א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ ג וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃ ד אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ ה וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ ו עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ ז וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַיהוָֽה׃ ח וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ ט וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ׃ י עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ׃ יא וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַיהוָ֑ה פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃ יב וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד׃ יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ יד וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ טו וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַיהוָ֑ה עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ׃ טז וּבַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃ יז וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל׃ יח בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ יט וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃ כ וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֗ר וּשְׁנֵ֧י עֶשְׂרֹנִ֛ים לָאַ֖יִל תַּעֲשֽׂוּ׃ כא עִשָּׂר֤וֹן עִשָּׂרוֹן֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃ כב וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם׃ כג מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַבֹּ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר לְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֑יד תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־אֵֽלֶּה׃ כד כָּאֵ֜לֶּה תַּעֲשׂ֤וּ לַיּוֹם֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים לֶ֛חֶם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָ֑ה עַל־עוֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ׃ כה וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ כו וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ כז וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְבָשִׂ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה׃ כח וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֔ד שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָאֶחָֽד׃ כט עִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃ ל שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם׃ לא מִלְּבַ֞ד עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד וּמִנְחָת֖וֹ תַּעֲשׂ֑וּ תְּמִימִ֥ם יִהְיוּ־לָכֶ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה קרבני, זה הדם. ד"ה לחמי, אלו אימורין (ספרי) וכו'. קשה לי: מה באה דרשה זו לומר ככותרת לכלל הקרבנות שיש בהם עולות רבות, ובמיוחד קרבן תמיד. (פ' פינחס תשמ"ט) וראה "עמק הנצי"ב". לדבריו, הגם שהפסוקים הסמוכים עוסקים בקרבן עולה שכולה כליל ואין בה אימורים, פסוק זה מהווה הקדמה לכל הקרבנות.
פסוק ג:
רש"י ד"ה שנים ליום, כפשוטו. ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום... ושל בין הערבים במזרחן של טבעות. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ק) "הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול" וכו'. וראה יומא (סב ע"ב ורש"י שם). וקשה לי עניין הטבעות שספק רב אם היו במשכן בשעת המסעות (הרי אינן נזכרות בשום מקום) וגם אחר כך עד יוחנן כהן גדול, ואם כן, כיצד אפשר לדרוש דרשה לזמן מוגבל כל כך? (פ' פינחס תשנ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': דומה שדרשת חז"ל באה ללמד שתמידים נשחטים כנגד היום, ואיזכור הטבעות אינו חלק מהדרשה, אלא רק בא להבהיר מהו מקום השחיטה המדוייק.
פסוק ד:
רש"י ד"ה את הכבש אחד, אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה "וזה אשר תעשה" וגו' (שמות כט, לח), היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צוה לדורות. ע"כ. וראה רמב"ן לפסוק ב המקשה מן האמור שם (כט, מב) "לדרתיכם". הרי שלא היתה האזהרה שם לימי המלואים בלבד, אלא לדורות, והיא היא מצוות תמידים האמורה כאן. (פ' פינחס תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד". לדבריו, אין כוונת רש"י לומר שעיקר המצוה האמורה בספר שמות - הקרבת שני כבשים בכל יום - היא אזהרה לימי המלואים בלבד, אלא הכוונה היא שפרטי המצוה שנאמרו שם וחזרו ונשנו כאן (הציווי על הקרבת כבש אחד בבוקר ושני בין הערבים), אפשר היה לומר שעל אלו לא הקפיד הכתוב אלא בימי המלואים, אבל לדורות עולם יכול להקריב את שניהם בבוקר או את שניהם בערב, לכן חזר הכתוב ופירש כאן שגם לדורות עולם כך יהיה.
פסוק ז:
רש"י ד"ה בקדש הסך, על המזבח יתנסכו. ע"כ. אין זה שרש"י (ספרי) מפרש כאן כנגד טעמי המקרא, אלא שיש כאן משום סרס המקרא ופרשהו - בקודש יהיו הניסוכים. (פ' פינחס תשנ"ח)
פסוק ט:
הרבה תמהתי מדוע שתי פרשיות אלה - מוסף של שבת ומוסף של ראש חודש - נאמרות על פי נוסח אשכנז (בלבד), לא רק בעמידה של מוסף כי אם גם אחר פרשת תמיד של שחר. ולחילופין, מכיוון שאכן נאמרות, למה אין אומרים שם גם את פרשת מוספי הימים הטובים. ולפי שעה לא מצאתי תשובה. (פ' פינחס תשס"ד) הערת ר' חזקי פוקס שי': הוספת פסוקי מוסף של שבת לאחר פרשת התמיד היא מנהג קדום הנזכר כבר ב"סדר רב עמרם גאון" (חלק א סימן ב), ו"המנהיג" הביא בשמו (דיני תפילה סימן טו), שמוסיפים גם את פסוקי מוסף של ראש חודש. "המנהיג" (שם) תמה על מנהג זה, שהרי אין מקום להזכיר קרבן מוסף לפני תפילת שמונה עשרה של שחרית, שתוקנה כנגד תמיד של שחר. הטור (אורח חיים סימן מט) מיישב קושיה זו באמרו שמוסף - זמנו כל היום.
פסוק ט:
"...ושני עשרֹנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו". לא ידעתי על מה מוסב הכינוי שבתיבה "ונסכו", שהרי נושא הכתוב הוא "שני כבשים". (פ' בהר תשס"ג) וראה מש"כ להלן (בפסוק טו).
פסוק ט:
"תמימם". חסר, וכך לאורך כל הפרק, והוא הדין באשר לתיבת "אילם". לדברי ר' יהודה קיל שי', הרי זוהי הצורה הקדומה, וככל שמתאחרים, נהיה הכתיב מלא יותר. (פ' פינחס תשנ"ג)
פסוק י:
רש"י ד"ה על עלת התמיד, ...לתלמוד זה. ע"כ. המילה "תלמוד" באה כאן במקום "לימוד", וכן צריך להיות פירושה בנוסחה "תלמוד לומר", כלומר הכתוב בא לומר לנו לימוד ש... הצעתי כך לר' משה ארנד שי' שעמו דיברתי הרבה על אודות נוסחיהם של מדרשי ההלכה שטעונים הבהרה, והסכים עמי. (פ' פינחס תשנ"ג)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ונסכו, אין "ונסכו" מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת. ע"כ. עצם הדיוק חשוב, אך תמוה שרש"י מביאו בלשון שלילה, והרי לכאורה צריך היה לומר ש"ונסכו" מוסב על "כל הקרבן הזה", כפי שהגדיר את קרבנות ראש חודש כולם בדיבורו הקודם. ואם לא כך, היה צריך לומר, על מה אכן מוסבת התיבה, ואם היא מוסבת על העולה, כמו למעלה (פסוק י), היה צריך לומר: 'ונסכה'. וצריך עיון. ואגב זה מצאתי שכל כינויי הנסכים שבפרשה (פסוקים ז, ח, ט, יד, טו, כד, לא ובפרק כט, ו, יא) וכל אלה שבקרבנות סוכות טעונים הבהרה. זכורני מאמר גדול של ר' פינחס וולף זצ"ל, בעל ה"דיוקים", על כינויי הנסכים בפרשת פינחס באחד הגליונות הראשונים של "המעין" (גליון ב עמ' 54), וצריך לעיין שם. וראה רש"י להלן (כט, יא). (פ' פינחס תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ג)
פסוק טו:
ועתה ראיתי ש"מלכה של תורה" מאריך בזה ומביא כמה ממפרשי רש"י ולפי כולם "ונסכו" מוסב על "עולה לה'", והם מתעלמים מלשון הנקבה של התיבה עולה, וכנ"ל. (פ' פינחס תשנ"ח)
פסוק לא:
רש"י ד"ה תמימם יהיו לכם ונסכיהם, אף הנסכים יהיו תמימים וכו'. כלומר הכתוב הסמיך "תמימם יהיו לכם" לנסכים, ולא אמרוֹ עם הפסוקים הקודמים כשהזכיר את מיני הקרבנות, ללמדנו שגם הנסכים צריכים להיות תמימים. (פ' פינחס תשס"ג)