פסוק ב:וידבר ה' אל משה וגו' צו את בני ישראל. נסמכה פרשה זו למיתת משה, לפי שכל זמן שהיה משה קיים, היה לו להקב"ה נחת רוח על ישראל והיה מגין על ישראל, עכשיו שהוא מסתלק מי מגין על ישראל ויהיה לו נחת רוח עליהם, בקרבנות, שנאמר ריח ניחוח לה':
פסוק ב:צו את בני ישראל. אין צו אלא לשון זירוז א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, וכאן צריך ליקרב כבש תמיד בבוקר וכבש תמיד בין הערבים, לזה אמר אין לבני שום חסרון כיס אע"פ שאני מזרז אותם, למה את קרבני, הכל הוא שלי, כמו שנאמר כי לי כל חיתו יער. ורז"ל אמרו במדרש סמיכות אחרת וז"ל, לפי שהוא אמר אשר יצא לפניהם וגו', א"ל עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי, ויהיה פירוש את קרבני לחמי לפי זה, שיקרבוני כביכול ואל ירחיקוני, במה בלחמי, שיתעסקו בתורה, כד"א לכו לחמו בלחמי, כדי שתהיו אישי מלשון איש, כלומר שתהיו בני היכלי מבני חילא דמלכא, לאשי כתיב. ובזה אתם עושים לי נחת רוח, זהו ריח ניחוחי. ולזה אמר את קרבני לחמי, א"ת היא התורה מאל"ף עד תי"ו, לומר שמלבד הקרבן העיקר הוא התורה. ולזה היו אנשי מעמד עומדים ועוסקין בתורה במעשה בראשית, לומר שלא על הקרבן נברא העולם אלא על התורה, כמו שארז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. זהו תשמרו, רמז על אנשי מעמד שהיו עומדים ושומרים לזמן הקרבן, זהו להקריב לי במועדו. ואמר תשמרו, כמו ואביו שמר את הדבר, שימתינו לבנין בה"מ ולקרבנות, כמו שארז"ל כל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וצריך לכוון בפרשה זו כמ"ש בזוהר פרשת ויצא (דף קס"ד:) וז"ל, א"ר אלעזר את קרבני לחמי לאשי, את קרבני רזא דכנסת ישראל דכתיב את, את דייקא, קרבני דהא איהו קרבנא וקשורא לאתקשרא. לחמי דא מזונא דאתי מלעילא באתערותא דלתתא. לאשי, לאתכללא שאר חיילין אחרנין דאצטריכו לאתזנא כל חד וחד כדקא חזי ליה. ריח ניחוחי, דא רעותא וקשורא דאתאחדא כלא ברזא דעלמא עילאה. תשמרו להקריב לי במועדו, מאן מועדו, בזמן דאתער אברהם למעבד רעותיה דכתיב וישכם אברהם בבוקר, ובזמנא דאתעקד יצחק על גבי מדבחא דההיא שעתא בין הערבים הוה. וא"ר חייא אי הכי האי דכתיב במועדו במועדם מבעיא ליה, א"ל האי שעתא אתכליל אשא במיא ומיא באשא ובגין כך כתיב במועדו. ת"ח בכל קרבנין לא כתיב כמא דכתיב הכא תשמרו להקריב לי. תשמרו רזא דשמור דאיהי צריכא לקרבן לגבי לעילא דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו בימינא ושמאלא כמא דאתמר באברהם ויצחק וכלא ברזא עילאה, ע"כ:
פסוק ב:עוד תשמרו להקריב לי במועדו. מי שאפשר לו ללמוד ביום ובלילה, יעשה לו עת קבוע, ובאותו עת אני מתקרב עמכם, זהו להקריב לי, כביכול לי ממש. כמו שאמר בזוהר, עת לעשות לה' כביכול לה' ממש. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה', כלומר שלא יתעסקו בתורה שבכתב לבד אלא לחברה עם תושבע"פ זהו האשה, לחבר זה אלי, שהוא זה עם אלי אשתו, קרי ביה אשה, וכבוד אלהים הסתר דבר. ואמרו במדרש על פסוק ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, וכי יש מנחה טהורה בבבל, אמר הקב"ה הואיל ואתם עוסקים בה כאילו אתם מקריבין אותה, ע"כ:
פסוק ב:עוד את קרבני לחמי. הקב"ה אינו חפץ בחטאות ואשמות, שאדם יחטא ויביא קרבן, והקרבן שהוא חביב אצלו הוא קרבן עולה. לאשי, שכולו לאש, היא נקראת קרבני. לחמי, שהיא חביבה עלי כלחם שאי אפשר לחיות זולתו, היא העולה, שהיא כולה כליל. או יהיה פירוש לאשי כמו לאנשי. וכן מצאתי בזוהר כדלקמן כלומר לאותם שגברו על יצרם שנקראו איש, שנאמר אשרי איש, וארז"ל בעודו איש, להם אני אומר שיקריבו לי קרבן תמיד, ואיני קץ בהן, שנאמר אבוא ביתך בעולות. אבל חטאות ואשמות, על זה נאמר הוקר רגלך מבית רעך:
פסוק ב:ובזוהר את קרבני לחמי ואח"כ לאשי, (פירוש לאנשי), דלא חזי למשאל פרנסה ומזוני אלא בתר צלותא, דמאריה מלכא ייכול בקדמיתא ובתר ייכלון עבדוי, הה"ד באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי כו', ובתר אכלו רעים. אכלתי יערי דא צלותא דמיושב, עם דבשי דא קרית שמע, אכלתי יערי דא צלותא דמיושב דההוא יער לבנון יוצר אור ואופנים וחיות הקדש כולם קדושים כו' כל הני אקרון יער לבנון ואילנין ונציבין דביה, עם דבשי דא ק"ש דאיהו מתיקותא דכולא, שתיתי ייני עם חלבי דא צלותא דמעומד מטיבו דיינא עילאה דאתנטר ודא בג' ברכות הראשונות. עם חלבי דא שלש ברכות אחרונות, עד כאן מיכלא דמלכא. לבתר דאכל מלכא אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא. מכאן דאסור לב"נ לטעום כלום קודם צלותא ובפ' ויצא כתב וז"ל, את קרבני לחמי, קרבנא דקוב"ה בכל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב ספוקא לעילא ותתא, דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות. את קרבני לחמי הה"ד אכלתי יערי כו', לחשי הה"ד אכלו רעים ומה קוב"ה פקיד לאתערא מזונא דלתתא בגין לאתערא מזונא לעילא, מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא עאכ"ו דקוב"ה יתער ליה מזונא לעילא ויתברך עלמא בגיניה, ע"כ. א"כ יהיה פירוש את קרבני לחמי לאשי, בשביל אשי לעילא ותתא. ובפרשת שמות (דף כ"א) ז"ל, רבי יהודה אומר שני כבשים של כל יום, אחד קרב כנגד מדת החסד ואחד כנגד מדה"ד. את הכבש אחד, ולא אמר ראשון אלא אחד המיוחד כנגד מדת החסד, דבכל מקום שני לא נאמר בו כי טוב ר' תנחום אומר לפיכך יצחק תקן תפלת המנחה שהיא כנגד מדת הגבורה, א"ר יצחק מכאן אוי נא לנו כי פנה היום זו מדת החסד, כי ינטו צללי ערב זו מדה"ד, ע"כ. א"כ יהא זהיר בתפלת המנחה שהיא נמשכת אחר תפלת השחר שהתחיל החסד לכבוש מדה"ד שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר. לזה אנו קורין פרשת העקדה ואומרין ויעקוד את יצחק ולא אומרין ויעקוד ליצחק אלא את יצחק. עקידה ולא שחיטה, לפי שיש לו צורך לעולם, והאלהים עשה שייראו מלפניו. וכשבא לעת ערב ואברהם זקן ואין בו כח לבדו לכבוש, אז צריך ליצחק שיתגבר עמו. זהו ואת הכבש השני, שצריכים שנים לכבוש, זהו אומרו ואת בוא"ו. לזה בין הערבים בין ב' ערבים, אברהם ערב, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, ואומר חסד אל כל היום, וביצחק הוא אומר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, לפנות מדת הגבורה לפי שהוא ערב, לפי שראה גמלים, וארז"ל הרואה גמלים בחלום מיתה נגזרה עליו ונצול ממנה, לזה מפנה אותם שלא ישלטו בעולם, וכשבא הלילה יעקב עושה לו סוכה לשמור צאנו, שהוא רועה שנאמר ויעקב רועה את צאן לבן, לזה ויעקב נסע סכותה ואמר וכסוכה עשה נוצר, ואינו נכנס בתחומה, שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, ואומר לא תחסום שור בדישו יושב ושומר, עד חצי הלילה נקרא ליל וצריך שמור, וסימן ליל שמורים. לזה אומרים ובצל כנפיך תסתירנו וחותמים שומר את עמו ישראל ומחצות ואילך הוא כובש מדת הדין שנאמר ויאבק איש עמו עד עלות השחר ויאמר שלחני כי עלה השחר. כי מחצות ואילך ע"י עסקם בתורה נותנין לו כח לכבשו, שנאמר ובלילה שירה עמי, ואחר שעלה השחר נאמר תפלה לאל חיי, שהוא החסד. חיי בגימט' כח, שנותנין כח ישראל לאבות, ולזה מזכירים שלשתם בכל תפלה ותפלה, חיי חיים לעילאי, חיים לתתאי. ובסוד שלש ברכות ראשונות אמצעיות וג' אחרונות ונפילת אפים:
פסוק ב:ובזוהר פרשת ויקהל (דף ר') ז"ל, קחו מאתכם תרומה לה', ואי תימא דקשיא מלה עלייכו, כל נדיב לבו יביאה, מהו יביאה, אלא מהכא אוליפנא רזא דצלותא דבר נש, צלותא דבר נש דדחיל למאריה ואתקין תקוני דלעילא כמא דאוקימנא בקדמיתא, בשירין ותושבחן דקאמרי מלאכין עילאין לעילא, ובההוא סדורא ותושבחן דאקמוי לתתא איהי קשיטת גרמהא ואתתקנת בתיקונהא כאתתא דאתקשטת לבעלהא ובסדורא דצלותא בההוא תקונא דצלותא דמיושב איתקינו עולמתהא וכל אינון דילה ומתקשטן כל אינון בהדה, לבתר דאתתקן כולא ואסתדרו כד מטו לאמת ויציב, כדין כולא מתתקנן איהי ועולמתהא עד דמטו לגאל ישראל כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו בגין דכד ב"נ מטי לאמת ויציב וכלא אתתקנן, עולמתהא נטלי לה ואיהי נטלת גרמה לגבי מלכא עילאה, כיון דמטו לגאל ישראל כדין מלכא עילאה נטיל בדרגוי ונפיק לקבלא לה. ואנן מקמי מלכא עילאה עילאה בעינא לקיימא על קיומנא באימתא ברעדה, דהא כדין אושטא ימיניה לגבה ולבתר אושיט שמאליה דשוי לה תחות רישה ולבתר אתחביקו תרווייהו כחדא בנשיקו ואלין אינון ג' קדמייתא, ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה, ולכוונא בכל הני תיקונין וסדורין דצלותא פומיה ולביה ורעותיה כחדא, השתא דמלכא עילאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין, מאן דאצטריך למשאל שאלתין ישאל, דהא כדין שעתא דרעותא איהו, וכיון דשאיל בר נש שאלתיה מקמא מלכא ומטרוניתא כדין יתקן גרמיה ברעותיה ולביה לג' אחרנין לאתער חדוה דטמירו דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו ולאנחא לון בחדוא גניזא דאלין תלת, ועם כל דא דיהא רעותיה דיתברכון תתאי מאינון ברכאן בחדוה טמיר וכדין אצטריך למנפל על אנפוי ולממסר נפשיה בשעתא דאיהו נקטא נפשין ורוחין, כדין איהי שעתא לממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהי נקטא דהא כדין צרורא דחיי איהי כדקא יאות, ע"כ. וכן אמר בזוהר אסור לאכול קודם זמן המנחה, וז"ל בפרשת פינחס עד כאן מיכלא דמלכא כדלעיל, לבתר כן אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא, וע"ד לית חיובא דמזוני אלא לבתר צלותא בצלותא דמנחה (בערב) קודם צלותא מ"ט בגין דעד לא אשתכח דינא קשיא בעוד דאנפין דמלכא נהירין נימא תהלה לדוד בהאי סדורא, דלבתר דדינא קשיא שריא ותלי על עלמא לאו שעתא איהו ע"כ. ועשירית האיפה, בא להזהיר כשיבא שעה עשירית שהיא שעת האיפה לפי שבה סרח אדם הראשון כמו שארז"ל, (ובמדרש מביא זה המאמר באופן אחר, עיין בו), שעה ראשונה הוצבר עפרו, ב' גבלו, ג' רקמו, ד' נזרקה בו נשמה, ה' עמד על רגליו, ו' קרא שמות, ז' נזדווגה לו חוה, ח' עלו למטה שנים וירדו ז', ט' נצטווה, י' סרח, י"א נדון, י"ב נטרד. א"כ הואיל ובעשירית סרח היא שעת אפיית התנור שעת הדין, והיא שעה שנתעכל המאכל והיצר שנקרא איפה מתגבר, כמו שארז"ל על מראה של זכריה שאמר ואשא עיני ואראה והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ותשאנה את האיפה, ואומר למלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, א"ר יוחנן משום רשב"י זו חנופה וגסות רוח שירדו לבבל, פירש"י ז"ל והיינו שתים דקרא. הרי שיצר הרע נקרא איפה, וכן איפה בגימט' צ"ו אין צו אלא ע"ז שהיא עבודת היצר, וצריך אותה שעה לעסוק בתורה שהיא סלת, וכן סלת במלואה כזה, סמ"ך למ"ד סי"ו עה"כ בגימט' תורה, וכן סלת למנחה גימט' זו תורה. למנחה, שהתורה אותה שעה מנחה למדה"ד, לרוח היום ת"א למנח יומא כו', ואותה שעה היא שבה קם יצחק ומניחה כמ"ש לפנות ערב. בלולה בשמן, שצריך לבוללה בשמן דהיינו תורה שבכתב עם תורה שבע"פ, וכן נוהגין לומר בעת המנחה פרשת התמיד וברייתא של פטום הקטרת כדי למתק הדין. שמן שי"ן מ"ם נו"ן בגימטריא מתוק, תקום, תקום ותמתק הדין עד שלא יתגבר בכניסת הלילה, ובזה יהיה כתית, ויהיה רביעית מלשון והאם רובצת ת"א רביעא, ר"ל שתהיה כובשת מדה"ד. ההין, בגימ' ע' הם ע' שרים, שלא יקטרג שום אחד מהם. עולת תמיד, שהיא עולה תמיד לפני המקום. העשויה בהר סיני, שהיא התורה שנתנה בסיני, ובזה נכבשת מה"ד של בין הערבים. זהו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, לכבוש יצרו כמו שאמרנו, שהוא עת עיכול המאכל וצריך לכבשו בתורה:
פסוק ג:כבשים בני שנה. ב"ש וב"ה, ב"ש אומרים כבשים שהם כובשים עונותיהם של ישראל כד"א יכבוש עונותינו. וב"ה אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף, אלא כבשים שהן מכבשים עונותיהם של ישראל כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, בן עזאי אומר כבשים בני שנה שמכבסים עונותיהם של ישראל ועושין אותם כתינוק בן שנה. עוד כבשים בני שנה ר"ת כבש, שיכבשו יצרם לעשות רצון יוצרם. שנה, שישנו מעשיהם. שנים ליום, לא אמר שנים בכל יום או ביום, אמרו במדרש ליום בגלל היום, פרקליט לאותו יום כדי שלא יקטרג עליכם שרו של יום. עוד ליום, השמש נקרא יום, ומלכי מזרח ומערב כורעים ומשתחוים לה, ועולה חרון אף להשחית העולם. וכן ליום בגימ' פ"ו כמנין אלהים, דין עליכם מהרהורים רעים של לילה, שנאמר און יחשוב על משכבו, לזה לסתום פיו עשו קרבן של שחר, ולזה זמן שחיטתו משהאיר פני המזרח, והיה נשחט על קרן מזרחית צפונית שלא תפתח הרעה מצפון, ויהיה פרקליט עליהם, לזה ארז"ל ולא לן אדם בירושלים ובידו עון, שתמיד של שחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה, מ"מ לא לן אדם בירושלים ובידו עון מה טעם צדק ילין בה:
פסוק ו:עולה תמיד. לא אמר עולת תמיד כמ"ש עולת תמיד העשויה בהר סיני, אלא עולה תמיד, שהתמיד הוא עולה לפני מדה"ד ללמד סנגוריא על בני העולם. את הכבש אחד, שתי פעמים צריך אתה לכבוש יצרך, בבקר כדי שתהיה פנוי וכבוש לעבודתו יתברך כל היום, ופעם שנית בין הערבים. ואמר הערבים ולא אמר בערב, לומר שערב ובקר הם ערבנין, זהו בין הערבים מלשון ערבות, א"כ שני ערבים ערבנין, האחד של לילה והב' של יום. ותמיד יהיו עיניך פקוחות, כי בכל יום הוא צופה להמיתך, כמו שארז"ל צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. תמימים, כדי שתהיו מוכנים לפני המקום. וכתב רבינו בחיי ז"ל, תמימה חסר כתיב שהיו שניהם שוים, ובכל שנה תש"ל, שהשנה שס"ה יום, וב"פ שס"ה הם תש"ל תמידים. תמימים שנים ליום, ר"ת תש"ל. שנים ליום, פרקליט ליום, מליצין הם נגד היום ונגד ישראל, ע"כ. ומה שאמר אחד ולא אמר האחד, בא לרמוז על י"ג שהיו עוסקין בו, כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמידים ומוספין וז"ל, י"ג בני אדם היו עוסקים בתמיד של שחר, אחד שוחט ב' מקבל הדם ג' מדשן המזבח ד' מדשן המנורה ה' מעלה הראש ו' מעלה שתי ידים ז' מעלה העוקץ והרגל ח' מעלה החזה והגרה ט' מעלה ב' דפנות י' מעלה הקרבים י"א מעלה סולת הנסכים י"ב מעלה החביתין י"ג מעלה היין של נסכים, והכל בפייס (פירוש גורל), ובין הערבים לא היה בו פייס, אלא כל כהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית הוא יזכה בין הערבים, ע"כ. ובפרשת תצוה אמר האחד, ואמר וזה אשר תעשה, צוה על העשיה, שם אמר האחד המיוחד, לפי שהיו מבקרין אותן מבערב קודם ההקרבה, ובשעת ההקרבה, א"כ האחד המיוחד שהוא המבוקר. אבל כאן לא אמר אשר תעשה הוא צווי על הענין. תעשה בבקר, כתב רבינו בחיי ז"ל, בגימ' לארבע שעות. כן העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות, במסכת עדיות. וזה משתנץ החמה עד שתפרוש זריחתה בעולם. לפי שהעולם נברא ביום שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ע"כ:
פסוק ט:וביום השבת שני כבשים וגו', לפי שבשבת שולט שבתאי והוא מעורר מלחמות ורעב ושבי וביזה וביום השבת מלאכו שבתאי ומשרתו קצפיאל ל' קצף ומשחית, לכבוש שניהם היו שני כבשים. בני שנה, לומר שהקב"ה יכול לשנותם, לפי שהשבת היא אות ביני ובין בני ישראל, ומי שנכנס בין המלך והמלכה חייב מיתה, ולזה אמרה תורה לענג השבת ולאכול ולשתות בו, הפך המזל שהוא מעורר רעב בעולם. וכן עונה של תלמידי חכמים הוא בליל שבת, וכן לכבדו בכסות נקיה, היפך משבי וביזה, וכן אסרה תורה שלא לכעוס בו שהוא בכלל לא חבערו אש, כדי שלא לעורר המזל, וצוה להיות שלום בבית כדי שמלאך רע יענה בעל כרחו אמן. ואמר תשמרו להקריב, כמו ואביו שמר את הדבר. לפי שכל זמן שהיו ישראל במדבר לא הקריבו קרבן לפי שהיו נזופים, א"ל הקב"ה תשמרו הדבר בלבבכם לכשתבאו לארץ שתקריבו ואני מעלה עליכם כאילו הקרבתם. זהו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה':
פסוק ט:ובמדרש א"ר יצחק כל עסקיה של שבת כפולים, שני העומר לאחד, קרבנה כפול שנאמר שני כבשים, ענשה כפול שנאמר מחלליה מות יומת, שכרה כפול שנאמר וקראת לשבת עונג אז תתענג וגו', אזהרותיה כפולות, שנאמר זכור את יום השבת שמור את יום השבת, מזמור כפול שנאמר מזמור שיר ליום השבת, ע"כ. וכוונת ר' יצחק באומרו שכל עסקיה כפולים, הוא שארז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בת זוג ולי לא נתת בת זוג, אמר לה כנסת ישראל תהא בת זוגך, להורות על זה היו כל עסקיה כפולות, לומר שאינה יחידה בלא זוג, ולזה הוא פרשת קרבן מוסף שבת שני פסוקים, כי אם היו ג' פסוקים היה צריך להוציא ספר שני לקרוא פרשת קרבן מוסף שבת כמו שעושין במועדים, ולהורות שבשבת אין בין ישראל לאביהם שבשמים שניות כמו המועדים שנאמר בהם אשר תקראו אתם, שמזמנים אותם, אבל השבת הוא מזמן ומקדש את ישראל, לזה הוא ספר אחד. עוד במועדים מוציאים ספר שני כדי לקרות בו מוספו של יום, לפי שבכל מוסף ומוסף יש בו שעיר לחטאת לכפר, אבל בשבת אין בקרבן מוספו שעיר לפי שהן רצוים לפני טמא, מקדש ה' אסתאב בחובייהו דבני נשא, ותאנא מאי דכתיב ואיבה אשית בינך ובין האשה כ"ד זינין מסאבותא אטיל חויא בנוקבא כד אתחבר בהד' כמנין ואיבה וכ"ד זינין דינין מתערין לעילא וכ"ד לתתא ושערא רבא וטופרין סגיאו וכדין דינין מתערין בכולא, ותאנא כד בעאת אתתא לאתדכאה בעיא לספרא ההוא שערא וההוא טופרא וכל זוהמא דבהון דרבו ביומי מסאבותא, ותאנא ברזא דמסאבותא זוהמא דטופרין יתער זוהמא אחרא ובגיני כך בעיין גניזה ומאן דיעביר לון לגמרי כאילו אעבד חסד בעלמא, דתאנא לא ליבעי ליה לאינש למיהב דוכתא לזינין בישין, דתנינן אלף וארבע מאה וחמש זינין בישין מתאחדן בההוא זוהמא דאטיל חויא תקיפא, וכלהו מתערין בההוא זוהמא דטופרין, ואפילו מאן דבעי למעבד חרשין לבני נשא משום אינון דתליין בהו ומאן דיעביר לון כאילו אסגי חסד בעלמא ודינין בישין לא משתכחין ויעבר ההוא זוהמא וטופרא אתרשים ביה, דתניא מאן דדריך ברגליה או במסאניה עלייהו יכיל לאתזקא, ומה בהאי שיורי דשיורי דזוהמא דלעילא כך, אתתא דמקבלא ואתחברת בחויא ואטיל בה זוהמא עאכו"כ, וי לעלמא דמקבלין מינה בההוא זמנא. בגיני כך ואל אשה בנדת טומאתה וגו'. אמר רבי שמעון אמר קוב"ה הביאו עלי כפרה בר"ח, עלי ודאי, ובגין דיתעבר ההוא חויא ויתבסם מאן דבעי עלי, כד"א בקרח הנועדים על ה', דבגינהון יתער מה דיתער דאתי מסטרייהו, אוף הכי הביאו עלי כפרה ממש בגין דיתבסם ויתעבר ולא ישתכח חויא באתר דשאדי, וכל כך למה על שמיעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך. ובגיני כך כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ע"כ. ובפרשת ויקהל (דף ר"ח) ז"ל, כד חב אדם אתעדי מניה ההוא לבושא יקירא דאתלבש ביה בקדמיתא כד אעיל ליה בגנתא דעדן, ולבתר דחב אלביש ליה בלבושא אחרא, לבושא קדמאה דאתלבש ביה אדם בגנתא דעדן איהו הוה מאינון מלבושין מאינון רתיכין דאקרון אחוריים ואינון לבושין דאקרון לבושי טופרא, וכד הוה בגנתא דעדן כל אינון רתיכין וכל אינון משריין קדישין כלהו סחרי ליה ואתנטיר מכולא ולא הוה יכיל מילא בישא לאתקרבא בהדיה, כיון דחב ואתעברו מניה אילין לבושין דחול ממילין בישין ורוחין בישין, ואסתלקו מניה אינון משריין קדישין ולא אשתארו ביה אלא אינון ראשי טופרי דאצבען דסחרי לון לטופרין סחרנו דזוהמא אחראו בגיני כך לא ליבעי ליה לאינה לרבאה אינון טופרין דזוהמא, דהא כמא דסניאו הכי נמי אסני עליה קסטרא וידאג כולא יומא, ובעי לספרא לון ולמרמי לון דלא יעביד קלנא בהאי אתר דיכיל ההוא בר נש לאתזקא, וכולא כגוונא עילאה, דהא לכלהו אחוריים סחרא סטרא אחרא ולא אצטריך לרבי לון, ע"כ. מכאן ראיה למה שאמרנו. ומצאתי כתוב שלא יחתוך הצפרנים אלא בערב שבת אחר חצות, לפי שממשלתם בחול ולא יעביד בהו קלנא, אבל כשבא המלך בטלה ממשלתם ואז יקוץ אותם ובפרשת פינחס זה לשונו, ובראשי חדשיכם וגו' אמר אשכחנא בספרא דחנוך דאמר כמא דבר"ח אדכיאת סיהרא למקרב בבעלה ואצטריך למיהב לסטרא אחרא חולקא דא בההוא זינא דיליה, אוף הכי אצטריכא אתתא למיהב חולקא בההוא זינא בשעתא דאדכיאת לאתקרבא בבעלה, ומאן איהו ההוא חולקא טופרא בטנופא דילהון וזעיר מריה דשערא ולאכרכא לון דא בדא ולא יזיל אבתרה ההוא סטרא בישא לאבאשא לה ויתפרש מינה בכל סטרין, ומה תעביד מההוא שערא וטופרין לבתר דתכרוך לון כחדא אצטריך לאנאא לון באתר דלא עברין תמן בני נשא או בגו חורין תתאין דחצרא ותגנז לון תמן, ע"כ. ובספר המערכת פירש זה המאמר אמרה ירח וכו' והאריך בו, עיין שם פרק ד' דף ק"ז:
פסוק טז:ובחדש הראשון בארבעה עשר יום פסח וגו' לפי שאמר לעיל שבכל חדש וחדש היא מתחדשת, אמר עתה שבחדש הראשון בא לה החדוש והשפע מהחסד, שלזה רומז הפסח, והיא ארבעה שהיא רביעית והיא עשר, א"כ פסח הפה סח ושואלת מלמעלה שיבא לה מהבינה ע"י החסד, זהו לה' שהלמ"ד היא רומזת למקום עליון שהיא נקראת מגדל פורח באויר, ועולה ג"כ עד הכתר. ולזה אמר מצות יאכל ולא אמר תאכלו, יאכל כשהשפע יורד מלמעלה מתרווים הספירות כולם על פי דרכם, ולזה רמז יאכל, עוד יאכל מי שעושה מצה ומריבה והוא משטין עליכם יאכל ויכלה שה' פסח עליכם. עוד אמר יאכל ולא אמר תאכלו כמ"ש בפרשת בא אל פרעה ובפרשת אמור, לפי שבפרשת בא היה הדבור בזמנו שהוא ביום י"ד ואמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, אמר תאכלו, וכן בפרשת המועדות שהיא פרשת אמור, אמר תאכלו, לפי שאמר אלה מועדי ה' אמר תאכלו, אבל כאן הוא אומר כשיארע ויבא הזמן, כמו שאמר וביום השבת כשיבא השבת, ובראשי חדשיכם כשיבא ראש חדש. כן ובחדש הראשון כשיבא זה הזמן יאכלו. ועדיין אינו בעולם אלא כשיבא יאכלו:
פסוק יח:ביום הראשון מקרא קדש. ולא אמר יהיה לכם כמו שאמר ביום השביעי שאמר מקרא קדש יהיה לכם לפי שביום הראשון הוא יום ט"ו לחדש הלבנה במילואה, ואין שטן ואין פגע רע, אבל ביום השביעי שהלבנה בחסרון, אולי ימצא מקום ליכנס, לזה אמר יהיה לכם הוא מקרא קודש, וכמ"ש מצות, מי שעושה מצה ומריבה יאכל, אין לו מקום ליכנס, למה כבר עשה הקב"ה וחג חוג שלא יכנס, זהו חג ז' ימים, לזה כל מלאכת עבודה לא תעשו, לפי של"ט מלאכות הם לצורך זה העולם, ויש לו פניה בהם. מלאכת עבודה, ר"ת וס"ת מתעה שהוא מתעה בני אדם ושוגה בה ופונה לבו מעבודתו ית', והתורה אמרה אל תפנו אל האלילים, אל תפנו אל מדעתכם. מלאכת עבודה שהמלאכה מולכת על עבודתו ית' ומונעת אותו, ששוגה בה ומביאתו לידי לווטין, לזה היו המלאכות ל"ט, אלא יתעסקו בתורה שהיא טל אורו"ת בגימ' תורה יתר ב', הם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ולזה אורות בלשון רבים, וכן ארז"ל כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו כו', ובפרט בימי המועדים שנקראים מקראי קדש, כמו שארז"ל כשנכנסו ישראל לארץ אמרה תורה נתת להם הארץ עתה יתעסקו זה בבנין ביתו וזה בכרמו תורה מה תהא עליה, אמר לה הקב"ה בתי כבר נתתי להם שבתות וימים טובים שיתעסקו ביך, א"כ מקראי קדש שיקראו וילמדו בקודש שהיא התורה, ובזה שעיר חטאת הקטיגור יעשה סניגור, והוא יחטא וידכי, כמו מי חטאת מי דכיותא, א"כ הוא יחטא ויכפר ויקנח עליכם, ולזה לא אמר שעיר עזים כמו שאמר בשאר המועדים, וכן לא אמר לחטאת אלא ושעיר חטאת, שהשעיר עצמו הוא חטאת, יעשה סניגור עוד ושעיר חטאת, כדי לכפר על מכירתו של יוסף, כמו שכתבנו על פסוק ויטבלו את הכתונת בדם, הכתונת הידועה, צריך לקנח אותו הדם, לזה לא אמר עזים, כדי לכסות על שעיר עזים:
פסוק כו:וביום הבכורים וגו'. אמר בהקריבכם מנחה וגו' בשבועותיכם, כולי האי למה כל הסימנים האלו, יאמר וביום הבכורים קדש יהיה לכם, ועוד מנחה חדשה היא העומר, ולא מצינו שנקרא מנחה, אלא כוליה קרא לדרשא אתי, וביום הבכורים, הוא יום שנבחרו ישראל לקבל התורה, שנאמר כענבים במדבר מצאתי אבותיכם כבכורה בתאנה בראשיתה, שחז"ל דרשו פסוק זה על ישראל בקבלת התורה, וז"ל כענבים במדבר מצאתי אבותיכם, מדבר בישראל בשעה שעמדו על הר סיני נמשלו כענבים, מה ענבים נאות מבחוץ וכעורות מבפנים, כך היו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הרי בפיהם, אבל בלבם לא היה נכון, שנאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, ד"א מה ענבים הללו חרצנים מבפנים כך היו ישראל והאספסוף אשר בקרבו, מה ענבים יש בהם מאכל ומשקה כך היו ישראל, יש בהם בני תורה ויש בהם בני מעשים, כבכורה בתאנה, שאורין אותה פירוש שמלקטים אותה) אחת ואח"כ שתים ואח"כ שלש ואח"כ בסלים ובמגרפות. כך ישראל בתחלה במצרים נתן להם מצות מילה, שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו, ובמרה נתן להם שבת ודינים שנאמר שם שם לו חק ומשפט, וכשבאו לסיני נתן להם עשרת הדברות ומצות עשה ומצות ל"ת וכל התורה זהו בכורים. בהקריבכם, שהקריבו עצמן לקבל התורה. מנחה, שנחה ושקטה הארץ בקבלת ישראל התורה, כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, בה"א הידיעה,, זה ששי בסיון, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה אתם מתקיימים ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו, היינו דכתיב ארץ יראה ושקטה, יראה שלא יקבלו ישראל את התורה, וכאשר קבלוה שקטה. זהו מנחה, שנחה ושקטה. חדשה, שנתחדשו נפשותיהם, כמ"ש בחדש השלישי שנתחדשו נפשותיהם, לזה מתו, שנאמר נפשי יצאה בדברו, יצאה נפשם שהיתה מטונפת מגלולי מצרים וטבלו בנהר דינור לקבל התורה כמו שכתבנו בפרשת יתרו. וכן בכל שנה, כמ"ש במדרש אמר הקב"ה לישראל בני הוו קורין פ' זו בכל שנה ושנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני על הר סיני ומקבלים התורה שנאמר ביום הזה, והיל"ל ביום ההוא, ואמר הזה, כאילו זה היום קבלוה מחדש. בשבועותיכם, בשבעתכם כתיב, יום שנשבעתם בהר סיני שלא להחליפו באל אחר, שכן בדבור ראשון אמר אנכי ולא יהיה לך, והוא ג"כ נשבע שלא להחליף אתכם באומה אחרת, שנאמר למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע וגו'. זהו בשבעתכם כביכול אני ואתם. מקרא קדש יהיה לכם, הואיל ונכתר זה היום באלו הכתרים, ראוי הוא לעשותו קדש ולשמוח בו. אותו רשע נאמר בו יום הולדת את פרעה ויעש משתה, כל שכן יום שנתחדשו ונתן להם כלי חמדה, ותעשו ג"כ סעודה כביכול להקב"ה, ולעשות לו נחת רות, במה בקרבנות, שנאמר והקרבתם עולה לריח ניחוח לה'. ומה שלא הזכיר כאן בשעיר של עצרת חטא, כתב רבינו בחיי ז"ל הטעם בזה על דרך הפשט, לפי שהוא זמן מתן תורה, ושם היו ישראל כקטן שנולד שהוא בלא חטא. ועל דרך הקבלה ירמוז לעצירתו של עולם, שבו יתבטל יצר הרע לגמרי וגדר אבניו נהרסה, ע"כ:
פסוק כו:ובזוהר שאלו למה לא היה חג זה ז' ימים, מאחר שהוא אחד מהג' מועדים, וז"ל, בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' יומין, והא הכא אתחזון יתיר מכולא, פתח ואמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וכי מאי שנא הכא והוא זוכה לך בדין, כך אמר הקב"ה לישראל אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין תהון מזכירין לפני זכות אבותיכם. באחד זה אברהם שנאמר אחד היה אברהם. זכרון תרועה זה יצחק שנאמר והנה איל אחר. מקרא קדש, זה יעקב שנאמר שמע אלי יעקב וגו' וישראל מקוראי, אימתי אתם מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין, בחדש השביעי:
פסוק כו:מצאתי כתוב בספר הרוקח וז"ל, מנין לנו שבראש השנה באים לדין שנאמר למשפטיך עמדו היום. בפרשת אמור בכל הרגלים כתיב יום לבד מראש השנה, בפסח כתיב יום, ובחמשה עשר יום לחדש, ובעצרת כתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה וגו', וביוה"כ כתיב וקראתם בעצם היום הזה וגו' כי יום כפורים הוא, בסכות כתיב ביום הראשון וביום השביעי, אבל בראש השנה אמר זכרון תרועה ולא הזכיר יום, זהו ימים יוצרו ולא אחד בהם, ולו קרי, לומר ימים יוצרו ולו להקב"ה אחד בהם שלא כתב בו יום. ועל ספרך כולם יכתבו, וסמיך ליה ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם, לומר שצדיקים גמורים נכתבים לחיים. אם תקטול אלוה רשע רשעים נכתבים למיתה. אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, בינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים. מכאן אסמכתא למאי דאמר רבי כרוספדאי אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, ואמרינן אדם נידון בראש השנה ונגמר דינו ביום הכפורים. ולא אחד בהם, ס"ת אדם, לכך אנו מתפללים זכרנו לחיים כו'. לכך בפרשת ראש השנה שבסדרא זו יש תיבות כמנין חיים. ומנין שביום הכפורים נחתם, שהרי בסדרא זו בחול ובשבת ובפסח ובעצרת ובראש השנה ובסכות כתיב יום בפרשת המוספים, אבל לא ביום הכפורים, זהו ימים יוצרו ולו אחד בגימט' שנ"ד כמנין שנת הלבנה, ולו אחד, להקב"ה יום הכפורים. ולו קרי, ולא כתיב, אין שטן מקטרג על עבירות שנעשו אותו היום, כדאיתא בפרק קמא דיומא. א"כ ולו אחד, יום אחד שהוא יום הכפורים, אין לו בו קטרוג. יום אחד, בגימט' הדין. ולפי שבפרשת אמור אין כתיב יום בראש השנה, לפי שבא בראש חדש, ומקדשין את החדש ע"י הלבנה, ואין כבודה אלא בלילה, שנאמר את המאור הקטן לממשלת הלילה, וראש חדש תלוי בב"ד ובעדים, ופעמים שאין רואין אותו בזמנו, ופעמים בא בארוכה ואין רואין אותו ביום שראוי לו להיות בו ראש חדש, לכך אין יום בפרשת ובראשי חדשיכם, שאין מברכין ברכת הלבנה אלא בלילה, ולכך אין יום בפרשת אמור בפרשת ראש השנה, ע"כ. ובתיקון שתקנו ז"ל ג"פ חיים, שאומר זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר החיים, כנגד שלשה ספרים, כנגד ספר צדיקים אומר זכרנו לחיים, שזכירה היא בצדיקים שנאמר זכר צדיק לברכה, אל מלך חפץ בחיים כנגד רשעים, שנאמר כי לא אחפוץ במות המת, כתבנו בספר חיים כנגד בינונים שהם תלוים ועומדים לכתיבה. א"כ יהיה פירוש באחד לחדש על זה הדרך, בא אחד, בא יום שממתין לו השטן שהוא יום ראש השנה יום דין, כי ליום זה הוא ממתין, כמ"ש ולא אחד כתיב, ולו קרי, יום ראש השנה, ולהקב"ה יום כפור, לזה נתן הקב"ה עצה לישראל ואמר להם יום תרועה שתערבבו השטן, ויהיה ג"כ לכם יום תרועה, יום שברון, כמו תרועם בשבט ברזל, ולזה יום תרועה מוטעם טרחא, שחוזר לכאן ולכאן: