כל העדה. המה ראשי העם שעמדו שם. כדכתיב לעיל ואל כל עדת בני ישראל. וברור שלא עמדו ששים רבוא באותו מקום. אלא עדת בני ישראל. היינו ראשי העדה. והמה נתנו קולם תומ״י:
ויתנו את קולם. ואח״כ כל אחד אחר שחזר לאהלו דרש במקומו לפני העם שתחתיו:
ויבכו העם בלילה ההוא. כולם שמעו ובכו גם המה:
וילונו. למחר נתקבצו בתלונה:
כל העדה. הראשים דברו בשביל כל ישראל:
לו מתנו בארץ מצרים. כבר ביארנו דעיקר התלונה היה להגיד קבל משה ואהרן בלי בושה. כי בשנאת ה׳ את הדור הזה חפץ להמיתם בארץ כנען. וכאשר יבואר במקרא הסמוך. וחשבו סיבת השנאה הוא או בשביל שעבדו ע״ז במצרים או על חטא העגל. וזהו שצעקו לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה בשביל העגל:
נשינו וטפנו יהיו לבז. אם הכונה שיקחום בשבי לעבדים ולשפחות. היה להם לומר יהיו לשבי. אבל משמעות לבז שיבוזו נכסיהם לבד. כי לא יכלו להכחיש שהקב״ה חפץ להוריש את הארץ לישראל ולהקים את השבועה לאבות. וגם להקים את התורה ומצות. אלא חשבו כי את זה הדור שנא. והיה להם הוכחות ע״ז כמש״כ בס׳ דברים א׳ כ״ח ולהלן מקרא ט׳. וחשבו כי רצונו ית׳ שיהיה זה הדור הרוגי חרב. והטף ונשים יהיו נשמרים בהשגחה פרטית שלא יהיו נכבשים לעבדים ולשפחות עד שיגדלו וישובו לכבוש את הכנעני בעזרו ית׳. ועד כה וכה יהיו לבז עכ״פ:
הלוא טוב לנו שוב מצרימה. אחר שאין הקב״ה ממית אותנו. טוב לנו שוב מצרימה:
נתנה ראש וגו׳. לפי ת״א ופרש״י נשים עלינו מלך. קשה למאי הודיע הכתוב רצונם איך ישובו. ומה מקרא חסר שאמרו נשובה מצרימה. אלא ביאר הכתוב שנמצא עוד כת גרוע מכולם. שהאמינו ביכולת וגם ברצון ה׳ להביאם בשלום. אבל המה לא רצו בביאת א״י שיהיו מוכרחים לכוף ראש תחת עול מ״ש. ובל״ז תהיה השגחת ה׳ לרעה. ע״כ אמרו נתנה ראש. עלינו להיות ברשות עצמנו ונשובה מצרימה. שאין שם עול תורה ועבודה כטעות כמה דורות המאוחרים. שאין כלל תורה ומצות ה׳ אלא בא״י כמש״כ בפרשת בחקתי. וחז״ל דרשו נתנה ראש לשון ע״ז. והיינו הך. שבקשו להיות חפשי מעול מ״ש. והיינו מרידה ממש. וכ״כ הרמב״ן להלן ט״ו ל׳ בפירוש מקרא זה יע״ש. אלא לא כמו שהבין הוא ז״ל שכל הדור דברו כן ח״ו. אלא שנמצא כת כזה ג״כ. ואדרבה זה הכת היתה קטנה בישראל. מש״ה כתיב ויאמרו איש אל אחיו. והיו מתיראים עד כה לדבר כאלה אך בשעת מחלוקת כל א׳ מוציא רוחו ומחשבתו בלי פחד:
ויפל וגו׳ לפני כל קהל עדת בני ישראל. מתחבטים לפניהם. והראו עד כמה הגיעו בתלונתם. עד שנמצאים פורה ראש מרידה ממש. מה שלא עלה ע״ד רוב קהל עדת ישראל:
קרעו בגדיהם. על דברי נאצה הללו. אמנם לא השיבו להם מאומה. דמי שנגע לאפיקורסות אין טוענין עמו דכש״כ דפקר טפי. אבל הקדוש ברוך הוא דבר על דברת זה הכת בפ״ע כאשר יבואר:
אל כל עדת בני ישראל. שלא הגיעו לידי נאצות כאלה. וקרבת עבודת אלהים יחפצון. רק מתלוננים על ביאת הארץ וכבישתה. מצד כח הדמיון שהקב״ה שנא אותם:
טובה הארץ מאד מאד. לא באו לשבח הארץ כמה היא זבת חלב ודבש שהרי ראו בעיניהם וכל המרגלים העידו כי כן הוא. וא״כ לא היה להם לומר אלא אם חפץ בנו ה׳ ונתנה לנו אל תיראו את עם הארץ וגו׳. וכל מה שבינתים נראה הכל מיותר וגם לשון ואתם אינו מובן כלל. שהרי מדברים עמהם. ומה מקרא חסר אך בה׳ אל תמרודו ואל תיראו וגו׳. אלא העלו כי ארץ טובה כמוה אינו בעולם כלל. ואם כי יש הרבה ארצות טובות בעולם ואולי עוד יותר מא״י. אבל כל טוב תמידי מלבד שאין הרגש בטובה. עוד כרוך רע הנהגה לרגל הטוב. כי לפתח תענוגים חטאת רובץ. ואין לך רע יותר מזה. ע״כ דרשו חז״ל על הא דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מאד זה מלה״מ ועוד הרבה כיב״ז. ביארו בזה דיש בעולם כמה רעות בעצם. אבל המה מוסיפים שבח בטובה. מצד שמרגישים בטוב. וגם שומרים את האדם שלא יבעט עפ״י הטוב. כך אמרו לכל עדת בני ישראל נגד מה ששמעו נאצות הכת. המבקשים לפרוק עול מ״ש. הן באמת טובה הארץ מאד מאד. במה שהשגחה תמידית שמה כאשר יבואר במקרא הסמוך. היא טובה מאד. שאין הטוב שבה מחטיא הרבה כי ההשגחה שולטת ביותר להעניש. וממילא הרגשת הטוב הרבה. באשר הרע מצוי שם לפי ההשגחה על כל איש לפי מעשיו. כאשר ראו המרגלים הרע שאירע לכנענים אז לצורך השעה היא היא טובת הארץ מאד מאד. ומש״ה אמת גם המה אשר עברנו בה לתור אותה שחקרו סיבת הדבר שראו מתים הרבה. שהוא מרוב השגחה שבה:
ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. אין הלשון מדויק והכי מיבעי והביא אותנו אל הארץ הזאת אשר היא זבת חלב ודבש ונתנה לנו. אלא ה״פ אינה כשאר ארצות הטובות שא״צ השגחת ה׳ אלא בתחילת ביאה לאותו מקום שהיא טובה. אבל אחר שכבר הביא והרי היא טובה שוב עולם כמנהגו נוהג עפ״י הטבע. אם לא במקרה שהקב״ה מעניש כמו סדום וכדומה. משא״כ אה״ק גם אחר שכבר הביא וכבר היא ארץ זבת חלב ודבש גם אז אנו צריכים לברכתו שלא יתקלקל ועוד הרבה סיבות ומאורעות. וזהו דבריהם ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. גם אחרי שהיא מלאה בברכותיה עוד נדרשים אנו שיתן אותה לנו. ובזה טובה הארץ מאד מאד. וע׳ בספר דברים י״א מקרא ט׳ י׳:
אך בה׳ אל תמרודו. מתנתו תלויה בזה שתהיו מקבלים עול מ״ש. ולא תהיו כאותם האנשים שרצו לפרוק עול מ״ש מעל ראשם. וזה נקרא מרידה במלך ה׳ צבאות. והנה עד כה אזהרה גם לאותו הדור גם לדורות הבאים אחריהם. עתה הוסיפו לדבר בענין הכבישה ואתם מה ששייך אך לאותו הדור שמדברים עמם:
כי לחמנו הם. על דבר עיקר הטענה הגלויה שהיא בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ והיה הוכחתם לזה ממה שראו המרגלים עם גדול ורם ובני ענק וערים בצורות. ואי לא כך רצון ה׳ להשמיד אותו דור. היה ראוי שתהיה השגחת ה׳ לשלוח דבר וחלישות בגבורי מלחמה הללו. ואז לא היה פחד. וטענה זו מבוארת בס׳ דברים א׳ כ״ח. ע״ז בא תשובת יהושע וכלב. שהם דומים ללחמם שרוצה הקב״ה להראות תמיד השגחתו פרטית על כל יחיד לפו מעשיו. הן במדבר שהיה דבר ה׳ בפירוש ע״ז כמש״כ בספר שמות ט״ז ד׳. וכן לדורות איתא בתענית דף ט׳ גשם בשביל יחיד. והיינו פרנסה כל יחיד ניזון לפי מעשיו. כך רצה הקב״ה להראות השגחתו בשעת כבישה לכל יחיד לפי מעשיו. ואלו לא היה מה לעשות בשעת כבישה. כמו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף לא היה ניכר אדם גדול בתורה וי״ש לפני הדיוט. משא״כ כאשר היו בעלי מלחמה מבני ענק ועוד גבורים. היתה ניכרת הצלחת כל א׳ לפי מה שהוא. והרי כתיב בספר יהושע דכלב הוריש את שלשה בני הענק וזה היה הצלחה נפלאה. ולפי ערך היה ביד כל א׳. והיינו כי לחמנו הם. עוד נכלל בזה המשל. באשר אינו דומה השגחה פרטית דפרנסה להשגחה דמלחמה. דבפרנסה אפי׳ מי שהוא חוטא וההשגחה עליו לרעה. מכ״מ אין מת לשחת. אלא באופן רע משיג פרנסתו. משא״כ במלחמה אם הוא חוטא. ה״ז מסוכן ממש. ומזה הטעם בא המצוה לדורות דמי שהוא ירא מעבירה ישוב ממלחמה. וא״כ היו יראים ממלחמה המוכרחת הלז. ע״ז השיבו כי מלחמה זו אינה דומה אלא ללחמנו. שמי שאינו הגון לא יצלח במלחמתו. אבל לא יהרג. וע״ז הוסיפו לומר סר צלם מעליהם. דכל אדם אית ליה מזלא כדאיתא ריש מס׳ ב״ק וכמש״כ בספר בראשית ד׳ י״ב. א״כ מלבד חוזק גופו עוד המזל שהוא כצל רוחני מלתחת כך המזל רוחני מלמעלה מגין עליו. אבל הכנענים סר המזל מעליהם. ולא נשאר להם אלא כח הגשמי שהוא כמו סוס ושור. ולהיפך אנחנו וה׳ אתנו. לבד עזר המזל שלכל אדם עוד ה׳ אתנו שהוא בלי גבול. ע״כ אל תיראום. אין מקום לפחד. כמו שאין אדם ירא ללחום עם שור וחמור. אע״ג שהמה חזקים ממנו. וגם אין הסכנה מצויה אפילו לא יצליח להרוג מחמת חטאו מ״מ ימלט מהסכנה כמו שאדם נמלט מבהמה שאינו יכול לה:
לרגום אותם באבנים. לא קיבלו תשובה זו. וכמבואר להלן ל״ב י״א כי לא מלאו אחרי. וביארנו עפ״י עומק הלשון. שלא רצו להכנס תחת השגחה פרטית במלחמה. משום שיראו להיות בסכ״נ בהשגחה פרטית. וע״ע מש״כ שם:
וכבוד ה׳ וגו׳. ובזה נפל פחד ה׳ עליהם. ומש״ה נראה הכבוד אל כל בני ישראל. כדי שלא ישחיתו. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ג י׳ ובזה הספר להלן כ׳ ז׳:
עד אנה ינאצוני. משמעות נאצה הוא בזיון. כמו כי נאצו האנשים את מנחת ה׳ בשמואל א׳ ומי שמסיר מעליו השגחת ה׳ ה״ז מבזה אותו כ״י. וכמו דכתיב נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור (ישעיה א׳) פי׳ המה לא רצו בהשגחתו. מש״ה הסיר המקום השגחתו מהם וה״ז כמו נזורו לאחור מבלי הביט ע״צ. ואמר הקב״ה למשה זה הלשון גם על הכת שאמרו שאין הבעל הבית יכול להוציא כליו גם על הכת שרוצים להנתק מהשגחתו ומעול עבודתו ית׳:
עד אנה ינאצוני. והבדל בין עד אנה לעד מתי. דעד מתי משמעו בכמות הזמן. ועד אנה משמעו באיכות הענין ועל הכת שאמרו והסתפקו במעוט היכולת אמר עד היכן מגיע נאצה זו. דגם עד כה הסתפקו במעוט היכולת אם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו. וגם זו נאצה. אבל אינו כ״כ. שהרי באמת הוא דבר פלא למעלה מהליכות הטבע. אבל היכולת להגבירם במלחמה בדרך הטבע אינו מן הפלאות כ״כ. וא״כ הנאצה רבה בזה. וכן על הכת שמרדו בהשגחה אמר עד היכן מגיע נאצה זו. דגם עד כה בקשו להנתק מתחת השגחה בדרך תפארת עד אשר משום זה שלחו מרגלים כמש״כ. אבל אינו נאצה כ״כ שהרי באמת הוא דבר קשה ולמעלה מכח טבע אנושי. אבל שעבוד מ״ש והשגחתו ית׳ עפ״י דה״ט אינו קשה כ״כ. וא״כ הנאצה רבה בזה:
ועד אנה לא יאמינו בי. זה אמר ה׳ נגד הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו מביא אותנו לנפול בחרב. ע״ז אמר ה׳ עד היכן אעשה כ״כ אותות שלא כן הוא. אלא רצוני שיכבשו א״י. וכמו שמבואר בפרשת דברים שהוכיח משה לפניהם ממה שעשה הקב״ה נפלאות בקרבם מה שאין נוגע לבניהם אלא להם עצמם. מזה אות ברור שאין מחשבה אחרת ח״ו. ולא אמר ה׳ בכל נפלאותי משום שאין הכונה כאן שיכירו מזה יכולת ה׳. אלא שיקחו מהנפלאות אות שכך הוא רצונו ית׳. ובתהלים ק״ו כתיב וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו. היינו מה שאמר שהוא אוהב אותם ורצונו בטובם:
אכנו בדבר. בפעם א׳ את כולם כמכת דבר:
ואורישנו. אין הפי׳ ואורישנו אליך. והיאך יעלה עה״ד להרוג טף ונשים ועוד כמה צדיקים שלא חטאו גם שבט לוי. אלא ה״פ ואורישנו לבניהם שישארו הטף במדבר עד שיגדלו ויכבשו א״י וכ״כ הספורנו:
ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. משום שאם יהרוג את בעלי המלחמה בשעה אחת. הלא יפול פחד המלחמה שלא יבואו אוה״ע שסביב המדבר או הכנענים עליהם. ע״ז אמר ה׳ שאתה בעצמך היינו בכח הנסיי שבך יועיל יותר מגוי גדול ועצום כמוהו. אבל ודאי ישארו עוד צדיקים וכמו יהושע וכלב. אלא שלא יועילו להגן על הטף ונשים. אחר שאין להם כח נסיי. וכל אותו הדור שהיו מזוינים במלחמה ימותו. והטף שלהם יירשום. ואך כח משה יגן עליהם בדרך נס נפלא עד שיגדלו ויעלו למלחמה [והכי משמע בפסיקתא רבתי דיוה״כ שמשה עמד על מדת ארך אפים והשיבו הקדוש ב״ה שתהיה נצרך לה במרגלים הרי שלא היה מתחלה הגזירה אלא על אותו הדור שימותו מיד. ומשה פעל בתפלתו להאריך אף מ׳ שנה]:
ושמעו מצרים. הלא ישמעו מצרים מכת דבר הלז. וכ״פ הספורנו:
כי העלית וגו׳. הוא טעם על החלטתו שישמעו תומ״י באשר העלית וגו׳. ע״כ המה חוקרים ודורשים מה נעשה עמהם. ע״כ בברור כי ישמעו:
שמעו כי אתה ה׳ בקרב העם הזה. לא יהיו תולים הכליון הנפלא הזה בעון הדור. כמו דכתיב בפ׳ נצבים שיאמרו אוה״ע על אשר עזבו וגו׳. אבל כאן יאמרו ששמעו ג״כ כי כבודך עמהם בגלוי שכינה. א״כ ניכר להם שגם עתה אתה מחבבם והמה לא חטאו:
ועננך עומד עלהם. הוא הענן שעל אהל העדת שהיה ביום ובלילה ענן אחד כמש״כ בפ׳ בהעלותך שאותו הענן שעמד ביום הוא עמוד האש לילה:
ובעמוד ענן וגו׳ ובעמוד אש לילה. לפניהם הלכו שני עמודים:
את העם הזה. אנשי הצבא:
כאיש אחד. היינו בשעה אחת. כ״ז יספרו מצרים ליושבי הארץ הזאת. שיודעים כמה אתה מחבבם במדבר. וכי המתה אותם בשעה אחת. וזה פלא:
ואמרו הגוים. המה מצרים לא יוכלון לומר עתה מבלי יכולת וגו׳ שהרי המה ראו מה שנעשה ע״י גלוי שכינה בהעברת ה׳ בהם ובאלהיהם שפטים. אשר מן הנמנע לחשוב כי לא יוכל לעשות בגלוי שכינה כאשר הקב״ה נראה בקרב ישראל בהיותם במדבר עד כה. כל אשר חפץ ה׳. ואינו דומה לתפלת משה על ההר בשעת העגל כמבואר בס׳ דברים ט׳ כ״ח. פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה׳ וגו׳. דשם עוד לא נראה שהקב״ה בקרב ישראל יוכלו לחשוב דגלוי שכינה א״א להיות אלא כרגע. משא״כ בכניסה לארץ שאינו יכול להנהיג את ישראל בגלוי שכינה. אבל כאן בעמדם בקדש ברנע וכבר שמעו כי ה׳ בקרב העם הזה בגלוי שכינה. א״כ לא היו יכולין המה לומר כלל אע״ג שיהיה הדבר לפלא:
הגוים אשר שמעו את שמעך. ולא ראו היד הגדולה כמצרים:
להביא את העם הזה. זה הדור עד שיגיע דור השני ועד כה וכה בע״כ יהיו הטף ונשים במקום אחד ויהי ישוב במקום המדבר. מש״ה וישחטם במדבר. הרגם לפני עתם משא״כ אם היו האנשים האלה חיים. והיו בע״כ נכנסים לא״י וזה אין יכולת לכבשם. וגם זה בודאי אין רצון ה׳ שיהיו כלים ביד הכנענים שהרי הכל ראו שרצונו ית׳ לעשות אותם לו לעם. ולא יאמרו אלא שאין יכולת להביאם לא״י. אבל יעשם לעם במדבר. וע׳ מש״כ עוד בספר דברים שם בשנוי נוסח התפלה:
כח אדני. שזה השם מסוגל לעשות נפלאות וגבורות כמו שביארנו בפרשת תשא עה״פ ילך נא אדני בקרבנו. וע״ז היה התשובה שם נגד כל עמך אעשה נפלאות. ואנו מזכירים בתפלה אתה גבור לעולם אדני. מש״ה אמר שיהי׳ כח זה השם מתגבר על כח הדין שקבע הקב״ה בהם אה״ע שמגיע מזה שראוי לכלותם כרגע. וכמו שכח אדני מתגבר על הליכות הטבע שקבע הקב״ה את עולמו כך יגדל זה הכח על כח הדין המתוח עליהם:
ה׳ ארך אפים וגו׳. הזכיר את המדות אשר יסכנו לאותה השעה והענין כמש״כ הרמב״ן ז״ל ואמנם לא ביקש סליחה לגמרי. שהרי אמר בכלל המדות ונקה לא ינקה אלא שרצה שיכנסו אותו הדור לא״י. ויענשו שמה המה ובניהם על שלשים ועל רבעים:
כגדל חסדך. לא אמר כרוב חסדיך. דמשמעו הרבה פעמים אלא כגדל דמשמעו חסד גדול ונעלה. והיינו להתנהג עמם בדרך נס בתחלת ביאה לארץ:
וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. כמו שביקש בשעת העגל אשר מכ״מ ילך ה׳ עמנו. חזר וביקש גם עתה שיהי׳ כן ויהיו נכנסים בדרך נס ומשה עמהם בתחלת ביאה:
כדברך. הוא מיותר. ודרשו בברכות דף ל״ב שא״ל הקב״ה עתידים אוה״ע לומר כן אשרי עבד שרבו מודה לו. ויש להבין מה לו למשה לדעת אם עתידים אוה״ע לומר כן או לא. והוא אינו מבקש אלא סליחה יהא מאיזה טעם. אלא הענין דכלפי שנתן שני טעמים חדא ושמעו מצרים וגו׳ והוא דברי משה עצמו. שנית ועתה יגדל נא וגו׳ כאשר דברת וגו׳. והשיב הקב״ה סלחתי אבל כדברך לא מטעם המדות שהן המה דברי אלא מטעם דבריך שעתידים אוה״ע כו׳. ונ״מ מזה שאין הסליחה אלא מצד חלה״ש שיאמרו אוה״ע מבלתי יכולת וגו׳. א״כ אין הסליחה אלא באופן שיסור חשש חה״ש וכאשר יבואר:
ואולם חי אני. הוסיף הקב״ה להגיד למשה הטעם שאינו סולח בשביל המדות. ויהי מכניס אותו הדור לארץ. ע״ז אמר דחי אני. משמעות חי כ״פ בתכלית השלימות כמש״כ בספר בראשית ב׳ ז׳ ובכ״מ. ומשמעות אני כ״פ בחשיבותי. כדאיתא בב״ר פ׳ מקץ עה״פ ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך וגו׳ מאני של בו״ד למדנו מהו אני של הקב״ה כשאמר פרעה אני פרעה ובלעדיך וגו׳ היה לו כל הכבוד הזה לכשיבוא אני של הקב״ה אני עשיתי ואני אשא על אחת כמה וכמה. העלו חז״ל דמה שאמר פרעה ליוסף אני פרעה לא היה כדי להודיעו מי מדבר עמו. וכי לא ידע יוסף מי מדבר עמו. אלא אני בחשיבותי וכחי לעשות גדולות. וכן מאמר ה׳ אני עשיתי פירושו אני בכחי כ״י וכבודי. ומזה הכונה אמרו חז״ל בסנהדרין פרק ה׳ בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ופי׳ בגמ׳ ירושלמי אנן תנינן קלני אית תנוי תני קל אני מאן דמר קליני לית הוא אלא קליל. פי׳ שנעדר כ״י כבוד שמים וא״כ נתמעט כח של אני. ובאשר דשלימות של אני להקב״ה לא שייך באמת כלל שהרי לית מחשבה תפיסא ביה אלא משעת בריאת שו״א. וכשמגיעים לתכליתם מתמלא הכנוי אני. ותכלית בריאת שו״א הוא גלוי כבודו ית׳ כמבואר בכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו׳. וא״כ כשמתמעט כ״ש נעשה קיל שם אני. וזהו דבר ה׳ ואולם חי אני. אימתי בא בשלימות שם אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. כשיתמלא כבוד ה׳ כל הארץ ממקצה הארץ עד קצהו. ורמז בזה להודיעו כי עפ״י גזרה זו תהיה סיבה שימלא כבוד ה׳ את כה״א שזהו התכלית. ומש״ה א״א לוותר על הגזירה ולמחול לגמרי מחמת המדות. ולא נתבאר כאן מהו ואיך יהיה סיבה לזה. ובא דוד המלך ברוה״ק בתהלים ק״ו ואמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות. וביחזקאל כ״ג אמר ע״כ נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. ולא נתבאר כ״ז בתורה. ומה שפרש״י שנגזר חורבן הבית. לבד שאין מזה רמז במקרא. עוד אין זה שייך לגלות ופזור הגדול בארצות. אלא הכל נרמז בזה המקרא. שמזה שנגזר פזור ישראל בכל ארצות. נגלה באמת כבוד ה׳ ע״י ישראל. (אחר כך ראיתי שכך פי׳ חז״ל בפסיקתא זוטרתי). ומזה יצא שחלפו עבודת אלילים. עד שיגיע שכליל יחלופו ויעברו ונגלה כבוד ה׳ בכל הארץ. וכתיב וישא ידו להם. היינו שנשבע כמו אשר נשאתי את ידי. היינו משום שמכ״מ משמעות חי אני שבועה ג״כ כמו להלן כ״ח ובכ״מ. והנה בשביל זה נגזר אח״כ שיהיו במדבר ארבעים שנה וכמו שיבואר להלן במקרא ל״ד. ויש לבאר עוד מה שהגיע עון מרגלים לאותו עונש ולזה התכלית. ובלי עון מרגלים לא הגיע כך. וא״כ האיך היה מגיע זה התכלית. אבל באמת אם לא סירבו מתחלה על הנהגה נסית והיו עומדים ברצון בזהירות יתירה כפי הראוי לזה האופן כמש״כ לעיל. ואם היו חוטאים היה בא העונש מיד כמו שהיה במדבר. אז היה נשמע גם בהיותם בא״י איזה משך בכל העולם כבוד שמים ועבודתו. שהרי בקריעת ים סוף לבד נודע לכמה אוה״ע מסביב מכש״כ שהיה בזה האופן בא״י בישובם באופן נעלה מטבע כל הארצות. והרי היה מגיע ע״י לזה התכלית באיזה מאות שנים. משא״כ כשבקשו הנהגה טבעית ובהשגחה נסתרת ולא ניכר בחוצות אוה״ע השגחתו ית״ש וכח עבודתו אלא לעמו. וא״כ לא היה מגיע לזה התכלית אם לא ע״י פזור ישראל ועם ה׳ נמסרים על קדוש שמו ית׳. והכל רואים שאין כל אומה ולשון יכולים בהם ושהיא רק השגחתו ית׳ להציל שה פזורה ישראל משבעים זאבים. ובזה מגיע בדור דור לזה התכלית (וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ט א׳) כ״ז הוא הסיבה שלא נשמע תפלת משה ע״פ י״ג מדות. אמנם מטענתו הראשונה ושמעו מצרים נתקן גזירה שלא ימותו במכת דבר כאיש אחד. כי אם לאט לאט ויסור החשש כאשר יבואר:
כי כל וגו׳. הוא עוד ענין שבא בשבועה. וכדכתיב בתהלים שם שנשבע על שני דברים:
הרואים את כבודי. נגד המנאצים בזה שאינם מאמינים ביכולת ושאינם רוצים בהשגחת ה׳ כלל. וא״כ למאי הראם את כבודו וגדלו ויש בזה העדר הכבוד:
ואת אתתי. עד שאינם מאמינים שהקב״ה רוצה בטובתם כפי האותות שעשיתי לעיניהם להראות רצוני כמש״כ לעיל י״א:
ולא שמעו בקלי. לא הבינו ולא שמו לב להשכיל על רצוני. וכבר ביארנו בספר בראשית כ״ב כ׳ ובכ״מ. דמה שנראה מפעולותיו ית׳ כי כך רצונו. הוא דברו וקולו. וע״ע ספר שמות ד׳ ח׳:
וכל מנאצילא יראוה. אלו המנאצים לא יראוה אפי׳ פחות מעשרים שנה. אבל מי שלא האמין ברצון ה׳ לא נענש אלא מבן עשרים שנה. באשר להם ביחוד הראה את כבודו ואותותיו לכך ולא השגיחו:
וימלא אחרי. ליכנס במקום סכנה לחברון כדי להראות כמה נכון לבבו בטוח בהשגחתו ית״ש. ויהושע לא בא לידו זה הענין כמש״כ לעיל. וע׳ מש״כ להלן ל״ב י״א י״ב:
והעמלקי וגו׳ מחר פנו וגו׳. אינו מובן לכאורה זה הצווי לכאן. שהרי עוד לא כלה המקום ית״ש דבריו כמו שדבר עוד פרשה בזה. אבל הענין כי באמת ע״כ אינו מחר ממש. שהרי ישבו בקדש ימים רבים. אלא אינו בתורת צווי לחוד אלא נוגע לתשובת ה׳ למשה. כאשר הוא אומר סלחתי ולא יהיה דבר להמיתם כאיש אחד. אבל מכ״מ לא יראו את הארץ וימותו במדבר. הנני מזהירם שלא לישאר בזה המקום כל המשך. כמו שהיה ההכרח להיות אלו מתו כאיש אחד. והיה הטף ונשים בע״כ נשארים פה עד שיגדלו. והיה מקום לומר שאין יכולת להביאם. אלא רצון ה׳ לעשות להם במדבר ישוב. אבל עתה הנני מזהירם שילכו להם מכאן. והזהירם בפחד העמלקי והכנעני קרובים למלחמה. ובע״כ מוכרחים לילך ממקום למקום. ובזה ידעו הכל שאין רצון ה׳ שישארו במדבר. אלא להכניסם לארץ בדור השני. ובזה סרה טענת משה ושמעו מצרים וגו׳:
וידבר ה׳ וגו׳. עד כאן היה הדבור למשה לבדו. תשובה וידיעה על תכלית הגזירה. אבל לא לאמר כ״ז לישראל. ועתה חזר ודיבר למשה ולאהרן מה להשיב ולאמר לישראל:
עד מתי לעדה הרעה. רש״י פי׳ עשרה מרגלים. ולמד רבינו מסוגית הגמ׳ בכ״מ ללמוד מכאן דעשרה נקרא עדה. אבל מכ״מ הרי אנו רואים להלן בפסוק ל״ה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי. דלא מדבר במרגלים ביחוד עד מקרא ל״ו. וכן לעיל מקרא א׳ ותשא כל העדה הפי׳ סנהדרין שבכל השבטים. אלא הדיוק בכאן מדלא כתיב לכל העדה ש״מ דעשרה לחוד מכונה עדה. ויהי׳ משמע כמו שמדבר ביחוד על עשרה מרגלים ראשי המלינים. אבל מכל מקום עיקר הכונה על כל ראשי העם. ולפי שעד שבא זה המאמר היו הולכים ומלינים בשביל שרצו שיהי׳ איזה שנוי בדבר ה׳ מאשר היו מוכנים להכנס לא״י. ע״כ בא הדבור עד מתי ילינו. אין להם להתלונן עוד. כבר שמעתי תלונות בני ישראל. וכך השנוי:
כאשר דברתם באזני. כבר נתבאר לעיל י״א א׳ י״ח. דבשביל שהשכינה בקרבם. כל מה שמדברים הרי מדברים באזני ה׳. והפקודה נמהרה לצאת. לכן כאשר דברו או במדבר הזה לו מתנו היה באזני ע״כ:
כן אעשה לכם. והוא תשובה להכת שיראו ליכנס מחמת שלא האמינו שרצון ה׳ שיהיו כובשים. אלא בשנאת ה׳ רוצה להפילם ביד הכנעני. ומשום הכי בקשו שיותר טוב למות במדבר. כן יהי:
יפלו פגריכם וכל פקודיכם וגו׳. שני דברים המה. פגריכם היינו של העדה המה הזקנים שהלינו את ישראל:
וכל פקודיכם לכל מספרכם וגו׳. אלו כל הדור. ופירש ה׳ אותם בפ״ע. משום שהיו כמה מסנהדרין המלינים. אשר לא היו בכלל הפקודים לצאת בצבא. אם מצד שהיו יותר מבן ששים. או שלא היו ראוים לצאת בצבא המלחמה כמש״כ לעיל בריש פרשה במדבר. ומכל מקום היו חכמי וגדולי ישראל שהלינו את הדור. והיו בכלל הגזירה כדין מחטיאי הרבים. ופי׳ הקב״ה דמש״ה נגזר רק על בן עשרים:
אשר הלינותם עלי. משום דעיקר הלנה היה אותם שהיו אנשי הצבא כמש״כ לעיל מקרא ג׳:
אם אתם וגו׳. חזר וגזר. וכן בסמוך ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. ואינו כפל ח״ו. אלא פנה עוד להכת שלא רצו למות ותלונתם היתה שאין רוצים ליכנס לארץ. ולהיות משועבדים עי״ז לעול מ״ש ועבודתו. אלא טוב להם להיות ברשות עצמם ובמקום אחר. להם השיב אם אתם תבאו וגו׳ לשכן אתכם בה. ולא אמר להביא אתכם אליה אלא לשכן אתכם. דמשמעו שתהא שכינתי עמכם בשכונתכם בה. ובשביל שאתם לא חפצתם בזה ע״כ לא תבאו כלל אל הארץ:
כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הוציאם מן הכלל הפקודים. וגם מכלל העדה המלינים. אף על גב שהם גרמו בתשובתם להתלונן יותר במה שהודיעו שהקב״ה רוצה שיהיו מושגחים כל אחד במלחמה לפי מעשיו כמו שביארנו בדבריהם כי לחמנו הם. ומש״ה הוסיפו כל העדה סרה ורצו לרגום אותם באבנים. וביחוד הוסיפו בדבריהם אלו להתלונן אותה הכת שקשה היה עליהם עול מ״ש והשגחתו ית׳ לפי המעשים אפי׳ בפרנסה. והנה באו יהושע וכלב והוסיפו כי כן יהי׳ אפי׳ בעת מלחמה וכבישת א״י. וא״כ היו יהושע וכלב גורמים להוסיף תלונה. מש״ה הודיע הכתוב כי המה יצאו מן הגזירה. שהרי הודיעו האמת ושכך רצון ה׳. ובשביל שהיה מקום לחשוב שזו הכת ילכו לעצמם ולהיות ברשות עצמם. ע״כ חזר ופירש ופגריכם אתם וגו׳. אמנם עד שהגיע לזה פירש הקב״ה שאין הגזירה הלז על הבנים:
וטפכם וגו׳ והביאתי אותם וידעו את הארץ וגו׳. כלל בזה הטף של החושבים שיהיו לבז. וגם הטף אשר אביהם לא רצו לדעת טיב הארץ האיך היא עומדת בהשגחה פרטית. המה יבאו וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. מזה הטעם של השגחה:
ופגריכם אתם וגו׳. לא תחשבו זה הכת אשר בקשו להיות ברשות עצמם כי גם המה בכלל כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. לא כן. אלא אתם תפלו במדבר הזה. ובע״כ הנני משגיח עליכם ואתם בעול עבודתי עומדים:
ונשאו את זנותיכם. מה שאתם זניתם מאחרי ה׳ בהחל מעשה השילוח. שלא רציתם לעמוד במשא גלוי שכינה והסכנה המרחפת על העומדים לפני ה׳. אע״ג שהסכים ה׳ לזה אלו לא חטאו והיו נכנסים לא״י. אבל עתה בע״כ בניכם ישאו משא הכבד הזה:
וידעתם את תנואתי. באשר יהי׳ לפלא זה המשך הרב. ולא שייך לומר כי הוא בתורת מדה כנגד מדה. שהרי להדור החדש אין מגיע עונש. וא״כ הרי טוב היה שימותו כל אותו הדור במשך קצר. והבנים יכנסו לארץ. ע״ז השיב וידעתם את תנואתי. עוד תגיע שעה שתדעו טעם שאני מניא אתכם הרבה. והוא מה שפירש משה רבינו לישראל בערבות מואב. כמבואר בספר דברים א׳ ב׳ ג׳. ובדרך כלל הוא על יסוד א׳ ללמדנו אורח הגלות והפזור. ולא הודיעם כאן. שלא לשבר לבבם בלי תועלת. ודיה לצרה זו של אותה שעה שנגזר גלות במדבר ארבעים שנה. אבל בעבר הירדן הי׳ בא ההכרח להודיעם כדי לגלות להם כח התלמוד ופלפולה ש״ת שהחל לבאר בעבר הירדן. וע״ז היה יסוד כל ספר דברים כמו שיבואר במקומו שהיה ההכרח בשביל עת הגלות [והיינו דאי׳ בירו׳ הוריות פ״ג ה״ח ר״י דסכנין בשם ר׳ לוי משה שצפה ברוה״ק שעתידין ישראל להסתבך במלכיות וראשיהן עומדין על גביהן הקדים ראשים לזקנים]:
אני ה׳ דברתי וגו׳. עד כה היתה הגזירה להעדה המלינים ולכל הפקודים. אמנם עוד היו כמה מסנהדרין שלא היו באמת מלינים ולא החטיאו את הרבים וגם לא היו בכלל הפקודים וא״כ לא היו בכלל הגזירה. בכ״ז בעידן ריתחא ענשינן אפי׳ על חטא קל. ע״כ הוסיף הקב״ה אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הנועדים עלי:
במדבר הזה יתמו. יכלה כח חכמתם ושררותם:
ושם ימותו. לגמרי. בשביל שהיו עכ״פ בכלל הנועדים עלי. ולא הכירו בכח חכמתם כמה שוגים המה:
וישובו וילינו וגו׳ להוציא דבה על הארץ. א״א לפרש שקאי על כל העדה שהמה הוציאו דבה. שהרי המה לא ידעו מאומה אלא מה שהאנשים אומרים. אלא קאי על האנשים. וקאי וישובו על שני דברים. כמו דכתיב וישובו וילינו וגו׳ וישובו להוציא דבה על הארץ. ומשמעו לא שבו להגיד שליחותם לדעת האיך לעלות ולכבוש אלא להוציא דבה על הארץ:
וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה וגו׳. חזר ופירש הכתוב זה החטא ללמד דרק משום זה החטא של דבת הארץ מתו במגפה לפני ה׳. אבל משום חטא שהחטיאו את הרבים להפיח מדנים ולהלין את כל העדה. היו מתים ג״כ אבל לא במגפה. שהיא מיתה חטופה:
לפני ה׳. היה ניכר לכל שהוא בהשגחת ה׳ ולא מקרה קרה להם:
חיו מן האנשים ההם. הדרש ידוע. ולפי הפשט אע״ג שגם הם דברו ברעת הארץ במה שפירשו לישראל שטובה הארץ רק בהשגחה עפ״י השתעבדות לתורה ועבודה. ובל״ז היא רעה. מכ״מ חיו. שכך היה רצון ה׳ להודיע לישראל כ״ז:
וידבר משה וגו׳. אחר שמתו המרגלים במגפה על דבת הארץ. דבר אל כל בני ישראל כל המאמר:
ויתאבלו העם. אנשי החיל המה הפקודים מבן עשרים שנה. משא״כ דור השני אף ע״ג שגם עליהם נגזר להשהות במדבר ארבעים שנה. ולישא במשא גלוי שכינה מ״מ המה קבלו הדין באהבה אבל העם המה התאבלו. הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ עתה כשמתו המרגלים במגפה. הכירו כי טעו במחשבתם. ומעולם לא עלה עה״ד שיהיו ניתנים ביד הכנענים. ואותה הכת שחשבו להיות שלא בהשגחה פרטית בהליכות ימי חייהם. עתה ראו כי לא הועילו ברצונם. וא״כ נוח להם לעלות לא״י וביותר גזרת הטלטול ממקום למקום דוקא היה קשה להם כחרבות וכמש״כ בבאור בספר דברים א׳ מ׳:
וישכימו בבוקר וגו׳. רצו לשוב מעין החטא. וקבלו על עצמם למסור נפשם על הכניסה לארץ גם שלא בצירוף ארון ה׳ ומשה:
כי חטאנו. במה שחטאנו עלינו לתקן ע״כ הננו מוסרים עצמנו לסכנה זו:
למה זה אתם עוברים וגו׳. אע״ג שטוב לתקן החטא בדבר שחטא אבל לא במקום שהתשובה עצמה ג״כ נגד דבר ה׳. ומס״נ כזה אינו מתקבל כמו שיבואר בפרשת קרח ובספר דברים י׳ י״ז ובכ״מ:
והיא לא תצלח. אפי׳ אם היתה המלחמה בלא עליה על ההר שאין הסכנה עצומה. מכ״מ כל מלחמה נדרשת להצלחה ובלי הצלחה דרכי המלחמה בחזקת סכנה:
אל תעלו. על ההר דשם הסכנה מצויה:
כי אין ה׳ בקרבכם. לא כמו שאתם סבורים דאחר שתמסרו נפשכם. תועיל השגחת ה׳ להיות עמכם גם בדרך נס לא כן:
כי העמלקי והכנעני וגו׳. ביאר להם דנהי שלא תהיה מגפותם בדרך עונש. שהרי תשובה הוא כתריס בפני הפורענות. מכ״מ במקום שא״א להנצל אלא בדרך נס. אין התשובה שלא כהוגן מגינה:
כי על כן שבתם מאחרי ה׳. הנה על אמרם ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳. היינו לגבול הארץ שניתן לישראל. ע״ז אמר משה טעם שלא תועיל התשובה משום שבזה המה עוברים את דבר ה׳ שאמר אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן וגו׳. אבל עליה בתחלת ההר שעדיין אינו גבול ישראל. ואינו בכלל הגזירה. היה מן הסברא שתועיל התשובה ומס״נ להצילם ע״ז אמר עוד טעם כי לא יועיל להצילם בדרך נס. כי על כן שבתם מאחרי ה׳. שהחטא היה במה שלא רצו ללכת אחריו. והיה בזה חילול השם. ע״כ ולא יהיה ה׳ עמכם. כי במקום חה״ש אין התשובה מועלת לגמרי. מיהו אם לא היתה הסכנה מצויה לא היו נענשים כעת. שהרי תשובה כתריס בפני הפורענות. אפילו אינו כדאי למחול לגמרי. מכ״מ אינה מגעת להציל בדרך נס והשגחה פרטית מש״ה אחר שהעמלקי והכנעני שם לפניכם. ודאי תנגפו:
ויעפילו לעלות. כפרש״י לשון חיזוק הלב. וכלשון המקרא בחבקוק ג׳ הנה עופלה לא ישרה נפשו בו. ואע״ג שהיה להם להאמין לאזהרת משה מכל מקום חזקו לבבם לחשוב שאזהרה זו אינה אלא כדי שתהא המס״נ באמת. כמו שמצינו במדרש שה״ש בעת שבאו חנניה מו״ע לשאול את פי יחזקאל הנביא אם יעמוד להם הקב״ה בעת שיפילו עצמם בכבשן האש. היתה התשובה שלא יעמוד. והיה כדי שתהי׳ מס״נ באמת. זהו לפי הפשט בלשון ויעפילו. אבל מדלא כתיב בלשון אחר ברור על חיזוק הלב מובן שבא הכתוב לכלול בזה עוד כונה אחרת וכפרש״י בשם התנחומא שהוא מלשון אופל. הכונה שהיו הרבה מן המעפילים מאמינים ויודעים שלא יצליחו. ויפלו במלחמה. אבל מכ״מ היה כדאי להם להרג בא״י ולהיות נקבר שם ולא במדבר. אבל ההשגחה באה והפר עצתם בזה ג״כ כאשר יבואר:
וארון ברית ה׳ וגו׳. הוא הארון שבקה״ק שהיה בקרב המחנה. אלא פליגי תנאי אי נכלל בזה גם שברי לוחות או רק פרשיות התורה כמש״כ לעיל י׳ ל״ג:
ויכום ויכתום עד החרמה. בספר דברים א׳ מ״ד נתבאר שכך היה המעשה. מתחלה עברו דרך שעיר בשפלה. ולא מצאו אנשי שעיר לב לעמוד לנגדם. והעפילו לעלות על ההר. אז רדפו אחריהם העמלקי והכנעני והכו אותם כאשר תעשינה הדבורים שלא המיתום. אך בבריחתם בהיותם מוכים ונענים בחזרה על בני שעיר. אז הכתום בשעיר עד חרמה. ונשארו קבורים בשעיר שהוא חו״ל. והופר עצתם. והיינו כפילות לשון ויכום ויכתום:
