צו וכו׳ מה אמור למעלה וכו׳ דק״ל אמאי כתיבה בל׳ ציווי ולא בל׳ דבור ואי משום חסרון כיס הא בכלהו קרבנות נמי איכא ח״כ לישראל ומשני כלפי שהוא צוה להקב״ה על בניו השיבו בל׳ זה:
פסוק ג:
שנים ליום כפשוטו ועיקרו וכו׳ כלו׳ לעול׳ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומ״מ הואיל וקרא יתירא הוא דהא נשמעיניה ממאי דכתיב אח״כ את הכבש אחד וכו׳ צ״ל דלדרשה אתא שיהיה נשחט כנגד היום דאי הוה כתיב ביום הוה משמע בצד היו׳ בבקר במזרח ובערב במערב השתא דכתיב ליום משמע להיפך שיהיה מקביל ליום דהיינו כנגדו:
פסוק ד:
את הכבש א׳ אעפ״י וכו׳ הרמב״ן ז״ל טען דאינו נכון שכבר נאמר שם עולת תמיד לדרתיכם ותי׳ בש״ח בשם החזקוני דהא מיעוט דורות שנים ולא יותר לכך אצט׳ הך קרא ע״כ ואחר המחילה לא נהירא דהא כתיב התם תמיד להדיא אלא נר׳ דמאי דאיצטריך הך קרא לאו על עיקר הקרבה דבעי׳ שנים ליום תמיד דהא כבר כתיב התם אלא משום א׳ בבקר וא׳ בערב דה״א דהא דכתיב התם את הכבש הא׳ וכו׳ זהו דוקא בימי המלואים דבזה מיירי קרא דהתם קפיד קרא הכי אבל לדורות כל אימת דבעי אפי׳ תרווייהו בצפרא או תרווייהו בפניא דהא לא כתיב תמיד אלא על שיהיו שנים בכל יום מש״ה הדר וכתב הכא לומ׳ מה שאמרתי לך שם בימי המלואים כך דינו תמיד לעולם וקרא דהתם נמי קאי אקרא דהכא דכי היכי לדורות הואי נמי במילואים:
פסוק ו:
העשויה בהר סיני באותן וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון ה״פ דקרא אותה העולה עצמה שעשו בהר סיני בימי המלואים כדכתיב בפ׳ תצוה היא עצמה הנוהגת לדורות ולכך פי׳ קשה מה ענין הר סיני אצל מלואים הול״ל במדבר סיני לכך מייתי ד״א ומיהו לד״א נמי קשה דכיון שאין זו מענין אותה עולה כלל דההיא לא עולת תמיד הואי אלא שבא להקיש עולת תמיד אליה לומר דטעונה כלי לא הוה ליה למימר העשויה אלא כעשויה:
פסוק י:
על עלת התמיד אלו מוספין וכו׳ מגיד שאין קרבן וכו׳ פי׳ משמעות הכתוב מובן ממילא דבשבת נמי בעי קרובי אף התמיד ואמנם מדכתיב על ולא כתיב בלשון אחר כגון מלבד ש״מ דר״ל על עולת התמיד אחר עולת התמיד דהיינו חדא מנייהו שהיא עולת הבקר תעשו את אלה וממילא נשמ׳ שהיא באמצע:
פסוק יד:
זאת עולת וכו׳ שאם עבר וכו׳ אף על גב דכתב כן גבי שבת לא הוה ילפי׳ מיניה ר״ח דאיכא למימר שאני שבת דחמיר דאסור בעשית מלאכה ודוקא מה שהוא חובה ליום שרא רחמ׳ דכתיב וביום השבת וכו׳ אבל תשלומין של שבת אחרת קום ליה במחלליה מות יומת אבל בר״ח דשרי בעשיית מלאכה אימא יקריב ג״כ תשלומין של ר״ח אחד ואי כתב רחמ׳ בר״ח לא אתי שבת מניה די״ל דוקא בר״ח דיומא אחרא הוא דאף על גב דכלהו ר״ח איקרון מ״מ זה חדש ראשון וזה חדש שני וכן עזה״ד והילכך לית ליה בשני תשלומים דראשון אבל בשבת דכלהו שוין זה שבת וזה שבת אימא אית ליה תשלומין בשבת אחרת צריכי והשתא דכתביה רחמ׳ בשבת ור״ח אתו כלהו מועדות מנייהו במה מצינו דלית להו תשלומין לא של פסח בעצרת ולא של פסח של שנה זו בפסח של שנה אחרת:
פסוק טו:
ושעיר עזים וכו׳ הביאו כפרה וכולי להפיס דעתה הוא דקאמר הכי אמנם בקושטא מאמר זה הוא מסתרי תורה וכבר מבואר בספרי המקובלים ז״ל ע״ע:
פסוק טו:
על עולת התמיד יעשה כל וכו׳ דלא תטעה משום דכתיב יעשה בלשון יחיד דלא קאי אלא על שעיר החטאת בלבד. לכך פי׳ יעשה כל הקרבן הזה:
פסוק יט:
פרים כנגד אברהם וכו׳ המדרש הזה בעי למתלי ליה כיפי ולהעמידו על מלואו דאכתי יש להבין לפי דרכו למה פרים שנים ואיל אחד וז׳ כבשים בין בר״ח ובין בפסח ועצרת ושעיר חטאת אחד ובר״ה וביום הכפורים נשתנו בפרים דליכא בהו אלא פר אחד ובסוכות ע׳ פרים ואילים שנים וי״ד כבשים ושעיר חטאת א׳ ונלע״ד דבראשונים בא הרמז פרים ב׳ ואיל אחד כל׳ אף על גב דפרים ב׳ שיצאו מאברהם יצחק וישמעאל מ״מ איל אחד כי לא נחשב זרע אלא ביצחק כי ביצחק יקרא לך זרע וכבשים ז׳ בא הרמז ביעקב דהיינו ישראל שזכו לקבל תורה אחר ז׳ דורות מאבינו הראשון דהיינו אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם ומשה ושעיר חטאת אחד רמז ליהושע חטאת מלשון ובני שלמה חטאים שהיה חסרון כמ״ש רש״י ולעיל פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה ולכן צדק הרמז בשעיר חטאת הביאו כפרה שמעטתי את הירח שה״ס יהושע אבל בראש השנה וביום הכפורים שהם ימי דין כדי שלא ליתן פ״פ לקטיגור אין אנו מזכירים ישמעאל כלל אלא פר א׳ ובסוכות נרמזו בפרים שהם נגד אברהם הע׳ אומות לפי שאברהם נקרא אב המון גוים ובזכותו כלם קיימים וחג הסוכות רמז לבנין בה״מ סוד סוכת דוד ובח״מ היה מגין לכלם הילכך בא רמז זה בחג הסוכות ובאו בו אלים שנים דהואיל ואנו מזכירים בכלל כל ע׳ אומות נזכיר ג״כ בפרט עשו להיותו אחינו וכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך. וכבשים י״ד היינו ז׳ דורות כדאמרן. ועוד ז׳ דורות שיקבלו תורה פה אל פה ממתן תורה עד בנין הבית והם משה מוסר התורה לאלעזר ואלעזר לפנחס ועלי שקבל מפנחס כמ״ש הרמב״ם בהקדמתו ושמואל מעלי ודוד משמואל ושלמה מדוד אביו ובימיו נבנה הבית ואז היתה סיהרא באשלמותא. ושעיר חטאת א׳ בימי רחבע׳ בנו דשריא סיהרא לאתפגמא קצת ובחג עצרת שגם הוא גמר דין כידוע דבההוא יומא אתמסרו פתקין לסנטירא׳ דמיה״כ הונח המשפט בהשקפה לטובה עד יום עצרת. הילכך בההיא יומא הדר דינא כמו בר״ה ויה״כ לחתום פי שטן שלא יקטרג ואפ׳ דשל עצרת ירמוז לעתיד לבא בדרך אחר פר אחד הוא רמז למשיח בן דוד דפר רמז לגב׳ מנ״צפך והם בגדי נקם להלחם מלחמות ישראל איל א׳ הוא אליהו כבשים ז׳ הם שבעה רועים כידוע׳ ושעיר חטאת הוא משיח בן יוסף והבן וגם במספר העשרונים אפשר לומר לפי דרך הנזכר שהם י״ב עשרונים שלשה לפר ושני׳ לאיל וז׳ לכבשים נגד י״ב שבטי יה שהם קיימים לעול׳: