פסוק א:ויבכו העם בלילה ההוא. בכו בכיה ביללה שהיו מיללין על עצמן, והכל כדי להחטיא את ישראל וכדי לאמת דבריהם ויסירו בטחונם מהקב"ה, והיו בוכים בקולי קולות כדי להשמיע לכל, וזהו ותשא כל העדה קולם בבת אחת. וכדי שלא נבין שהיו ישראל, כי עדה היא ישראל, לזה פירש ואמר ויבכו העם, שהבוכים הם ערב רב שהם קרואים עם, לא ישראל, לזה וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, תלונה לבד, אבל האמירה כל העדה אפשר שהם ערב רב, כי ישראל אין להם כל כך עזות להעיז פנים כנגד רבם לומר לו, לו מתנו וגו' ולמה ה' מביא אותנו וגו', ולומר ג"כ הלא טוב לנו שוב מצרימה, איך אפשר לשוב הא יתבעו ממונם, כ"ש ממון שנצלום. והם בורחין מן החרב שנאמר לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז, ומצרים רדפו אחריהן ומתו, ולקחו ישראל כל הבזה, ואם ימצאו אחד מהם, ודאי שיעשו בו כל מיתות שבעולם, שסבלו כמה מכות מחמתם ואח"כ נטלו ממונם, ואחר כל זה חזרו לרדוף אחריהם והושלכו לים, ויקחו הבזה, אלא ודאי לא אמרו דבר זה אלא ערב רב, שלא היו אלא בעבודה ולא לקחו מהם כל דבר, כי לא נתן ה' להם חן, ולמה ישאילום, לישראל השאילו לפי שהיו עבדיהם ואמרו להם על מנת לחזור שאמרו דרך ג' ימים נלך, וגם לא באו להם המכות מחמתן, א"כ ע"כ וילונו בני ישראל ויאמרו הם ערב רב:
פסוק א:ובמדרש ותשא כל העדה, כיון ששבו מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמן בכל בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של בית בניו ובנותיו, ובאים אליו והיו אומרים לו מה לך מרי והיאך הוא עושה, עושה עצמו נופל לפניהם ואומר להם אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי הוי איך האמוריים עתידין לתעתע בכם, היאך עתידין לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם כו'. מיד כולם גועים בבכיה בניהם וכלותיהם ובנותיהם עד שהיו השכנות יודעות את הדבר ואף הן היו בוכות עד שהיה משפחה משפחה בוכה, עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חבירו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת, וגעו ונתנו קול בבכייתם למרום, מנין ממה שקרינו בענין ותשא כל העדה ויתנו את קולם. הוקשה להם ותשא כל העדה ויתנו את קולם, היל"ל ותשא כל העדה את קולם מאי ויתנו, ועוד אח"כ אמר ויבכו היה לו להקדים הבכייה קודם, אלא פירוש ותשא הוא מלשון מסית ומדיח, עד שהסיתו לכולם אחד אחד בנתינת קולם עד ששמע שכנו, וכן לכל משפחה ומשפחה וכן לכל שבט ושבט עד שבכו כולם כאחת, וזה היה קשה בעיני השי"ת יותר מהכל, זהו אומרו עד שעלתה בכייתם למרום::
פסוק ה:ויפלו משה ואהרן וגו' לפני כל קהל עדת בני ישראל. נשתטח לפני כל אחד ואחד מבני ישראל שלא יתפתו אחריהן, לפי שהוא הוציא הע"ר ויבא לישראל תקלה על ידם, לזה לפני כל קהל עדת בני ישראל, שלא יתחלל ש"ש על ידיהן אם ישובו למצרים. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה קרעו בגדיהם, כדין השומע ברכת השם, ששמעו שאמרו כי חזק הוא ממנו, כב"י אין בעל הבית יכול להוציא כליו, וגם כדי לאמת דבריהם, ולהכחיש דברי מוציאי דבה, זהו בגדיהם, לומר שכל מה שאמרו הוא בגידה ושקר וכזב, ואמרו בראיות ברורות שהם התרים את הארץ, לא שאר המרגלים, כי שאר המרגלים אין כונתם לתור אלא לחפור, להוציא דבה חרפתה ובושתה של ארץ, כמו שארז"ל על ויחפרו לנו את הארץ. אל כל עדת בני ישראל לאמר, מאי לאמר, אלא אמרו להם הארץ אשר עברנו בה, מתוך אמירה זו יובן שהם לבד עברו ולא המרגלים, לפי שצווח עליהם תלמי ונפלו על פניהם, א"כ לחברון ששם הנפילים שאמרו ושם ראינו את הנפילים לא נכנסו לתוכה, כי אם אנחנו, למה שחפץ בנו ה', ולא ראו אותנו לא נפילים ולא ענקים, והם לא מלאו אחרי ה', כי היתה כונתם רעה, לא חפץ בהם ה', עד שראה אותם תלמי ונבהלו מפניו, זהו לאמר הארץ אשר עברנו בה, אנו ולא הם, אנו התרים אלא הם, כי כלב ויהושע נכנסו, כלב להשתטח ויהושע ללוותו שלא ילך יחידי:
פסוק ח:אם חפץ בנו ה' והביא אותנו. כמו שהיה חפץ ה' והביא אותנו, כן יהיה חפץ ה' שיתנה לנו, א"כ מכאן תדעו שהכל בחפץ ה', א"כ אך בה' אל תמרודו, ולא תיראו מעם הארץ, הרי אנו ראינו אותם ולא נפלה יראתם עלינו זהו וה' אתנו אל תיראום, תיראם כתיב שאפי' ראיה לא תראו אותם:
פסוק ח:וכתב רבינו בחיי ז"ל, אך בה' אל תמרודו למדך הכתוב שיראת העם הוא מרד בהקב"ה, וכן אמר שלמה המע"ה חרדת אדם יתן מוקש, שהחרדה שיחרד האדם מבשר ודם היא הנותנת מכשול ומוקש לנפשו, וכן היא גורמת שישכח האדם הקב"ה, הוא שאמר הנביא מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, וסמיך ליה ותשכח ה' עושיך, ע"כ. וכן אמר דוד ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, וכן אמר רבי חנינא אין ערוד ממית אלא חטא ממית, הוא שאמר דוד יגורו עלי עזים לא פשעי ולא חטאתי ה' יאמר אפילו שיגורו עלי שיתכנסו ויבאו עלי עזים איני מפחד מהם, איני מפחד אלא מהחטא, זהו לא פשעי וגו', וזהו אומרו כאן אך בה' אל תמרודו, לא יהיה בידכם חטא המרד, ובזה ה' אתנו אל תיראום:
פסוק ט:ויתכן לומר שמה שאמר ואתם אל תיראו את עם הארץ, שאמר לבני ישראל טובה הארץ מאד מאד אך בה' אל תמרודו ותשמעו מהמרגלים, ולהאנשים המרגלים החזיר פניו להם ואמר להם ואתם אל תיראו את עם וגו', ואתם לא לכם אני אומר אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו, כי אתם אל תיראו, לא תראו אפי ראיה לבד לא תראו כ"ש שלא יהיה לכם חלק בה, כי בנו חפץ ה' ולא בכם. כי לחמנו הם, כי הם חלק שלנו, וכן היה שחברון ניתן לכלב שנא' ויתן את חברון לכלב בן יפונה. או יהי' פירוש כי לחמנו הם, שמלחמתם של הענקים עלינו, שיהושע וכלב נלחמו עמהם, יהושע שנאמר ויבא יהושע בעת ההיא ויכרות את הענקים מן ההר מן חברון ומן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל החרימם יהושע לא נותר ענקים בארץ ישראל, ובכלב נאמר ויורש משם כלב את שלשה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי, הרי שיהושע וכלב הם שנלחמו בענקים, לזה רמז לחמנו הם סר צלם מעליהם אע"פ שהם ענקים כשהצל סר מיד הם מתים, שנאמר אך בצלם יתהלך איש. עוד סר צלם, רמז על איוב שהיה מגין ומיצל עליהם, ואותו יום מת. או נאמר סר צלם הוא רמז וכנוי לשר שהוא מיצל עליהם, שסר מעליהם, שכן אמר במדרש שיר השירים עד שיפוח היום, זה יום הדין הגדול שנאמר הנה יום בא בוער כתנור, ונסו הצללים אלו הרשעים שאין להם צל שנאמר אין חשך ואין צלמות וגו', אלך לי אל הר המור, זה בית המקדש שהיו מקטירים שם מור, ד"א עד שיפוח היום, עד שיפיח הקב"ה מלכותו בעולם הזה, ונסו הצללים, אלו צללי הכנענים, אלך לי אל הר המור, זה ירושלים. עוד סר צלם, זה זכותו של אברהם שעמדו עד עתה בזכותו, כמו שאמרו תניא ר' יוסי הגלילי אומר אחר שהכתוב שקל מעשה ארץ כנען למעשה ארץ מצרים שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען, למה זכו כנעניים שישבו על ארצם ארבעים ושבע שנים שנאמר וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, מפני שכבדו את אברהם אבינו שאמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו, רבן שמעון בן גמליאל אומר, האדם הגדול בענקים והארץ שקטה, מה ענין זה לזה, מלמד שלא שקטה המלחמה מן הכנענים אלא בזכותו של אברהם שנהגו בו כבוד וא"ל נשיא אלהים אתה בתוכנו, שמענו אדוני, ועוד נותר מהם פלטה ומהם הלכו לאפריקי, ומה כנענים על שנהגו כבוד לאברהם עמדה להם זכותו, אע"פ שלא הלכו בדרכיו ולא אהבו את המקום, בניו שהלכו בדרכיו ואהבו את המקום ועושין צדקה וגמ"ח עאכ"ו. הרי אמר בפירוש שזכות אברהם עמדה להם מ' שנה, ואחר מ' שנה תם להם זכותו, א"כ פירוש לחמנו הם, כלומר מלחמנו הם חיים עד שיושלם הלחם שהוא זכותו של אברהם, כי לחמנו הם, ר"ת וס"ת כל היום, כלומר עד שיכלה יומם שהוא מ"ז שנה, סר צלם מעליהם, במ"ק בגימט' מ"ח, שבשנת מ"ח ימחו, לזה רמז כאן סר צלם מעליהם. סר צל"ם מעליה"ם בגימ' שנה, כאן רמז מה שכתב הרמב"ן ז"ל, כי סר צלם מעליהם, הוסר הצל מעל ראשם, ממה שנודע כי בליל החתימה של יום הושענא רבה לא יהיה לאיש אשר ימות באותה שנה צל, לומר שכבר נגזר עליהם מיתה. ואמר אל תיראום, ירמוז על שרי מעלה, שאין אומה נופלת עד שנופל שרה תחלה שנא' יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו', ע"כ. ועוד ירמוז אל תיראום על אנשי דור המדבר שלא יראו א"י, כי קודם אמר אל תיראו את עם הארץ, שהוא מדבר על המרגלים שלא יראו לא עם ולא ארץ אלא שימותו מיד, כמו שהיה, שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. תיראו את עם ס"ת תמו. תיראו את עם הארץ ס"ת למפרע צמתו, כבר נכרתו מן העולם שלא יוסיפו להביט אדם עוד, זהו אל תיראו את עם הארץ. ומה שאמר אל תיראום הוא לאנשי דור המדבר שלא יראו מלחמת שלשים ואחד מלכים, ועליהם נאמר כי לחמנו הם, לומר שהם ממלחמותינו והם לא יראום:
פסוק י:ויאמרו כל העדה לרגום אותם. ליהושע וכלב, כן פירש"י ז"ל, לפי שאמר לא יראו א"י אמרו כן, אמירה לבד, כי לא אמר ויבאו כל העדה. לרגום אותם, אתם כתיב, שהם אמרו ליהושע וכלב, והתורה כינה להם, שלהם היה ראוי הרגימה. עוד נוכל לומר לרגום אותם הוא על המרגלים. כששמעו דברי יהושע וכלב אמרו ראוים אלו לרגימה:
פסוק יא:ויאמר ה' אל משה וגו'. אמר ויאמר בלש אמירה ולא אמר וידבר. אלא כשראה הקב"ה את משה נופל על פניו, בא לו בלשון רכה, כדי לתת לו כח להתפלל עליהם ושלא תחול עליהם מדת הדין. וברוך הוא שאינו בא בטרוניא עם בריותיו אלא נוהג עמהם כאב רחמן, ואמר למשה עד אנה ינאצוני העם הזה, הוא על ערב רב שנאצו את הש"י לישראל בבכיה שעשו ובהרמת קולם עד שהלינו בני ישראל על משה ועל אהרן, וכן אמרו נתנה ראש עד שנפלו משה ואהרן על פניהם. העם הזה, שאמרו כי זה משה האיש הם היו סבת עשיית העגל, ינאצוני כתיב שהנאיצו עלי בני, כי איני חושש מהם אלא על בני. ועד אנה לא יאמינו בי, הוא מתרעם על ישראל שהאמינו לדברי המרגלים ולא האמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, בקרבו ממש בקרבים ובני מעים, שלא היו יוצאים לחוץ אפילו מהדברים הגשמים שהיו טועמים במן:
פסוק יב:אכנו בדבר. חוזר לעם הזה שהם ערב רב לא לישראל ח"ו, שאם היה לישראל היה לו למשה להתפלל כמו שעשה בעגל וכאן לא התפלל, וכן אמר במשנה תורה בענין העגל ואתפלל אל ה' ואומר, פירש התפלה שהתפלל, ואמר ואתפלל גם בעד אהרן, וענין המרגלים לא הזכיר בו תפלה, ולא הזכיר כאן זכות אבות כמו שאמר בעגל זכור לאברהם ליצחק וגו', כי מאחר שאין הכוונה של אכנו בדבר אלא על ערב רב למה יתפלל עליהם יתמו חטאים מן הארץ, ולזה לא הזכיר זכות אבות כי אין להם זכות שאינם מזרעם, אלא כונתו של משה כאן הוא שלא ימיתם, כמ"ש שלא יהיה חלול ש"ש. ואמר ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, ובעגל לא אמר אלא ואעשה אותך לגוי גדול לבד, לפי שכאן שאמר אכנו הוא על ערב רב כמו שאמרנו, ע"כ אמר הקב"ה למשה אם יקשה בעיניך כלייתם לפי שהן רבוי עם, אני מוציא מחלציך יותר רבוי עם מהם, אמר משה ושמעו מצרים, כבר שמעו מצרים שהעלית את העם הזה שהם ערב רב מקרבו, לזה אמר העלית שהוא על ערב רב שנאמר בהם וגם ערב רב עלה אתם, שאם הוא על ישראל היל"ל אשר הוצאת כמ"ש בעגל אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. ואמרו אל יושב, אפי' שאתה מכניס ישראל, הם לא יפרישו בין ערב רב ובין ישראל, למה, לפי ששמעו שאתה בקרב העם הזה שהם ערב רב, וכן ג"כ ראו בעיניהם שיצאו ביד רמה לעיני כל מצרים, וכן ג"כ ראו כשרדפו אחריהם, לזה אמר אשר עין בעין ראו ג"כ עמוד הענן שהי' הולך לפניהם יומם ועמוד האש לילה והם הולכים לאורו, לזה לא יעשו הפרש בין ישראל לערב רב אלא יאמרו שכולם עם אחד, והמתה את העם הזה כאיש אחד, לפי שהיו יותר מישראל שהיו מע' אומות שירדו למצרים מחמת הרעב ונסגרה עליהם המדינה ולא יכלו לצאת עד שיצאו ישראל, כבר נתאמת למצרים בשכלם שישראל וערב רב הם עם אחד, לפי שראו בעיניהם כמו שאמרנו, אבל יושבי הארץ לא ראו, ומצרים יאמרו להם, ויושבי הארן יאמרו נשאר הגוים אשר שמעו את שמעך, שיאמרו מבלתי יכולת, שאין יכולת לרבוי עם כזה להאכילם ולפרנסם, וא"ת מאחר ששמעו וגם הלא ראו שספק צרכיהם במדבר מ' שנה, עכ"ז לזות שפתים הרחק ממך, זהו שמעו את שמעך לאמר, אפילו שהדברים אינם אמת עכ"ז יאמרו במדבר היה לו יכולת אבל אל הארץ הזאת אין לו יכולת. ואמר וישחטם, לפי שממכת הדבר מיד יתאדם עורו ויהיה בו טפות כמי שנזרק דמו. ואמר וישחטם כי היל"ל שחטם, שיאמרו מצרים כבר הם שחוטים מיום צאתם ממצרים, שאמרו להם ברעה אתם יוצאים, כוכב מאדים יוצא לקראתכם והוא סימן דם והריגה:
פסוק יז:ועתה יגדל נא כח אדני. איני שואל עליהם שלא תמחם אלא תאריך אפך להם ותמיתם אחד אחד כמנהג כל בני עולם, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר מבלתי יכולת, ויגדל כח הרחמים שבמדת אדני, שתעשה דין בהם אבל יהיה באריכת זמן, כאשר דברת לי, שאמרת לי שאתה ארך אפים, לזה לא אמר רחום וחנון, שאין כונתו של משה לרחם עליהם. ולא אמר נוצר חסד לאלפים, שאין להם זכות אבות, ואף שאברהם אב לגרים, עכ"ז הם מאסו בארץ ישראל, והקב"ה אמר לזרעך אתן והם אינם רוצים במתנה זו ולא אמר ואמת, שמן האמת הן ראויין להריגה ולאיבוד כאחד, שלא יחטיאו ישראל. ולא אמר וחטאה לפי שהם מזידים ופושעים. ואע"פ שאמר נושא עון ופשע, כבר אמר ונקה לא ינקה, יש עון שיש לו נקוי ויש עון שאין לו נקוי, ועון אלו אין לו נקוי לפי שגרמו להחטיא את ישראל וקבעו בכיה לדורות, זהו פוקד עון אבות על בנים, ועוד נושא עון, שאתה סובל ומאריך עד בא יום פקודתו:
פסוק יט:סלח נא לעון העם. לא אמר כפר נא, כי הכפרה הוא קנוח לגמרי אבל כאן היא הכונה שיאריך אפיה ויגבה דיליה, וכן בעגל אמר וסלחת, לפי שלא נמחל לגמרי שנא' וביום פקדי ופקדתי וגו'. לעון העם הזה וכאשר נשאת לעם הזה בכל פעם אומר העם הזה, לפי שהוא על הערב רב, יאמר מיום שיצאו ממצרים כבר עשו כמה עונות, בתבערה גבית דילך, בקברות התאוה גם כן הארכת להם עד חדש ימים ובכל יום היו מתים מהם וגבית דילך, ולא המתה אותם כאיש אחד, כן גם עתה תאריך להם ותגבה דילך:
פסוק כ:ויאמר ה' סלחתי. לא לגמרי אלא כדבריך שאאריך להם. ואולם חי אני, איני כבשר ודם שרוצה לנקום מאויבו קודם שימות. חי אני וימלא כבוד ה', ויתקדש שמי בעולם ולא יתחלל, לומר מבלתי יכולת ה':
פסוק כב:כי כל האנשים. כי משמש בד' לשונות דילמא אלא וגו', וכאן היא משמשת בלשון אלא, יאמר אלא האנשים שהם ישראל הרואים את כבודי, שערב רב לא היו רואים שהיו חוצה והענן היה פולטן ולא היה קולטן אם היו רוצים ליכנס, אבל אלו בכל עת שהיו צריכים לגלוי שכינה, מיד וכבוד ה' נראה בענן. ואת אותותי, אתתי כתיב, אפילו שנאמר שלא עשיתי עמהם אלא אות אחת שהיא יציאת מצרים, וזה יחשבו לאות א' בלבד, עכ"ז עשיתי להם במדבר כמה אותות במן ובשליו ובבאר ובענני כבוד. וינסו אותי זה עשר פעמים, אני נסיתי אביהם בעשר נסיונות ועמד בכולן, ונשבעתי לתת לזרעו א"י, והם נסוני עשר פעמים, יצא זה בזה, עשר בעשר. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, הדבר תלוי בהם, תלוי ועומד. אבל אח"כ אמר חי אני אם לא כאשר דברתם וגו'. אבל מנאצי שהם ערב רב ודאי לא יראוה:
פסוק כד:ועבדי כלב וגו'. ויהושע לא אמר, לפי שתפלת רבו עשתה והועילה לו, אבל כלב הוא מעצמו טרח ונשתטח על קברי האבות עד שרוח אחרת היתה עמו, שעשה ב' דברים, אחת שמלא אחרי שאמר עלה נעלה ויכול נוכל, ועוד שבא שמה ונשתטח על קברי האבות, מה שלא עשה יהושע, ואע"פ שיהושע אמר הארץ אשר עברנו בה טובה וגו' אם חפץ בנו ה' וגו', וכן ג"כ היה כלב עמו שנאמר ויהושע וכלב קרעו בגדיהם ויאמרו וגו'. עוד לא אמר יהושע, לפי שאין לו בן. אבל לכלב שיש לו זרע אמר יבא שמה וזרעו יורישנה, אבל יהושע למי יוריש:
פסוק כה:והעמלקי והכנעני יושב בעמק. הפחידם בעמלק, כמו שאמרו להם המרגלים שאמרו עמלק יושב בארץ הנגב, וכן הפחידם כדי שלא ילכו לפנים אלא יחזרו לאחור, זהו אומרו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף, וכן אמר במשנה תורה ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף ונסב את הר שעיר ימים רבים, ופירש"י ז"ל ונסע המדברה אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא דרך ים סוף לדרומו של הר שעיר והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף שהוא דרך יציאתם ממצרים, ע"כ. א"כ מכאן התחיל הסבוב, לזה אמר להם שלא ילכו לפנים כי שם העמלקי. ואמר מחר, שהיום הוא שעת כעס. ואמר בעמק, והם היו בהר שכן הוא אומר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר, אלא שהפחידם שהם אורבים לכם בעמק. כן כתב רבינו בחיי ז"ל. וידבר ה' אל משה ואל אהרן. היה הדבור לאהרן עמו כאילו כביכול מתרעם על משה שהוציאם ואמר בפני אהרן, גם אמר אל אהרן כדי לומר להם אם אתם תבאו אל הארץ כדלקמן, ואמר לו עד מתי אסבול העדה הרעה, להרגם כאחד יאמרו מבלתי יכולת ה', ולהניחם הם מלינים עלי בני ישראל, השחיתו וישחיתום ג"כ, לזה אמר מלינים בלשון הווה ולא אמר אשר הלינו עלי, ואיני חושש אלא מבני. את תלונות בני ישראל שמעתי, מן המקטריגים שמקטרגים עליהם:
פסוק כח:אמור אליהם חי אני. לעיל אמר על ישראל אם יראו, אמר אם שהדבר תלוי בהם, אבל אחר שגבר הכעס אמר חי אני בשבועה, לפי שניסתו לדבריהם אמר אם לא כאשר דברתם שאמרו או במדבר הזה לו מתנו, כן אעשה לכם, אבל לערב רב במדבר הזה יפלו פגריכם, על ערב רב שהם פגרים מתים, רשעים בחייהם קרויים מתים, אלו יפלו, כמו שאמרו באגדה חזיינהו כמאן דמתבסמי וגנו אפרקדן (פירוש כשתויי יין ומושלכים על גביהן ופניהם למעלה), לזה אמר פגריכם יפלו בלא קבורה, אפילו שיקברום הארץ פולטתן. [הגה"ה ולמה לא נרקבו ולא שלטה בהם רימה, אלא הם כמאן דמבסמי, לפי שכמה פעמים היו רואים פני שכינה לכך זכו לזה]:
פסוק כט:וכל פקודיכם לכל מספרכם וגו'. אמור אליהם אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי, היא שבועה, שבפרשת בא אל פרעה אמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי, ואין שבועה חלה על שבועה. עכ"ז אקיים שבועתי בכלב בן יפונה ויהושע וטפכם. ואמר אם אתם תבאו, לרמוז על הזקנים שהם יותר מס' שנה שנכנסו, לזה תלה הדבר באם, וגם רמז למשה ולאהרן שלהם היה הדבור שלא יכנסו, ובמי מריבה היה בשבועה שנאמר לכן לא תביאו, ואין לכן אלא לשון שבועה. אלו הם באים אבל פגריכם אתם, כאילו אמר ואתם, כלומר פגריכם שהם ערב רב כמ"ש, ואתם, שהן הנמנין מבן עשרים שנה, אלו ודאי יפלו וגו':
פסוק כט:וכתב רבינו בחיי ז"ל, נראה כי היו ישראל בחטא זה שלש כתות, מהם בכו, ומהם התלוננו על משה ועל אהרן ואמרו לו מתנו, ומהם אמרו נתנה ראש, וכנגדם הזכיר ג"פ פגריכם, והזכיר לשון פגרים כדי שלא תבין בהם אבדון הנפשות רק אבדון הגופים, מתו ויש להם חלק לעולם הבא:
פסוק לג:ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה. קודם אמר וטפכם אשר אמרתם וגו', וכאן אמר ובניכם, אלא כבר הוא נודע כי גלגול שני נקרא בן, ורמז להם שעתידין להתגלגל עד שיושלמו, זהו עד תום פגריכם, וזהו ונשאו את זנותיכם, כתרגומו יסבלו את עונותיכם, והרי אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, אלא לרמוז למ"ש. וכן אמר תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, תשאו עונותיכם ועונות אבותיכם:
פסוק לד:במספר הימים אשר תרתם וגו'. יאמר שהימים אשר תרתם את הארץ היו במספר מ' יום כדי שיהיה יום לשנה מ' שנה שלא ימות בכרת פחות מששים שנה, כי היל"ל שנה ליום, אבל אמר יום לשנה הוא כמ"ש על פסוק וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, וכי במ' יום הלכו כל ארץ ישראל והלא היא ת' פרסה, ומהלך אדם בינוני י' פרסאות וכו' אלא קיצר להם הדרך, זהו אומרו כאן במספר הימים ולא כמספר בכ"ף הדמיון, לומר למה בא המספר שתרתם את הארץ מ' יום, כדי שיבא יום לשנה מיום ליום. יום לשנה יום לשנה, ר"ת יליל, רמז על ט' באב שיהיה יום יללה ובכיה לדורות. וידעתם את תנואתי, לא כדי שאנקם מכם, כי אני איני בא בטרוניא עם בריותי, אלא כדי להודיעם שיש בי יכולת להעניש חלא אני מונע:
פסוק לד:ובמסכת חגיגה פ"ק, יום לשנה, וכי מ' שנה חטאו והלא מ' יום חטאו, אלא לומר לך שכל העובר עבירה יום אחד בשנה ולא חזר בו, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה, זהו תשאו את עונותיכם, כלומר אם לא חזרו בהם ועדיין הם נושאים עונותיהם שלא נמחלו, לפי שלא חזרו בהם:
פסוק לה:אני ה' דברתי. אע"פ שדברתי, אני ה' רחמן, דברתי ברחמים, לא כמו שדברתי בעגל שאמרתי ועתה יחר אפי בהם ואכלם, אבל כאן אמר עד מתי לעדה וגו', כי אפילו שגזרתי עליהם מיתה לא מת אחד מהם פחות מס' שנה, א"כ אני ה' דברתי, ברחמים דברתי, אבל העדה הרעה הזאת שהם ערב רב, זאת אעשה, בעשייה ולא בדבור. ואמר יתמו וימותו, יאמר לישראל מיתתם יהיה להם לשלימות ולעילוי, יתמו יושלמו, אבל ערב רב ושם ימותו שאין להם חלק לעוה"ב:
פסוק לה:ובזוהר פרשה זו, א"ר אילאי כל אלין דהכא בגוונא דא מתתקנן למהוי כל חד תמים עם ה', ועל רזא דא במדבר הזה יתמו, ואי תימרון כבר אתמר, הכי הוא ודאי דהוה לון למהוי כל חד תמים עם ה' בארעא קדישא אתר דה' שרי תמן למהוי אפין באפין כחדא עמיה, והשתא כל חד הוה תמים במדבר דא לבר אתר רחיק מתמן דלא יסתכל אנפין באנפין בהדיה למהוי עם ה' כדקא יאות, ושם ימותו, כמא דחמיתון דעבדין בכל יומא, ע"כ. א"כ יהיה פירוש שם יתמו בתמיה, שאין שם השלימות במדבר אלא בא"י למהוי תמן אפין באפין, אלא ושם ימותו, ע"כ:
פסוק לו:והאנשים אשר שלח משה. שהיו אנשים כשרים כמ"ש כולם אנשים שהיו כשרים באותה שעה. וישובו, ששבו לדרך רעה, ולא די זה אלא שהחטיאו לרבים, זהו וילינו עלי את כל העדה, הוא רחמן אבל תבע עלבונו של משה, שהם היו סבה שהלינו עליו כל העדה עד שנפלו על פניהם, לזה אמר וימותו האנשים, היל"ל מתו, והאנשים אשר שלח משה וגו' מתו במגפה, אלא אמר וימותו, לומר שמתו וחזרו ומתו לומר שמתו כמה מיתות, שחילול השם אינו מתכפר אלא במיתה, ואלו חללו ש"ש ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה, והחטיאו הרבים והלינו על משה כל העדה, א"כ היו ראוים לכמה מיתות, וכן אמר ושם ימותו וסמיך ליה והאנשים וחזר ואמר וימותו האנשים, ולא אמר מתו אלא וימותו, שמתו וחזרו ומתו. רעה במגפה, שמלת רעה חוזרת לכאן ולכאן, מוציאי דבת הארץ רעה, כמו שפירש"י ז"ל שיש דבה שהיא טובה, אבל זו רעה וחוזרת רעה. במגפה לפני ה', שעלה הדין לפני ה' שימותו במיתה ההגונה להם, כמו שארז"ל מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון והוציאו דבה על א"י שהיא טבור הארץ, לזה נשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאים לתוך טבורם. לפי ה', על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה. רעה במגפה לפני י"י, ר"ת רב לי, שהיו אומרים ומצדיקין את הדין, ואומר כל אחד ואחד הרבה יותר מזה ראוי לי. עוד רב לי, לפי שחטאו במשה רבן, עוד שהם אמרו ארץ אוכלת יושביה, כן יצאו התולעים שהם יושבי הגוף שנתהוו ממנו ותאכל גופן:
פסוק לח:ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים. שהלכו מבעיא ליה, שכבר מתו, אלא סוד הענין שיהושע לא היה לו חיים, שהוא נער, והיה בן מ' שנה וקורא אותו נער, אלא שהיה במדרגת הנער מטטרון, ולית שם חיים כלל, לזה לא ימיש מתוך האהל, מתוך דייקא כי רגליה יורדות מות, לזה היה שמו הושע כמו הושט ה' את עמך, כן הושע אין לו חיים, ולזה התפלל עליו משה ואמר יה"ו שע שהוא שם הרחמים, ושלחו ליקח חיים מבאר שבע בזכות האבות, ונתוספו לו ע' שנה, שמת בן מאה ועשר שנים. וכן כלב בן יפונה לא היה אלא בן חצרון, שכן נאמר בדברי הימים ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור אבי תקוע, וארז"ל בפ"ק דסוטה אשחור זה כלב ולמה נקרא שמו אשחור שהושחרו פניו בתעניות, אבי שנעשה כאב, תקוע שתקע לבו לאביו שבשמים, יפנה שפנה מעצת המרגלים, ולמה הלך עמהם מאחר שידע שהם הולכים בעצה רעה, אלא הלך ליקח לו חיים, וכן כלב בן יפנה עם ג' מלות בגימ' ליקח לו חיים. א"כ חיו מן האנשים ההולכים לתור, מעת שהיו הולכים לתור לקחו חייהם וסר צלם מעליהם, ובא לכלב ויהושע, וכן אמר ועתה הנה החיה אותי ה' כאשר דבר:
פסוק לט:וידבר משה את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויתאבלו העם מאד. לפי שאמר להם במדבר הזה יפלו פגריכם שהוא על ערב רב, לזה ויתאבלו העם, לפי שלא נאמר לכל פקודיכם אלא לבני ישראל שנמנו מבן ך' שנה ומעלה, לא לערב רב שלא נמנו, לזה כשאמר להם במדבר הזה יפלו פגריכם נתאבלו, כי חשבו שימותו תיכף כמו שמתו המרגלים, כיון שהשכימו בבקר ומצאו עצמן חיים, אמרו הננו ועלינו, הרי אנו חיים, א"כ נעלה אל המקום אשר אמר ה', שהיא א"י, כי חטאנו, וקשה אם חטאו באיזה זכות יעלו, אלא אמרו אין הקב"ה מחשב השוגג כמזיד, שאם היה מחשב היה לנו למות כמו שמתו המרגלים, אבל הננו כלומר שאנו בחיים אין מחשב לנו השוגג כמזיד, זהו כי חטאנו, חטאנו בשוגג שנפתינו לדברי המרגלים, והחטא שלנו אינו כמו חטא המרגלים, הם חטאו במזיד לזה מתו, ואנו בשוגג, אם כן נעלה, אמר להם משה אתם אומרים שהחטא שלכם הוא בשוגג ועתה אתם מזידים, שהקב"ה אמר לא תעלו ואתם רוצים לעלות, שהקב"ה אמר פנו וסעו המדברה, ואין מזיד גדול מזה, לזה אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם שהם העמלקי והכנעני. כי על כן שבתם מאחרי ה', שאתם עושין במזיד, ואם תאמרו עתה נעלה, ואחר שנעלה ה' הוא רחום ונחם על הרעה ויהיה ה' עמנו, לזה אחר שאמר כי אין ה' בקרבכם, אמר ולא יהיה ה' עמכם:
פסוק מד:ויעפילו. אחר כל ההתראות שהתרה בהם משה, הרשיעו בעזות לעלות. וארון ברית ה' ומשה לא משו, לא כמו שחשבו הם שאחר שיעלו הם יעלה ג"כ ארון ה' ויהיה ה' עמהם, אלא כמו שאמר להם משה ולא יהיה ה' עמכם:
פסוק מה:ויחד העמלקי היושב בהר ההוא. כי קודם אמר והעמלקי והכנעני יושב בעמק לכמון ולארוב לכם, אבל כאן אמר ישב מקודם כאן הוא מקום ישיבתו, לא שהקב"ה שלחו, שאינו בא בטרוניא עם בריותיו, והראיה שלא הרגום אלא ויכום, שאם היו שלוחי ה' היו הורגים אותם:
