיר לנצח. (פ' מטות מסעי תשנ"ו, בניר עציון)
פסוק יד:
רש"י ד"ה את שלש הערים, ...דבגלעד נפישי רוצחים וכו'. קשה: הרי רוצחים - פירוש במזיד, וערי המקלט נועדו לשוגגים. וראה "שפתי חכמים" (אות ת) שמביא תשובת רא"ם ועוד. ור' יהודה גרינשפן שי' אמר לי שמהרש"א מַפנה למשנה במסכת מכות (ט ע"ב) שגם רוצחים במזיד הובאו תחילה לעיר המקלט - עד למשפטם, וממילא הכל אתי שפיר. (פ' מטות מסעי תשס"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, מכיון שאנשי גלעד היו שופכים דמים במרמה והיו מראים עצמם כשוגגים, היה צורך להרבות להם ערי מקלט כדי לקלוט את כולם, מפני שלא היו יודעים מי מהם הרג במזיד. וב"אוצר מפרשי התלמוד" על מסכת מכות (שם) מובאים תירוצים נוספים: (א) לפי תוספות שם, בגלעד מצויים אנשים שרוצחים במזיד בלא עדים, וכיון שהקב"ה מזמן לפונדק אחד את הרוצחים במזיד עם הרוצחים בשוגג (זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל עליו והורגו - ראה רש"י שמות כא, יג), צריך לומר (ראה מהר"ם שם), שהקב"ה מזמין את כל ההורגים בשגגה משאר המקומות לגלעד, כדי שההורגים במזיד שלא בעדים המצויים בקרבה, ייהרגו על ידיהם בשגגה. (ב) לפי "גור אריה" על אתר בגלעד נהגו זלזול כללי בחיי אדם, ממילא נמצאו שם גם הורגים במזיד וגם הורגים בשוגג. עיין שם עוד. הערת ר' זאב נוימן שי': הסבר נוסף מובא בספר "דרש דוד" של הרב דוד הופשטטר (עמ' רמח). לדבריו, בחוץ לארץ פוחתת השפעת הכהן הגדול להרבות שלום וממילא קרוב שם המכשול. ומביא בהערה מספר "פנים יפות" שהטעם הוא משום ריחוקם מבית המקדש.
פסוק כה:
רש"י ד"ה עד מות הכהן הגדֹל, ...והרוצח בא לסלק... אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול (ספרי קס). דבר אחר, לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. ע"כ. בדברי רש"י: "אינו כדאי שיהיה לפני כהן גדול", לכאורה הכוונה לומר שלא ראוי שהרוצח יגור בכפיפה אחת עם הכהן הגדול, אלא ישב בעיר מקלט כל ימי חייו של הכהן הגדול. בשני אופנים מבאר רש"י מה ענין חיי כהן גדול לגלות, ועל שניהם קשה לי: על הביאור הראשון - כיצד אפשר לומר על רוצח בשגגה שהוא בא לסלק השכינה, והרי כלל לא התכוון להרוג, כלומר לא "בא" לעשות דבר? ועל הביאור השני קשה לי - מכיוון שהכהן הגדול לא התפלל, צריך הרוצח לשבת בעיר המקלט עד יום מותו? ואם יאריך הכהן ימים, ישב זמן רב, כעונש על מה? וצריך עיון. (פ' מסעי תשנ"ב) הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה על הביאור הראשון, יש לציין לדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש ו, יב) שפוסק להלכה, שרוצח בשגגה גולה רק במקרה "שיפול דרך נפילה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה". כלומר דין גלות חל על אדם רק אם התרשל ולא נהג בזהירות הראויה, ומעשה שנעשה תוך חוסר זהירות, יש בו משום סילוק שכינה. ע"כ.
פסוק כה:
וראה שמות (כא, יג) ודברים (יט, א ואילך), וראה משנה מסכת מכות (פ"ב, מ"ו). ומזמן קשה לי: לכאורה אורך גלותו של כל רוצח בשגגה שונה, ואף יש שכלל אינו יושב בעיר המקלט, הא כיצד? (פ' האזינו תשנ"ו) וראה דברי "שפתי חכמים" (אות י) בשם "דבק טוב".
פסוק ל:
"כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרֹצח" וגו'. מכיוון שבשליח בית דין מדובר, הרי שמילת 'רוצח' כשלעצמה אינה שלילית, כפי שמקובל לחשוב, אלא משמעה - לקטול, וכמו שתרגמו התרגומים כאן. (פ' מטות מסעי תשמ"ו)
פסוק ל:
והשווה גם (פסוק כז בפרקנו) - "ורצח גֹאל הדם את הרֹצח". (פ' ואתחנן תשמ"ז)
פסוק לד:
"אשר אני שכן בתוכה". במסכת יומא (פה ע"א וברש"י לספר ויקרא יח, ל) מעיר רש"י - "הא אם תטמאו, איני שוכן", ואילו כאן ובספר ויקרא (טז, טז ד"ה השֹׁכן אִתם בתוך טֻמאֹתם) אומר רש"י "אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם", ולכאורה הרי זו סתירה. וצריך עיון. (פ' מסעי תשנ"ה) וראה "עמק הנצי"ב". לדבריו, לכן גלו מארצם, אבל בעודם שם, שכינה ביניהם אף בזמן שהם טמאים.