א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ׃ ג וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם־הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה׃ ד וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה והיה (וְהָיוּ֙) תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר־אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה׃ ה וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה׃ ו וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם׃ ז וְזֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן־הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃ ח מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה׃ ט וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן׃ י וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה׃ יא וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּב֔וּל וּמָחָ֛ה עַל־כֶּ֥תֶף יָם־כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה׃ יב וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב׃ יג וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה׃ יד כִּ֣י לָקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָראוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָקְח֖וּ נַחֲלָתָֽם׃ טו שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָקְח֣וּ נַחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ יח וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יט וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ כ וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כא לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן־כִּסְלֽוֹן׃ כב וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן־יָגְלִֽי׃ כג לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן־אֵפֹֽד׃ כד וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן־שִׁפְטָֽן׃ כה וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִיצָפָ֖ן בֶּן־פַּרְנָֽךְ׃ כו וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן־עַזָּֽן׃ כז וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן־שְׁלֹמִֽי׃ כח וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כט אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה לְנַחֵ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה תפל לכם, על שם שנתחלקה בגורל, נקראת חלוקה - לשון נפילה. ע"כ. לא ידעתי היכן מצינו כזה, וצריך עיון. (פ' מסעי תשנ"ה) הערת ר' שמואל עמנואל שי': מצאנו את הפועל 'נפל' לגבי גורל במגילת אסתר: "הפיל פור הוא הגורל" (אסתר ג, ז) כמצויין ב"שפתי חכמים" (אות ש).
פסוק ג:
רש"י ד"ה ממדבר צן, ...היה מעבירם את הנילוס לצד צפון וכו'. מכאן ברור שרש"י תפש שנחל מצרים הוא הנילוס או לפחות זרועו הצפונית.
פסוק ג:
שם. ...והוא כנגד מקצוע צפונית־מערבית של ארץ מואב וכו'. לשון "והוא" מתפרש בדרך הטובה ביותר אם נאמר שמדובר על המקום בו עמדו ישראל סמוך לירדן. (פ' מסעי תשנ"ב)
פסוק ו:
רש"י ד"ה וגבול, הנסין (האיים) שבתוך הים, אף הם מן הגבול וכו'. מכאן נראה שאז עוד לא היה הכלל שיש מים טריטוריאליים. קביעת הגבול התוך־ימי נגעה רק לאיים שבתחום זה ולא למים עצמם. (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק יד:
"...מטה בני הראובני לבית אבֹתם ומטה בני הגדי לבית אבֹתם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם". תמוה שלגבי שבט מנשה לא נאמר "לבית אבֹתם", והרי סביר להניח שגם הם התנחלו לבית אבותם, הגם שאין הכתוב מפרט־מפרש - חצי שבט, כיצד. (פ' מטות מסעי תשנ"ז) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: כאן לא כתיב "לבית אבתם", שלא לקחו כי אם לפי גבורתם. ע"כ. הערת ר' זאב נוימן שי': והגרצ"י קוק תירץ: שאינו בשלמותו של השבט, ולכן אינו של בית אבותם.
פסוק טז:
נשיאי ישראל נמנים בספר במדבר שש פעמים - במפקד שבראש הספר (פרק א), בתיאור חנייתם של שבטי ישראל מסביב לאוהל מועד וסדר מסעם (פרק ב), בחנוכת המזבח על ידי הנשיאים אחר הקמת המשכן והמזבח ומשיחתם (פרק ז) ובחזרה על סדר מסע הדגלים (פרק י). בכל אלו מופיעים אותם השמות. בפרק יג - הנשיאים־המרגלים הם אחרים, וכאן (בפרק לד), ברשימת שמות מנחילי הארץ, לא מופיעים אותם נשיאים ואף לא בניהם - לא של אלה ולא של אלה. ולפי דברי הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם א, ז) הרי הבן יורש את מעמד הנשיאות, אם אמנם ראוי הוא, וזו לשונו: "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה". וקשה לומר שלכ"ד אישים חשובים אלה לא היה בן ראוי! (פ' שופטים תשנ"ה) וראה אריכות דברים בגדרי חזקת שררה בדברי לספר ויקרא (טז, לב).
פסוק טז:
מסתבר שעתה, קרוב לכניסה לארץ, כלומר לקראת סוף ארבעים שנות המדבר, מתו גם הנשיאים (אם אמנם היו בני פחות מששים בשעת משלוח המרגלים), ועל כן היה צורך בנשיאים חדשים. (פ' מטות מסעי תשמ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הרי המרגלים חטאו ומתו, ורק כלב נזכר כאן. יהושע בן נון עבר למשרה רמה יותר.
פסוק יח:
רש"י ד"ה לנחל את הארץ, שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם. ע"כ. כלומר ממשיך כאן את אשר אמר קודם (בפסוק יז) - "בשבילכם ובמקומכם" - ומכל מקום מבחין בין קל שבפסוקנו לפיעל שלהלן (בפסוק כט) ומפרשו במשמע הפעיל - "שהם ינחילו אותה לכם למחלקותיו". ומעניין שתרגום אונקלוס אינו מבדיל בין שתי הצורות ומתרגם בשתיהן "לאחסנא". (פ' מטות מסעי תשמ"ח)
פסוק יט:
בפסוקים אלו באה רשימת האנשים, שנתמנו להנחיל את הארץ לתשעת השבטים ומחצית השבט, אחר ששבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה כבר לקחו את נחלתם מעבר לירדן קדמה מזרחה. והרי מספר נקודות שיש לתת עליהן את הדעת: (א) אצל יהודה (פסוק יט), שמעון (פסוק כ) ובנימין (פסוק כא) חסר התואר "נשיא" הנמצא בכל יתר השבטים. (ב) אצל יהודה ואצל בנימין גם אין המילה "בני", כמו אצל כל היתר. (ג) בולט שברוב השמות - אם של הנשיא או של אביו - יש צירוף המילה "אל". (ד) מעניין גם סדר מניית השבטים שכאן המתחיל ביהודה שמעון ובנימין, אלה שהרכיבו את ממלכת יהודה העתידה. (ה) רק בפסוקים כא ו־כג - בנימין ויוסף - אין ו"ו החיבור אל השבט המוזכר קודם לכן, וגם זה אומר דורשני. (פ' מטות מסעי תשנ"א, פ' מסעי תשנ"ה ופ' מטות מסעי תשנ"ח) על היעדר המילה "נשיא" בשלושת השבטים הראשונים (שאלה א) ראה חזקוני על אתר. לדבריו, כלב נקרא כבר עבדו של הקב"ה בענין המרגלים (למעלה יד, כד), ועמד בצדקו כל ימי חייו, לפיכך לא הוצרך לקרותו נשיא. נשיא שבט בנימין היה אלידד, הוא אלדד, חברו של מידד, שהיה נביא (למעלה יא, כו), וחשוב כמו נשיא. ויתכן גם שלא נקרא נשיא משום שעתיד להכשל במעשה פילגש בגבעה. ובנשיא שבט שמעון הושמט תואר נשיא בגלל כשלונם במעשה זמרי. טעם אחר מובא ב"אור החיים" הק' על אתר, וכך כתב: ואולי כי להיותם סמוכים לזכרון "נשיא אחד נשיא אחד", מובן כי הם נשיאים, ומשלושה ואילך הוּפלג (רחוק) זכרון הנשיאים והוצרך הכתוב לזכרו בכל אחד. וראה שם שני נימוקים נוספים. ולפי "העמק דבר" (בפסוק יט) אלו שלא נאמר בהם "נשיא", זה מפני שלא נבחרו נציגיהם אלא לחלוקת הארץ, ולא כהנו כנשיאי השבט.
פסוק יט:
על היעדר המילה "בני" אצל יהודה ובנימין (שאלה ב) ראה תירוץ "ישיבתי" אצל "העמק דבר". (פ' מטות מסעי תשנ"ח) הערת ר' זאב נוימן שי': והגרצ"י קוק תירץ: ביהודה ובנימין שהם שכניו של מקום ושייכי הדדי בירושלים ובמקדש, ענין המטה הוא כללי בשלמות אחדותו ולא של בני השבט בפרטיותם. וגם ששני אלה הוכנו למלכות מעיקרם ושמעון חזר ונמשך לאחיזת הנחלה כראשית בכרותם אחרי ראובן, וכמו בתחלת ספר שופטים. ולכן גם לא נזכרו בהם שוב בתורה ענין הנשיאות בפרטיות.
פסוק יט:
על סדר מניית השבטים כאן (שאלה ד) השיב הנצי"ב: חשב המקרא לפי גדולת האנשים בערכן, לא לפי חשיבות השבטים. ע"כ. ולפי "דעת מקרא" הסדר ברשימת השבטים כאן תואם את סדר התנחלותם בארץ, מדרום לצפון. ע"כ. (ראה הערה 6 שם).
פסוק כט:
רש"י ד"ה לנחל את בני ישראל, שהם ינחילו אותה לכם למחלקותיה. ע"כ. קצת קשה, שהנה בפסוק יז הבחין רש"י היטב בין קל והפעיל - "היה לו לכתוב ינחילו לכם" - ואילו כאן אינו מבחין בין קל ופיעל, ומבאר פיעל כהפעיל. (פ' מטות מסעי תשנ"ז) וראה מש"כ למעלה (בפסוק יח).