פסוק א:"ותשא כל העדה ויתנו את קולם". נש"א הוא פועל יוצא וּמוּשָּׂאוֹ הוא "את קולם", ראה ראב"ע על אתר. קושי אחר הוא המעבר מלשון היחיד - "ותשא", ללשון רבים "ויתנו". והקושי מובלט יותר על ידי המושא המשותף. (פ' שלח תשנ"ו) וראה "אזנים לתורה" על אתר שכתב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם" - מי היא העדה ומי הוא העם? העדה היא "העדה הרעה", עשרת המרגלים, שראו שבני ישראל מאמינים ולא מאמינים לדבריהם, שהרי יהושע וכלב מכחישים אותם. מה עשו? התחילו להשפיע על בני ישראל על ידי הרגש על ידי בכי ומספד על מצב העם, שכל אחד מהמרגלים "עשה בכיה גדולה" בתוך ביתו בלילה ההוא ואמר, אוי לכם בני ובנותי וכלותי, האיך האמוריים עתידים לתעתע בכם, האיך הם עתידים לשלוט בכם. מיד היו כולם גועים בבכיה בניהם בנותיהם וכלותיהם עד שהיו השכנות שומעות את הדבר אף הן היו בוכות, ומשפחה משמעת למשפחה עד שהיה כל השבט בוכה. וכן עשה חברו ומבכה שבטו וכן כל אחד ואחד מהם עד שנעשו שישים רבוא חבורה אחת גועה בבכי, ונתנו קולם במרום. וזה שנאמר: "ותשא כל העדה (המרגלים) ויתנו (הם ומשפחותיהם) את קולם ויבכו העם" - כל עם ישראל.
פסוק ד:רש"י ד"ה נתנה ראש, ...נשים עלינו מלך. ע"כ. מסתבר שהתכוונו למלך־מנהיג במקום משה רבנו לצורך השיבה בלבד. (פ' שלח תשנ"ט)
פסוק ד:שם. ...ורבותינו פירשו לשון עבודה זרה (ראה סנהדרין קז ע"א). ע"כ. לא ידעתי מה טעם לייחס לאבותינו עוון נוסף, חמור מאין כמוהו. (פ' שלח תש"ס) וראה "לפשוטו של רש"י" המבאר כי דברי משה "אך בה' אל תמרֹדו" (פסוק ט) מסייעים לדברי חז"ל ש"ראש" לשון עבודה זרה. וראה גם רמב"ן (להלן טו, כב). לדבריו, אמרו ישראל "נתנה ראש ונשובה מצרימה", כדי לשוב להיות בלי תורה ובלי מצוות, וזה מוכח מהציווי על קרבן שגגת עבודה זרה שבא בסמוך (להלן טו, כב-לא) לאמור: אילו הייתם נכשלים בעבודה זרה בשוגג היתה לכם כפרה, אבל עתה, משחפצים אתם לשוב למצרים כדי להיות בלי תורה ומצוות, מזידים אתם, ועל כך לא תהיה לכם כפרה (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ה:"ויפל משה ואהרן על פניהם". יש שהכתוב משתמש בלשון יחיד במקום שלכאורה מתבקש לשון רבים, אך לא מצאתי שיש שיטה בדבר. (פ' שלח תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': וראה "פענח רזא" על אתר. לדבריו, נפלו שניהם - משה ואהרן - לפני קהל עדת ישראל, אלא שמשה רבנו ע"ה הוצרך לעמוד מיד, מפני שנדבר עמו ה' יתברך, לכן נקט הכתוב "ויפל" בלשון יחיד.
פסוק ז:"טובה הארץ מאד מאד". דומה שכפל־מילים, הוא תופעה די נדירה במקרא. וכאן, האהבה - אהבת ארץ ישראל - קלקלה את השורה. מילים אלו, היוצאות מפי יהושע וכלב, מהוות נקודת אור בפרשה המספרת על עוון המרגלים ומאיסתם בארץ אבות. (פ' שלח תשס"א) על כך הוסיף הרב עוזיאל פרידמן שי': מן הראוי להביא בהקשר זה מדברי ה"בית חדש" (חושן משפט סימן ט, סעיף א) העומד על כפל לשון זה המופיע בהלכות דיינים - "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד...", ומתוך כך עומד על המכנה המשותף בין המקומות השונים בו ננקטה לשון זו, וכה דבריו: מאד מאד וכו'. נראה דלפי דבדבר קל יגיע ליכשל באיסור זה (לקיחת שוחד)... וכן כתב רבנו (הטור) גבי איסור רבית ב"יורה דעה" (סימן קס) - "מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית", משום דבקל יגיע לידי איסור על ידי קצת הנאה או משום מלאכה או רבית דברים. וכן כתב רבנו ב"אבן העזר" (בסימן כא) - "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד...", לפי שבקל יגיע לידי איסור על ידי שחוק וקלות ראש. ותו, דבהני תלתא היצר תוקפו לעבור, לכך הזהיר עליו במאוד מאוד. ומה שכתב רבנו ב"יורה דעה" (סימן שלו) גבי רופא - "'ורפא ירפא' - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר, מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, והוא שיזהר מאד מאד, כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות...", התם איכא טעמא אחרינא, שראוי ליזהר בחומר האיסור, פן ימית נפש אחת מישראל, כמבואר בדבריו לשם. ע"כ. בכל אלו נקט הטור לשון "מאד מאד" כדי להזהיר אזהרה יתרה בדברים בהם עלול האדם להכשל ביתר קלות, והנה כבר בתורה מוצאים אנו כפל־לשון זה, ואם בדברי ראשונים אזהרה חמורה היא, תגדל החומרה עשרות מונים בלשונה של התורה - "טובה הארץ מאד מאד". והרי דבריו הנפלאים של הרב חנן פורת במאמרו "טובה הארץ מאד מאד" (מעט מן האור עמ' 117): בדברים אלה של יהושע וכלב מתאמצים אנו מאז ועד היום, וקוראים כנגד כל המואסים בארץ חמדה ומוציאים את דבתה רעה: "טובה הארץ מאד מאד". ברם, ביטוי זה כשלעצמו מחייב התבוננות: מה פשר הכפילות "מאד מאד"? האם לא די ב"מאד" אחד? נראים הדברים שלפנינו כאן ציון המדרגה הגבוהה משלוש המדרגות: "טוב", "טוב מאד" ו"הטוב ביותר", וארץ ישראל זוכה אפוא בפי יהושע וכלב לציון הגבוה ביותר שניתן לבטא בשפה העברית... הציון "טוב מאד מאד" הוא יחיד ומיוחד, ולא מצינו כמותו בכל המקרא כולו אלא כאן. דבר זה אומר דרשני: במה זכתה ארץ ישראל שנתעטרה בציון כה גבוה? עם שאלה זו מתמודד הנצי"ב בפירושו "העמק דבר", וכה דבריו: כי אמנם יש הרבה ארצות טובות בעולם, אבל כל טוב תמידי, מלבד שאין הֶרְגֵשׁ בטובה (היינו שמתרגלים לטוב ואין מתרגשים עוד ממנו), הנה 'לפתח תענוגים – חטאת רובץ', ואין לך רע יותר מזה. אבל ארץ ישראל טובה מאוד מאוד, במה שההשגחה תמידית עליה, והיא שולטת ביותר להעניש את החוטא, כל איש לפי מעשיו, ועל כן הטוב מורגש בה כי מאת ה' הוא, כנאמר בדברים (יא, יב) "ארץ אשר ה' אלהיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה' אלהיך בה"... לצד פירושו היקר של הנצי"ב, ארהיב עוז בנפשי להציע לביטוי "מאד מאד" ממד נוסף, המצביע על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, לאור מדרש מופלא המובא ב"תורה שלמה", על פי כתב יד תימני: "טובה הארץ מאד מאד - בשני עולמות". שני העולמות המצויינים במדרש זה, הם כמובן העולם הזה והעולם הבא. אמנם כבר מצינו כמה וכמה דברים ש"אדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", אבל ייחודה של ארץ ישראל בכך, הוא שבה אין שני העולמות הללו נבדלים מעיקרם זה מזה, ובה ניתן לזכות לגילוי שכינה עלי אדמות. ע"כ.
פסוק ט:רש"י ד"ה אל תמרדו, ושוב ואתם אל תיראו. ע"כ. כלומר רש"י מפרש שאין כאן שני ציוויים כי אם אחד שעניין נוסף נובע ממנו. כלומר אל תמרדו בה' ומתוך כך לא תיראו עוד מפני האויבים. ולדברי נחמה ליבוביץ שתח' הוא משום שבציווי ישיר לא שייך לומר כינוי: "ואתם", ובוודאי שלא בחוסר סימטריה כמו כאן. (פ' בהר בחוקתי תש"ן)
פסוק ט:"...את עם הארץ". דומה שזוהי הפעם היחידה שביטוי זה במלא פשוטו - עמה של הארץ המסוימת. ודומה שכבר רשמתי לי לבדוק את כל הלשונות הללו. (פ' שלח תשנ"ו) וראה מש"כ בספר ויקרא (כ, ב; כו, יד).
פסוק ט:רש"י ד"ה סר צלם, ...כשרים שבהם מתו, איוב וכו'. למה לשון רבים לגבי יחיד? (פ' שלח תשנ"ח) וראה "לפשוטו של רש"י" המבאר: לפי פירוש ראשון הכוונה לכשרים ולצדיקים כגון איוב.
פסוק י:"ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם באבנים". קשה לי, שאף אם היה כאן משום התמרדות העם בהנהגתם של משה ואהרן, מכח איזה דין אמרו לעשות כן - "לרגום אֹתם באבנים"? והרי לא היה כאן יותר מאשר ויכוח בהערכת־מצב, ומה תפתור הריגתם של יהושע וכלב? (פ' שלח תשמ"ה) וראה אברבנאל על אתר שכתב: והנה זקני העדה וראשי העם פחדו, שמא יתפתו וימשכו אחריהם (אחרי יהושע וכלב) מבני ישראל ויעשו כתות... ולכן אמרו ביניהם "לרגום אֹתם באבנים", רוצה לומר שההמון ירגמו וימיתו יהושע וכלב באבנים. ע"כ. וראה דברי "אור החיים" הק' על אתר.
פסוק י:רש"י ד"ה לרגום אתם, את יהושע וכלב. ע"כ. פיענוח הכינויים הוא אחד הקשיים הרבים בלימוד המקרא. כאן רש"י מסביר, אך לא תמיד עושה כן. ועושה כן גם להלן (פסוק כג ד"ה לא יראוה). (פ' שלח תשנ"ט)
פסוק יא:רש"י ד"ה עד אנה, עד היכן. ע"כ. קשה לי, מה תיקן בזה, ואם כדברי "שפתי חכמים" (אות ס), היה פשוט יותר וברור יותר, אילו היה אומר - כתרגומו, עד אימתי. (פ' שלח תשמ"ז) הערת ר' חזקי פוקס שי': וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: פעמיים נאמר בפסוקנו "עד אנה": "עד אנה ינאצֻני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי". בשניהם אונקלוס מתרגם: "עד אימתי". הקושי בפירוש זה: אמנם חוסר אמונה של בני ישראל מצינו - "והן לא יאמינו לי" (שמות ד, א), "אם לא יאמינו גם לשני האֹתות" (שם, ט), "ולא האמינו בנפלאותיו" (תהלים עח, לב), אבל ניאוץ לא מצינו - לא במצרים ולא במדבר כי אם כאן ואחר כך על קרח ועדתו "כי נאצו האנשים האלה את ה'" (להלן טז, ל). ומדוע נאמר: "עד אנה ינאצֻני"? לכן מפרש רש"י "עד אנה": עד היכן. כלומר לא במובן של זמן אלא של כמות ועצמה. ושיעור הכתוב: עד כמה מנאצים העם הזה!
פסוק יג:"כי העלית בכחך". בי"ת רפה למה? "מנחת שי" אינו מעיר כלום. (פ' בהעלתך תשנ"ז) ובספר "אם למקרא השלם" (פרק טו סעיף ב) מבואר שאחרי מילה שמסתיימת בתנועה נשמט הדגש מבג''ד כפ''ת. כלומר מלבד אותיות אהו"י שאין דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן, ישנן אותיות נוספות ששייך בהן כלל זה והן ךָ ן<hs>ָ תָ כשהן קמוצות, שכן דינן כאילו יש אחריהן ה"א נחה.
פסוק יד:"שמעו". רק תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל מתרגמים־מבארים, על ידי השלמה - "דשמעו", כלומר ששמעו "כי אתה" וגו' עד "כאיש אחד", והאומרים, הלא הם הגויים המוזכרים בפסוק הבא. (פ' שלח תשנ"ו)
פסוק טז:רש"י ד"ה מבלתי יכלת וגו', ...ואינו דומה פרעה לשלושים ואחד מלכים (תנחומא) וכו'. תמיד תמהתי על הגיונם של דברים אלה: הרי ברור ששלושים ואחד מלכים אלו היו שולטים על ממלכות קטנטנות, ומה אפוא הרבותא במספרם? (פ' שלח תשס"ד, מלון מרידיאן ים המלח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה זו נדרש רמב"ן (למעלה בפסוק יג), וכה דבריו: הכוונה בתפלה הזאת לאמר, יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם, והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי עבודה זרה.
פסוק יח:"ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע, ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים". ואילו למעלה (שמות לד, ו-ז) נאמר "ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נֹצר חסד לאלפים נֹשא עון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה פֹּקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים". והנה צריך לשאול, למה לא השתמש משה רבנו ע"ה בנוסח שה' גילה לו ושהמתפלל בו אינו חוזר ריקם, כאמור שם אצל חז"ל? (פ' שלח תשנ"א)
פסוק יח:וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, הזכיר משה אצל המידות "ארך אפים ורב חסד", ולא הזכיר "אמת", מפני שעל פי מידת האמת היו חייבים. ומה שלא הזכיר "נֹצר חסד לאלפים", מפני שמשה לא התפלל עכשיו בכח זכות אבות, ולא הזכיר כלל בתפילתו עתה "זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל", והטעם, מפני שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשו אותה, ועכשיו שמרדו באבותיהם ולא חפצו במתנה שניתנה להם, איך יאמר בתפילתו "אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם" (שמות לב, יג) בעוד שאמרו שאינם חפצים במתנה זו. ומה שלא הזכיר "וחטאה", מפני שאלה היו מזידים ופושעים (וחטא הוא שוגג). ולא הזכיר גם "רחום וחנון", אולי מפני שמשה ידע שהדין מתוח על ישראל ולכן ביקש רק אריכות אפים, שלא יומתו בפעם אחת. (פ' שלח תשנ"ח)
פסוק כא:רש"י ד"ה חי אני, ...הרי זה מקרא מסורס וכו'. ראה אצל ר' אברהם ברלינר, וכמפורט ב"לפשוטו של רש"י", שזוהי תוספת של תלמיד רש"י - רבי יוסף קרא. ואכן, לעניות דעתי אין כל הכרח לראות כאן פסוק מסורס, ואדרבה, לפי פירושו של ר' שמואל פ. גלברד את רבי יוסף קרא יש כאן משום סירוס. כלומר לפי רש"י כל פסוק כא הוא לשון השבועה ולפי רבי יוסף קרא, הסיפא של פסוק כא "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" שייך לסוף פסוק כג. ושיעור הכתוב: נשבע אני שלמרות שדור המדבר לא יכנס לארץ - כבודי לא יחולל, שלא אמיתם כאיש אחד אלא באיחור ארבעים שנה. (פ' שלח תשנ"א) וראה "לבוש" ו"משכיל לדוד" שגורסים ברש"י: דבר אחר הרי זה מקרא מסורס.
פסוק כב:רש"י ד"ה זה עשר פעמים, שנים בים ושנים במן וכו'. אלו הם עשרת הנסיונות שנוסו ישראל עד מעשה המרגלים ומקורם במסכת ערכין (טו ע"א). וראה רשב"ם על אתר החולק על רש"י־חז"ל למען הפשט. (פ' שלח תשנ"ו)
פסוק כב:"כי כל האנשים... אם יראו את הארץ". שאלני אביתר שי' אם גם בני לוי מתו במדבר, והרי לא היו מיוצגים בין המרגלים. חשבתי לומר שאכן כן, שהרי ה' מוציא מכלל העומדים למות כולם רק את כלב ואת יהושע (ואולי גם אלדד, לפי אלו המזהים אותו בין מנחילי הארץ - להלן לד, כא), אבל ברש"י להלן (פסוק כט) מפורש שבני לוי לא מתו במדבר, והוא מוכיח זאת מן הכתוב. (פ' שלח תשנ"ז)
פסוק כד:"ועבדי כלב" וגו'. אין להקשות קושיות על מעשי הבורא ב"ה, אך מותר ואולי אף צריך לטרוח להבינם, ועל כן אני שואל: (א) למה הוציא רק את כלב בן יפונה מן הגזירה ואינו מזכיר גם את יהושע? (ב) הרבותא בכך ששני אלה לא ימותו, יוצאת מתוך נקודת הנחה שאף הם היו בני למעלה מעשרים ופחות משישים, ועלי לבדוק אם אכן כך היה. (ג) קשה מזה היא עצם הגזירה שנגזרה על כל יוצאי הצבא כולם, והרי לכאורה יש כאן הגבלה - "כי כל האנשים הרֹאים את כבֹדי" וגו' (במדבר יד, כב), ואין להניח שהיתה כאן אחדות־דעים מוחלטת שכזו שלא נמצא אף צדיק מאמין אחד ביניהם. (פ' שלח תשמ"ה) באשר לשאלה (א). לפי חזקוני על אתר לא נזכר כאן יהושע, לפי שאין גמולו דומה לשל כלב; כלב זכה רק בירושת הארץ ויהושע זכה גם לעמוד במקומו של משה. לפי ראב"ע נזכר כלב לבד בזכות מעשהו, שהִסָּה את העם. וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: הגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עִם המרגלים, אף על פי כן זה היה לו סיבה - תפילת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים, לבל יטעוהו. מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו... והוא השלים ומילא אחרי חלק ה'... אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבנו עליו השלום. עיין שם עוד. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: גם יהושע בן נון נקרא "עבד ה'" (יהושע כד, כט; שופטים ב, ח).
פסוק כד:באשר לשאלה (ב) מפורש בספר יהושע (יד, ז) שכלב היה אז בן ארבעים שנה. לגבי יהושע נאמר ב"סדר עולם רבה" (פרק יג) שהנהיג את ישראל עשרים ושמונה שנה. כיון שנפטר בהיותו בן מאה ועשר שנים, הרי שבזמן שליחותו לרגל את הארץ היה בן ארבעים ושתיים שנה, שכן אם נוריד עשרים ושמונה שנות הנהגה ועוד ארבעים שנות מדבר משנותיו נגיע לארבעים ושתיים.
פסוק כד:ובאשר לשאלה (ג) ראה "אור החיים" הק' (בפסוק לח) שמדייק מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קכא ע"ב) שאף הצדיקים לא ניצלו מגזירה זו, אלא אלו שהיו פחותים מבני עשרים או בני למעלה משישים שנה.
פסוק כד:רש"י ד"ה רוח אחרת, שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב וכו'. מעניין שהציונים לשבח לאורך כל הפרשה, כמו כאן, שמורים לכלב בן יפונה, ואילו יהושע אינו זוכה לכל הערה טובה. (פ' שלח תשנ"ה) וראה מש"כ למעלה (יג, כב).
פסוק כד:שם. ...ובלבו היה לומר האמת וכו'. קשה לי, והרי גם האחרים לא שיקרו באשר לעובדות, אלא הערכת המצב שלהם היתה שונה, ולכאורה חטאם היה בחוסר אמונה בהבטחת ה', אמונה שיש לה מקום גם בהכרעות פוליטיות. (פ' שלח תשמ"ז)
פסוק כד:וראה רמב"ן בריש פרשת שלח. (פ' שלח תשמ"ח)
פסוק כד:ואולי באמת לדבר זה מתכוון לשון "רוח אחרת", כלומר אינטרפרטאציה אחרת, אמונית, של העובדות היבשות שלגביהן אין מקום למחלוקת. (פ' שלח תשנ"א)
פסוק כד:רש"י ד"ה יורשנה, כתרגומו - יתרכינה וכו'. כלומר יגרשנה. ואולם לפי זה קשה - הכינוי "נה", על מה מוסב. והרי לא שייך לומר יגרש את הארץ או חלק ממנה. (פ' שלח תשנ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לפי רש"י המילה "והורשתם" בבנין הפעיל תמיד משמעותה גירוש, אף על פי שהפסוק מתיחס לארץ ולא ליושבי הארץ. רק כאשר כתוב "יירשנה", בבנין קל, אז המשמעות היא כיבוש. כעין זה כתב רש"י במקומות נוספים (עיין רש"י למעלה בפסוק יב ולהלן לב, לט; בספר שמות לד, כד; ובספר דברים ב, כד ו־לא, ושם כח, מב). יש לציין שהמקום היחיד בו כתב רש"י בפירוש שלשון הורשה משמעותה גירושין הוא רק להלן (לג, נב), בשאר המקומות כתב רק לשון 'תירוכין' וכדומה, אך לא ביאר מה משמעותה של המילה תירוכין. נראה שרש"י הסתמך על כך שהמילה תירוכין ונטיותיה מופיעה באונקלוס כמעט בכל מקום בו מופיע בתורה השורש גר"ש (ראה בראשית ג, כד; ד, יד; כא, י; ועוד).
פסוק כה:"...וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". ברור שאין מדובר במעבר דרך הים, אך כלל לא מובן לי לְמה הכוונה, ולא ראיתי עדיין הערה. (פ' שלח תשנ"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לעניות דעתי מדובר כאן על דרך הנקראת "דרך ים סוף".
פסוק כה:ומעניין לשון "לכם" - האם גם כאן משמעותו 'לטובתכם ולהנאתכם'? (פ' שלח תשנ"ו)
פסוק כו:"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". בחומש מקראות גדולות" נוסח תרגום אונקלוס הוא: "ומליל ה' עם משה ועם אהרן למימר". ואולם בנוסח חומש "תורת חיים" גם כאן כמו בספר ויקרא (יד, לג) - "ומליל ה' עם משה ולאהרן למימר". (פ' שלח תשנ"ז - זכרון יעקב) וראה מש"כ למעלה (א, א; ד, א) ובספר שמות (ו, יג) בשם ר' רפאל בנימין פוזן שי'.
פסוק כז:רש"י ד"ה לעדה הרעה וגו', ...מכאן ל"עדה" שהיא עשרה. ע"כ. זוהי משנה בסנהדרין (פ"א, מ"ו). ועצם הדרשה קשה, שהנה בפסוק לה - "לכל העדה הרעה הזאת" ברור שהכוונה לכל העם, כי במרגלים מדובר בפסוק שאחריו - "והאנשים אשר שלח משה" וגו', וקשה להבחין בין "העדה" ו"כל העדה". וצריך עיון. ובעצם צריך עיון כל הנושא "עדה" בפרשות שלח וקרח, וכצעד ראשון ארשום כאן את רשימת המקורות: (יג, כו) עדה, עדת בני ישראל; (יד, א, ב, י) כל העדה; (כז) לעדה הרעה; (לה) לכל העדה הרעה הזאת; (טז, ב) נשיאי עדה; (טז, ה) ואל כל עדתו; (טז, ו) וכל עדתו; (טז, ט) מעדת ישראל; (טז, יא, טז) וכל עדתך; (טז, יט) את כל העדה; (טז, כא) מתוך העדה; (טז, כב) ועל כל העדה; (טז, כד; יז, יא) אל העדה; (יז, ו) כל עדת בני ישראל; (יז, ז) העדה; (יז, י) מתוך העדה הזאת; (יד, ה) כל קהל עדת בני ישראל; (יד, ז) כל עדת בני ישראל. (פ' קרח תשנ"ב) וראה מש"כ למעלה (יג, כו).
פסוק כז:ומכל מקום קצת מפריע שאת המושג המקודש "עדה" לומדים מעדת רשעים. והנה אמרו לי בני שלום שי' ונכדי נתנאל שי' שאולי הכוונה לומר, אפילו עשרה כאלה הם מנין לדבר שבקדושה, ואילו היו חז"ל מסמיכים ענין זה של עשרה למניין למקרה של עשרה צדיקים למשל, עלולים היינו לומר על מנין של יהודים רגילים שאין בו די בעשרה! ור' יהודה קיל שי' אמר לי שהשתתפות עשרה בדבר מצוה אפשר ללמוד ממגילת רות (ד, ב). (פ' שלח תשנ"ה) הערת ר' טל הרוש שי': לימוד המושג המקודש "עדה" מעדת רשעים הביא את רבנו יעקב (ראה רבנו בחיי לספר ויקרא כב, לב) ללמוד באופן אחר, וכה דבריו: ופירש רבנו יעקב, שאין נוסחא זו מדוקדקת, שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן: אתיא "תוך" "תוך", כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך", וכתיב התם: "לשבֹּר בתוך הבאים" (בראשית מב, ה) - מה להלן עשרה, אף כאן עשרה. ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף, שהיו צדיקים, לדבר שבקדושה. ע"כ. וראה הערה 26 בהוצאת "מוסד הרב קוק", שם מצויין שמקור הדברים בירושלמי (ברכות פ"ז, ה"ג), אלא ששם דוחה הגמרא לימוד זה.
פסוק כז:רש"י ד"ה אשר המה מלינים, את ישראל עלי. ע"כ. דברי בעל "שפתי חכמים" (אות כ) אינם מובנים לי, ולכאורה רש"י בא להדגיש, כי התיבה "מלינים" היא בבנין הפעיל, כלומר המרגלים־העדה הם אלה שגורמים לתלונה זו, וכפי שרש"י אומר בדיבורו הבא, וכלשון הכתוב להלן (פסוק לו) "וילינו" (קרי), ורש"י שם. (פ' שלח תשנ"ד)
פסוק כח:רש"י ד"ה כאשר דברתם, שבקשתם ממני "או במדבר הזה לו מתנו" (פסוק ב). ע"כ. ושמא יש בדברים שבפסוק ב משום אל תפתח פה? (פ' שלח תשס"ד, מלון מרידיאן ים המלח) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: דבשביל שהשכינה בקרבם, כל מה שמדברים הרי מדברים באזני ה'.
פסוק כט:"...מבן עשרים שנה ומעלה" וגו'. למעלה (א, ג) רשמתי ששמחתי למצוא סוף סוף שיוצאי הצבא היו עד גיל שישים, וכי הדבר נלמד בגזירה שווה. וזו לשון הגמרא (בבא בתרא קכא ע"ב): אמר רב אחא בר יעקב - לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן שישים. לא על פחות מבן עשרים דכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה", ולא על יתר מבן שישים, גמר "ומעלה" "ומעלה" מערכין, מה להלן יתר מבן שישים כפחות מבן עשרים, אף כאן יתר מבן שישים כפחות מבן עשרים. (פ' שלח תשנ"ט)
פסוק כט:רש"י ד"ה וכל פקדיכם לכל מספרכם, ...להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים. ע"כ. וכבר אמר למעלה (א, מט ד"ה אך את מטה לוי) "צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו (שבט לוי) בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל". וזה שמשה רבנו ע"ה לא שלח נציג משבט לוי בין המרגלים, אף כי זה בוודאי היה מחזק את סיעת יהושע וכלב בחבורה זו, אולי הוא משום שלא תהיה להם נחלה בארץ. אך זו אינה תשובה טובה, שהרי מכל מקום יצטרכו לחיות בארץ הגם שאינם בכלל יוצאי הצבא. וראיתי שבעל "משך חכמה" מדבר בריש הפרשה בזה: לדבריו, נציג שבט לוי לא צורף למרגלים שמא יאמרו כי איננו אובייקטיבי, שכן כבן שבט לוי הוא מושפע ממשה רבנו. מה גם שבלאו הכי אין לו חלק ונחלה בארץ ישראל. (פ' שלח תשמ"ז, תשנ"ב, תשנ"ה, תשנ"ט - מלון קרלטון ים המלח)
פסוק לא:"וידעו את הארץ". דומה שיש לפרש לשון יד"ע זה במשמע אהב, וכמו בראשית (ד, א) ועוד, שהרי הוא בא כאן בניגוד בולט לאמור בסיפא של הכתוב לגבי דור האבות - "אשר מאסתם בה", דהיינו אלה מאסו ואלה יאהבו. (פ' שלח תש"מ)
פסוק לא:וראה דברי רש"י בספר בראשית (יח, יט ד"ה כי ידעתיו). (פ' וירא תש"ס)
פסוק לג:רש"י ד"ה ארבעים שנה, לא מת אחד מהם פחות מבן ששים... וכשנכנסו לשנת ששים, מתו אותם של בני עשרים. ע"כ. כלומר רק כשהגיעו בני ה־כ' של עכשיו לשנתם ה־ס', מתו. וטעם הדבר מבואר ב"ספר הזכרון": המיתה קודם שישים נחשבת כמיתת כרת ("ונכרתה הנפש ההיא מעמיה") והם לא נענשו בכך. (פ' בהעלתך תשנ"א)
פסוק לד:"...יום לשנה יום לשנה". כך למדו חז"ל במסכת חגיגה (ה ע"ב): וכי ארבעים שנה חטאו, והלא ארבעים יום חטאו? אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה. ע"כ. וקשה לי: לכאורה היה צריך לומר 'שנה ליום שנה ליום'. וכבר שאלתי כן על לשון רש"י למעלה (יג, כה) ולא עליו השאלה. לפי שעה לא מצאתי מי שיעיר על זה. (פ' בהעלתך תשנ"א)
פסוק לד:וראה "כלי יקר" על אתר השואל כך ואף מוסיף לשאול מכח מידה טובה המרובה על מידת פורענות, ועוד, ומשיב כי יום זה בו חטאו המרגלים, ט באב היה, וקבעוהו יום בכיה לדורות, לכן בכל ט באב היו קוברים מתיהם (ראה תענית כט ע"א), ולכן נאמר "יום לשנה" - בכל שנה ישראל נושאים עוונותיהם יום אחד. דומה שזו גם כוונתו של ר"ע ספורנו כאן. (פ' שלח תשנ"ו)
פסוק לו:"...להוציא דבה על הארץ". מפרשי התורה הרבו לדבר על טיב חטאם של המרגלים ובני דורם, ולעניות דעתי יש כאן שלושה שלבים - החטא שבשילוחם (דברים א, כב), הוצאתם את דיבת הארץ שבכאן ומאיסת הארץ: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד), ומסתבר שבדבר אחרון זה נטלו חלק רוב העם. ולא ידעתי למה מפרשי התורה אינם מביאים את פירושו של דוד מלך ישראל. ושמא זה משום ש"וימאסו" כולל בתוכו את האחרים. (פ' שלח תשמ"ט, תשנ"ג, תשנ"ח, תשנ"ט - מלון קרלטון ים המלח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': עיין רמב"ן (למעלה יד, א) שהביא את הפסוק מספר תהלים.
פסוק לו:וראה מה שכתבתי להלן (מ, ד"ה כי חטאנו). (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק לו:רש"י ד"ה במגפה לפני ה', ...ונשתרבב לשונם עד טבורם וכו'. אף פעם לא הבינותי ולא מצאתי הסבר ליצירה דמיונית זו שחז"ל מציירים כאן (סוטה לה ע"א, וכן תרגום יונתן בן עוזיאל) ובמקרים דומים, שהרי זו בריאה מיוחדת, ומה היא מוסיפה לאמונה, ליראת שמים ולכל מה שהוא יתברך דורש מאיתנו. כלום ריבוי ניסים מחזק את אלה? (פ' שלח תשמ"ז) וראה "כלי יקר" שכתב: לפי שנאמר "זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב", והתינוק כשהוא במעי אמו אז הטבור עומד במקום הפה כי פיו סתום וטבורו פתוח, ומאחר שגם בבטן תעו דוברי כזב, דומה כאילו גם במעי אמם פיהם פתוח לומר כזב ושקר, ושם הטבור במקום הפה, על כן נשתרבב לשונם עד טבורם לפי שבכל פה אכלו וכילו את הארץ בלשון שקר שלהם, ונראה העונש בשתי מקומות אלו כי הם מקום החטא. דבר אחר: לפי שארץ ישראל נקרא "טבור הארץ" (יחזקאל לח, יב) כי היא באמצע הישוב כמו הטבור שבאמצע הגוף, על כן נראה העונש במקום טבורם לפי שסיפרו לשון הרע על ארץ זו היושבת על טבור הארץ. ע"כ. וב"באר מים חיים" מבואר ענין התולעים על פי דברי חז"ל (מכילתא דרשב"י יד, י) "תולעת אין כוחה אלא בפה" (שכן אין לה ידים ורגלים) - יבואו אלו שכוחם בפיהם ויפרעו מאותם שחטאו בפיהם (ראה "גור אריה").
פסוק לו:רש"י ד"ה וישבו וילינו עליו, ...כל הוצאת דיבה לשון חינוך דברים שמלקיחין לשונם לאדם לדבר בו... וישנה לטובה וישנה לרעה וכו'. ראה ר' אברהם ברלינר על אתר (אות ט) שכתב: מלקיחים הוא בלשון הכתוב "הלֹּקחים לשונם" (ירמיה כג, לא) ושם פירש רש"י - המלמדים לשונם לומר שקריהם. (פ' שלח תשמ"ו)
פסוק לו:וראה רמב"ן (פסוק לז וביאורו לספר בראשית לז, ב) המבחין בין מוציא דיבה ומביא דיבה. מביא דיבה הוא האומר אמת, ומוציא דיבה הוא האומר שקר. (פ' שלח תשמ"ח)
פסוק לו:ועתה לא ידעתי על מה מוסבת תיבת "עליו", כלום על משה הלינו? (פ' שלח תשס"ג)
פסוק לז:"מוצאי דבת הארץ". השווה דברי רש"י להלן (כא, ו ד"ה וינשכו את העם), וראה שם. (פ' בלק תשמ"ט)
פסוק לח:רש"י ד"ה ויהושע וכלב חיו, ...אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים. ע"כ. כלומר הם נטלו נחלת המרגלים המפוזרת בין כל השבטים, בנוסף על נחלתם הטבעית שלהם, וכלב קיבל בנוסף גם את חברון! שהרי אין לומר שהפסידו את חלקם המגיע להם מכל מקום. וראה בבא בתרא (קיז ע"ב) ורשב"ם שם (ד"ה היה מבאי הארץ). ועתה קשה לי, מכח איזה דין ירשו את נחלת עשרת המרגלים, ולא ירשו יורשיהם. ויש מקום לשאול, משום שאין כאן ציווי שכך צריך להיות, כי אם עובדה שכך היה. (פ' שלח תשמ"ט) וראה "תורה תמימה" על אתר. לדבריו, העובדה שהמרגלים איבדו את חלקם לדורות בארץ נלמדת מהפסוק "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה" (כז, ג), ודרשו (בבא בתרא קיח ע"ב) "זה עדת מרגלים", משמע שאם היה בעדת המרגלים, לא היו טוענות בנותיו על חלק ירושתן, כי בדין הוא שאיבד חלקו.
פסוק לח:ותמוה שכאן בדברי משה באים השניים בסדר הפוך מזה שבדברי ה' בפסוק ל. (פ' שלח תשנ"ח)
פסוק מ:"וישכמו בבקר" וגו'. צריך לומר שמדבר פארן זה שישבו בו (יב, טז), היה ממש על הגבול עם ארץ ישראל, שאם לא כן, מהי הפגנת הרצון הזו להילחם ולכבוש? וראה דברים (א, מא-מה). (פ' דברים תשנ"ג)
פסוק מ:רש"י ד"ה כי חטאנו, על אשר אמרנו, "הלא טוב לנו שוב מצרימה". ע"כ. כלומר מאחר שידענו שחטאנו בהימנעותנו מלעלות, לכן אנו מבקשים עכשיו לתקן את מעשינו ולעלות (באר יצחק). (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק מד:"ויעפלו לעלות אל ראש ההר". זכורני כד הוינא טליא התגנב אלינו שיר "ציוני" (ל"ע) שפזמונו היה "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו", ומורי ורבי הרב יונה מרצבך זצ"ל אסר לשיר אותו! כך בחוץ לארץ, אך גם בארץ היו לו הערות באשר לחילון מונחים של קדושה, כגון חשמל, משכן, היכל. (פ' שלח תשנ"ח) בהקשר זה יפים דבריו של הרב חנן פורת ז"ל בשם ר' צדוק הכהן מלובלין במאמרו "המעפילים שנכשלו... והמעפילים שהצליחו" (מעט מן האור, במדבר עמ' 125), וכה דבריו: לדעת ר' צדוק (צדקת הצדיק אות מו) היה במעשה המעפילים ביטוי כן לרצונם לתקן את חטא המרגלים ולעלות ארצה, ולפי תומם סבורים היו שהתנגדותו של משה נועדה לנסותם כדי לראות האם ירהיבו עוז בנפשם ואף יתאזרו בחוצפה שיש בה ממידת המלכות כדי לעלות ארצה מתוך גילוי רצונם העצמי, אף נגד דבר ה'... נשאלת השאלה: במה טעו? על כך עונה ר' צדוק תשובה קצרה: "והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה"... בפרשת המעפילים נובעת הבוסריות מצד תשובתם החפוזה, והתנערותם 'צ'יק צ'ק' ממעשה המרגלים וממאיסת ארץ חמדה, כאילו היה זה דבר של מה בכך וניתן למחקו כלאחר יד...
פסוק מד:בנקודה זו ניתן היה לכאורה לסתום את הגולל על מעשה המעפילים... אך הנה נחה הרוח על ר' צדוק, והוא חותם את תורתו בדברי חזון הגובלים בהשראה נבואית מדהימה: "...בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה (למעפילים)... ולכך אמר להם משה 'והיא לא תצלח', נראה שעצה הוא, אלא שלא תצלח [עתה]. ודייק "והיא", שבכל מקום דרשו רבותינו ז"ל "היא ולא אחרת", שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה, שהוא 'עקבי משיחא'".
פסוק מד:...הנה עומד לו, לפני למעלה ממאה שנה, אדם הספון בבית המדרש ופרוש מהוויות העולם, ונושא מדברותיו על 'המעפילים' בני דור התקומה שיום יבא ויעפילו לארץ ואף יתרוננו וישירו: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו". ע"כ. וראה דבריו של הרב אלחנן סמט שי' בעיוניו לספר במדבר (סדרה שניה עמ' 199).