א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ׃ ג וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם־הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה׃ ד וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה והיה (וְהָיוּ֙) תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר־אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה׃ ה וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה׃ ו וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם׃ ז וְזֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן־הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃ ח מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה׃ ט וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן׃ י וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה׃ יא וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּב֔וּל וּמָחָ֛ה עַל־כֶּ֥תֶף יָם־כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה׃ יב וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב׃ יג וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה׃ יד כִּ֣י לָקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָראוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָקְח֖וּ נַחֲלָתָֽם׃ טו שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָקְח֣וּ נַחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ יח וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יט וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ כ וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כא לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן־כִּסְלֽוֹן׃ כב וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן־יָגְלִֽי׃ כג לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן־אֵפֹֽד׃ כד וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן־שִׁפְטָֽן׃ כה וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִיצָפָ֖ן בֶּן־פַּרְנָֽךְ׃ כו וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן־עַזָּֽן׃ כז וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן־שְׁלֹמִֽי׃ כח וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כט אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה לְנַחֵ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל וגו' כי אתם באים אל הארץ כנען. היל"ל אל ארץ כנען, אלא. אמר אל הארץ כנען, אל הארץ הידועה שעליה נאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בה"א הידיעה, היא נקראת הארץ שהיא מכוונת כנגד ארץ העליונה, וכן ארז"ל הנותן מטר על פני ארץ זו א"י, ושולח מים על פני חוצות זו ח"ל. הרי שחוצה לארץ נקראת חוצות. ואמר כנען, כמו כנען בידו מאזני מרמה, שת"י תגרא, שכל הנשמות באים לעשות שם סחורה. וחזר ואמר פעם אחרת זאת הארץ, לומר שזו נקראת ארץ. ואמר אשר תפל לכם חסר וא"ו, לומר שכבר נפלה בגורל לכם מששת ימי בראשית. ארץ כנען לגבלתיה כתיב, עיקר גבולה היתה לכם, כמו שארז"ל שבזמן הבריאה לקח הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד והשליכו על פני המים ונעשה ארץ ואבנים שבו נעשו הרים, זהו שאמר לגבלתיה, שעיקר, גבולה היה לכך. זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה לפני ה', כבר הוא נפול, כמ"ש ונכבשה הארץ לפני ה', אבל עתה תפול לכם, להמסר שרה בידכם, כדי שתהיה כל האומה מסורה בידכם ונוח להרגם:
פסוק ג:
ואמר והיה לכם פאת נגב וגו' ונסב הגבול וגו' ויצא הגבול זפרונה, וירד הגבול משפם, וירד הגבול הירדנה. למה כל אלו העקיפין, הולך מכאן סובב לכאן, יאמר המצרים החיצונים כמו הירדן וכמו ארץ אדום, וכל מה שבתוך המצרים היא תקרא ארץ כנען, כמו שעושין בשטרי מכירת קרקעות שמסמנים המצרים החיצונים וכל מה שבתוך המצרים הוא בכלל הקנין. אלא הכוונה היא לכנוס רצועה מתוך תחום זה לתוך תחום זה כדי שלא תשתכח האחוה מביניהם, ובסיבת זה יהיו אחים ורעים לעבודתו ית' ויהיו כולם גוי אחד, כי אם היה זה בצפון וזה בדרום רחוקים זה מזה, אחר זמן תשתכח האחוה ויהיה כל אחד כאומה אחת נפרדת מאחרת, ומזה יבא כל אחד לעשות לו חוקה אחרת ותורה אחרת, ויבאו להלחם זה עם זה ליקח ארצו מידו, כמו שעושין שאר האומות בחשבם שאינה אחיהם, ולא היה כן הכוונה, אלא שיהיו כולם גוי אחד בארץ, לזה באה התורה בנחלת הארץ והכניסה תחומו של זה לתוך תחומו של זה, כדי שלעולם יהיו משולבים וכלולים זה בזה, וילמדו זה מזה בעבודה ובתורה, ובזה יהיו כולם כאחד עובדים לאל אחד ב"ה בלב אחד ותורה אחת:
פסוק יז:
אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ. לפי שהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, לזה צותה שאלו ינחלו להם את הארץ, שאלמלא כן לעולם לא היתה נחלקת הארץ, שכל אחד היה אומר איני רוצה בחלוקתו של זה, אבל עכשיו שהיא ע"פ הדבור, יאלם פיו ויתרצה בחלוקתו על כרחו, ולזה אמר בפירוש אלה שמות האנשים ואלה שמות האנשים, לחזק הענין, ולזה הזכיר בכל אחד ואחד נשיא אחד שאמר נשיא אחד נשיא אחד תקחו לנחול, חזר והזכירם כל אחד ואחד בלשון נשיאות, ואמר נשיא בכל אחד ואחד כדי שיהיה להם מורא ואימה עליהם, ולזה למטה יהודה לא הוצרך להזכיר בו נשיאות, כי ממנו המלכות שיש לו מורא יותר, ובפרט כלב בן יפונה שעל ידו נכנסו לארץ. ובשמעון ובבנימין לא הזכיר בהם נשיאות, כתב רבינו בחיי ז"ל, בשמעון משום שיצא ממנו זמרי ובבנימין משום מעשה פילגש בגבעה. וחזר ואמר בסוף, אלה אשר צוה ה' לנחל, הכל היה לחזק הענין וכמו שאמרנו: