פסוק ב:וידבר ה' אל משה וגו' ויעשו בני ישראל את הפסח. אחר שאמר לאהרן ודבר על לבו על שלא הקריב עם הנשיאים וללוים כמ"ש, עתה נתן נחמה לכל ישראל שלא הקריבו כי אם הנשיאים לבד, והקריבו י"ב נשיאים בי"ב ימים וביום י"ד אמר לכל ישראל שיקריבו קרבן פסח. וניחם להם שאם יעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו ובמועדו, שהוא מקובל לפני המקום יותר מקרבן נשיאים. א"כ ויעשו אינו צווי אלא נחמה, שהרי יש להם עשיית הפסח בכל שנה ושנה, ונשיאים פעם אחת:
פסוק ב:ובמדרש בגנותם של ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכה"א הזבחים ומנחה הקרבתם לי במדבר, רשב"י אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב משלו הקרבנות של צבור מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכשרי ישראל סומכין לו, ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל בגנותם של ישראל וכו' פרשה זו שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד, ע"כ. יש מי שכתב מה גנות יש הרי בפרשת בא אל פרעה תלה הכתוב מצות פסח בביאתם לארץ שנאמר והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת, אלא הגנות היא שאם לא חטאו במתאוננים היו נכנסים לארץ בך"ג באייר, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', ופירש"י ז"ל מיד עד ג' ימים אנו נכנסים לארץ וכו'. והיו עושים פסחיהם בארץ וכשחטאו ישבו בקברות התאוה חודש שנאמר לא יום אחד תאכלו וגו' עד חדש ימים, ומשם באו לחצרות ועשו שם ז' ימים להסגר מרים, ושלחו המרגלים שעל ידם נגזרה גזירה להיותם במדבר מ' שנה, ובמדבר לא היו מלין, ונאמר כל ערל לא יאכל בו, ולא מלו או משום חולשא דאורחא או כמו שאז"ל שלא נשבה להם רוח צפונית דמעליא לחבורה, ועתה שהיו חונים במדבר סיני שלא היו מלין ועשו פסח זה בלבד זהו הגנות, ע"כ:
פסוק ב:ובזוהר זה לשונו, אמר רבי אבא מ"ט הכא פסח והא אתמר, אלא בשנה השנית הוה דישראל חשיבו דהא פסח לא איהו אלא במצרים כיון דעבדו ליה זמנא חדא במצרים חשיבו דלא אצטריך יתיר אתא קב"ה ואזהר לון עליה דלא יחשבון דהא קא עבר זמניה במצרים ולא אצטריך יתיר בגין כך במדבר סיני בשנה השנית לאתקנא להו לדרי דרין, ע"כ. וזה סיוע לדברינו שהיו חושבין ישראל שאין חייבין אלא פסח מצרים לבד, והיו עגומי נפש ודואגים על שלא הקריבו לחנוכת המזבח, והיו בהם שלא היו יכולין להקריב להביא קערת כסף מזרק כסף כף זהב, כשצוה להם לעשות הפסח ביום י"ד אחר קרבן הנשיאים שמחו שמחה גדולה, שקרבן פסח הוא נקל להביא טלה או גדי, ולא לבדו אלא הוא ושכנו, ואין מקריבין ממנו אלא זריקת דם, שמחו ועשאוהו בשמחה ובהלל וזמרה, לזה ויעש את הפסח בראשון בארבעה עשר יום מוטעם, ולזה אותם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אמרו למה נגרע, הכל יש להם חלק בחנוכת המזבח ואנו לא, עד שאמר להם משה פסח שני, ולזה אחר שאמר ויעשו את הפסח חזר ואמר כן עשו בני ישראל, לומר שעשאוהו בלב ונפש חפצה, ולזה וידבר משה לעשות הפסח, מיד אחר דבורו בזריזות עשו הפסח, ולזה הזכיר הזמן והיום והשעה, שאמר בראשון בי"ד בין הערבים וגו':
פסוק ו:ויהי אנשים אשר היו טמאים. יש מי שפירש שאלו האנשים הם מישאל ואלצפן שנטמאו בבני אהרן שאמר להם משה קרבו שאו את אחיכם, ולפי דעתו ויהי ביום השמיני הוא שמונה לחדש, יבא יום ז' הוא י"ד, ואין שום מפרש שפירש אלא יום הח' הוא ח' למילואים והוא יום ר"ח ניסן שאמר ופתח אהל מועד תשבו ז' ימים עד מלאות ימי מלואיכם, וביום הח' קרא לאהרן שישמש בכהונה גדולה ואותו היום הוא ר"ח ניסן שנטל עשר עטרות ואחת מהם הוא ראשון לכהונת אהרן, ובו ביום מתו נ"וא, ואמר משה מדוע לא אכלתם את החטאת על שעיר ר"ח היה, ואמר אהרן ותקראנה אותי כאלה, שהיה אונו על בניו. ובמגילת תענית שמנה הימים שמתענים בהם ואומר באחד בניסן מתו בני אהרן. אלא צ"ל שהיו אנשים אחרים והיו חשובים, כמו שפירש"י ז"ל בפסוק כלם אנשים, כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות. ולא נזכר שמם לפי שקרבן ראשון שעשו ישראל במדבר לא היו בכללם, כמו שאמרו למה נגרע וגו':
פסוק ו:ומצאתי במדרש. אשר היו טמאים מי היו אם נושאי ארונו של יוסף יכולין ליטהר, ואם נושאי ארונו של נדב ואביהוא יכולין ליטהר, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו שרף אלעזר את הפרה, אלא למי היו טמאים למת מצוה נטמאו, ע"כ. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן אולי ימצאו להם שום זכות להקריב קרבן פסח, ולפי שאהרן הוא זורק הדם והם היו רוצים שיזרק הדם עליהם אפילו שלא יאכלו הבשר כמו שאמר המדרש, שאמרו לא שאנו צריכין אכילה ושתיה אלא שיזרק עלינו הדם, לזה אמרו לפני אהרן, אבל עיקר האמירה לא היתה אלא למשה שנאמר ויאמרו האנשים ההמה אליו, אלא כמ"ש שהכהן הוא זורק הדם, ואם יהיה הדין עמם מיד יאמר לאהרן לזרוק, לפי שאין שעות ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו, הפסוק הוא מיותר שאין צריך לומר אלא ויאמרו לו, כי כבר אמר ויהי אנשים, ולמה פעם אחרת האנשים, ולמה ההמה, ולמה אליו, ולמה אנחנו, אמרו במדרש האנשים ההמה בעלי שמות היו, אליו לא שלחו לו ע"י שליח, אנחנו, יחידים אנחנו שלא היו טמאים לנפש אדם כי אם הם, לנפש אדם, אין בנו לא זבין ולא מצורעין, ע"כ. על פי זה יאמר טמאים לנפש אדם על נפש לתת מנוח ומרגוע לנפש המת, שכל עוד שלא נקבר הגוף אין לנפש מנוח, א"כ אנו עוסקים בטומאת מצוה לא בטומאת זבין ומצורעין שבא להם הטומאה ע"י עון א"כ שכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה לא מונעת מצוה. כששמע משה דבריהם אמר עמדו, מאחר שאתם בזריזות לעשות המצוה, עמדו לא תזוזו מכאן. מה יצוה ה' לכם. כדאים אתם שתאמר פרשה זו על ידכם, כמו שאמר המדרש ראויה היתה פרשת פסח שני שתאמר על ידי משה אלא שזכו האנשים הטמאים, לזה אמר לכם:
פסוק י:דבר אל בני ישראל לאמר איש איש. ב"פ לומר שכל אחד כשר והגון בפני עצמו, ולזה אמר ויהי אנשים ולא אמר ויהיו אנשים הואיל והם שנים. א"כ דבר אל בני ישראל איש איש, לומר דבור פרשה זו לישראל, וזכו אלו איש איש וכדאים הם שתכתב פרשה זו על ידם. ואמר איש איש כי יהיה טמא לנפש כמו אלו שהם טמאי מצוה. או בדרך רחוקה נקוד על ה' של רחוקה, לומר שהוא רחוק לא הדרך. ובא לרבות כל מיני טומאות שבאין על ריחוקו שהוא על ידי עון כגון זבין ומצורעין שהן רחוקים מן הדרך. לכם או לדורותיכם, לכם שבא הריחוק מכם, או לדורותיכם, לדרתיכם כתיב, מחמת הדירה, ר"ל שלא נזהר אביו מאשתו נדה, ובא לו הזבות והצרעת מחמת אביו, או ע"י מאכלים טמאים שאכל אביו קודם שהולידו:
פסוק יד:ועשה פסח. רבינו סעדיה גאון ז"ל פירש ועשה, ורצה לעשות. לפי שהוקשה לו ועשה עבר ועדיין לא עשה והיל"ל ויעשה. נוכל לומר שאמר ועשה מפני שהוא מדבר על אלו שהם טמאי מת מצוה שבאו לפני משה להוטים לעשות המצוה ולהשוות עצמן עם הצבור, ולזה אמר בתוך בני ישראל, כי אינו דומה מעטים העושים המצוה למרובים העושים המצוה ברב עם הדרת מלך ואין כונתם לאכילה ושתיה אלא לעשות המצוה בהידור, לזה אמר להם ששכרם כפול ומכופל ויחשב להם כאלו עשו פסח ראשון עם ישראל ויש להם גם כן שכר על פסח שני, ולזה אמר ועשה בלשון יחיד ולא אמר כמו שאמר אח"כ בחדש הראשון בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו, לא ישאירו, לא ישברו, ככל חקת הפסח יעשו אותו, הכל בלשון רבים, לפי שדבורו הוא עם כל איש ואיש, שכל אחד ואחד מהם הוא חשוב והגון בפני עצמו, ואם הם דואגים על שאינה נעשית מצות פסח שני בהדור, אני מעלה עליהם כאלו עשאוהו עם כל ישראל, ולזה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני לומר כל פרטותיו בלשון רבים, יעשו אותו, יאכלוהו, ישאירו, ישברו, הכל לומר שהוא מעלה עליהם כאלו נעשה בשתוף כל ישראל, לפי שהחושב לעשות מצוה ונאנס כו' מעלה עליו הקב"ה כאלו עשאה בכל פרטותיה:
פסוק יד:ובזוהר ז"ל, איש איש תרי זמני אמאי, אלא איש דאיהו איש ויתחזי לקבלא נשמתא עילאה והוא פגים גרמיה דלא שריא שכינתא עליה מ"ט בגין דאיהו גרים דהוא סחיב גרמיה ועל דא תווהת ואמר איש דיתחזי למהוי איש והוא מסאב גרמיה דלא ישרי עלוי קדושה דלעילא, (ויהיה פירוש כי יהיה טמא לנפש בשביל הנפש שהיא השכינה שלא תשרה עליו). או בדרך רחוקה, נקודא דא איהו חד מעשרה נקודין באורייתא וכלהו אתיין לאחזאה מלה, מאי בדרך רחוקה בגין דבר נש דאיהו מסאב גרמיה מסאבין ליה לעילא וכיון דמסאבין ליה לעילא הא איהו בדרך רחוקה מההוא אורחא דזרעא דישראל אחידו ביה, הא איהו בדרך רחוקה אחיד דאתרחק מאן דמקרב לכון ולאתקשרא לכון כמה דאתון מתקשרין, אמר רבי יצחק והא כתיב כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה דאתחזי דתרין מילין אינון וכתיב או, אמר רבי יוסי כאן עד לא מסאבין ליה כאן בתר דמסאבין ליה. ומשמע אפילו האי או האי לא ישרי עלוי קדושה דלעילא ולא יעבדון פסחא בזמנא דישראל עבדין ליה, ע"כ. ואמר וחדל לעשות, כי היל"ל וחדל מלעשות מאי לעשות, אלא בא לומר שאפילו שעשאו ולא עשאו כהלכתו כמו שאז"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם זה שאכל פסחו לשם פסח ופושעים יכשלו בם זה שאכלו אכילה גסה, זה מעלה עליו כאלו לא עשאו, לפי שנאמר פסח לה' שצריך שכל מעשיו יהיו לשם ה' שיהיה לשמה. ומה אם פסח שיש בו הנאה לגוף אמרה תורה שיהיה לשמה ק"ו לשאר מצות שאין בהם הנאה לגוף אלא עשייה בלבד שצריך שתהיה לשמה, ולזה תקנו ז"ל ברכת המצוה, כדי שיכוון בה:
פסוק יד:וכי יגור אתכם גר. שנראה לכם שהוא גר, לא תונו אותו לומר שעשיית הפסח הוא זכר ליציאת מצרים והוא לא היה במצרים לא הוא ולא אביו, לזה אמר לכם גר כי אתם אינכם יודעים כי אולי היתה נשמתו מישראל ונדחה לחוץ ועתה חזרה, א"כ חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ:
פסוק טו:וביום הקים את המשכן. פרשה זו היה לו לאמרה לעיל קודם פרשת וביום כלות משה וקודם קרבנות נשיאים., ולמה נאמרה אחר שעברו י"ב יום דנשיאים וימי הפסח שאמר ויעשו את הפסח, אלא בא לומר שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום בכל יום מקימין אותו מחדש. ומצאתי קצת סיוע לדברי מהזוהר, וז"ל אמר רבי אבא בכל זמנא דמשכנא אתוקם בעובדיהון דבני נשא כדין ההוא יומא יומא דחדוה דכולא ומשם רבו קדישא אתורק בהנהו בוצינין ונהרין כלהו, מאן גרים דא גרים ליה בההוא עלמא דאתי ואשתזיב בהאי עלמא ויהא ליה חיים בעלמא דאתי, הה"ד וצדקה תציל ממות. א"כ לזה אחר שעברו י"ב יום של קרבן הנשיאים, ויום י"ד שבו הקריבו כל ישראל, וז' ימים של פסח שהן ימי רצון וחדוה, נחשב להם כאילו בכל יום ויום היו בונים אותו ומקימין אותו מחדש, וכן בעונותינו אחר שחרב בית המקדש, כל דור שלא נבנה בזמנו כאילו נחרב בזמנו, שאם היו עושים רצונו של מקום היה נבנה בזמנם, ומאחר שלא עשו מעשים שיבנה ה"ז כאילו הם החריבוהו, וזהו שכתוב אבותינו חטאו ואינם קרי אינם כתיב, לומר אם הם חטאו כבר הלכו להם, ואחרי מות קדושים אמור, לזה אינם כתיב ואינם קרי, לומר אבותינו חטאו ונחרב בזמנם ואנחנו ג"כ החרבנוהו כל עוד שלא נבנה בימינו, א"כ אבותינו חטאו ואנחנו ג"כ כהם:
פסוק טו:ובערב יהיה על המשכן כמראה אש. כדי להפחידם בלילה, לפי שבלילה און יחשוב על משכבו, וכדי לזכותם היה מראה להם האש כל הלילה, כדי שבכל עת שיקיצו משנתם יראו ויזכרו אשו של גיהנם ולא יבאו לידי הרהורים רעים. ואמר כסה הענן את המשכן מיותר, שכבר אמר וביום הקים את המשכן, א"כ היל"ל הענן יכסנו, ועוד אומרו לאוהל העדות, המשכן הוא אהל העדות, ואם מה שקורא משכן הוא קדש הקדשים, וחוץ ממנו הוא אהל, א"כ יאמר כסה הענן המשכן ואהלו, ועוד למה אמר אהל העדות ולא אמר אוהל מועד, אלא לפי שישראל היו דואגים מעשיית העגל ואמר להם משה קחו שעיר ועגל וגו' וכבש וגו' לעולה, והעולה היא רצויה יותר מקרבן חטאת לומר שנתכפר להם עון העגל, ואדרבא הקטיגור נעשה סניגור כמו שאז"ל על פסוק תועבה יבחר בכם, מי שהוא תועבה שהוא העגל יבחר, שצוה שיהיה עולה ולא חטאת, וכמו שאמר לזבוח לפני ה', אז"ל עבירה שאתם מתיראים כבר נזבחה לפני ה', כי היום ה' נראה אליכם, לזה אמר כאן כסה הענן את ולא אמר כסה הענן למשכן אלא את המשכן, כסה לישראל, כאדם שמרוב חבתו בבנו לוקחו בחיקו ומכסהו בבגדיו, א"כ את המשכן את לרבות לישראל שהשכינו השכינה וכביכול שהורידוה לדור ביניהם, המשכן קרי ביה משכן להאהל, להאהיל ולהעיד על ישראל שלא חטאו בעגל, שנאמר ישראל לא ידע עמי לא התבונן, אמרו ישראל כן יהיה תמיד, יהי רצון שכן יהיה תמיד שהענן יכסנו, כי היה לו לומר כן היה תמיד הענן מכסהו, ואמר יכסנו שיכסה עלינו להראות חבתו. ומראה אש לילה, שיראה אשו בלילה כדי שלא יחטאו ויהיו אדוקים בו תמיד:
פסוק יז:ולפי העלות הענן וגו' ואחרי כן יסעו. לא אמר ולפי עלות הענן אלא העלות. לומר שעלייתו וחנייתו כפי דבריהם של ישראל וע"פ מעשיהם של ישראל, וכה"א ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים, תדע למה לפי ששמרו בני ישראל את משמרת ה' ולזה לא יסעו, אבל בהעלותו, שהיו מעלים אותו כפי מעשיהם, כמו בחצרות ששלחו המרגלים, או כמו בקברות התאוה או ברפידים או בתבערה או במסה, כגון מקומות אלו לא היתה השכינה ראויה להאריך שם, ובהאריך לא אמר ובארוך אלא בהאריך, כפי מעשיהם של אותו מקום, כמו בקדש שישבו שם י"ט שנה, מעשיהם האריכו יישוב שכינה שם:
פסוק יז:וכתב ה"ר בחיי ז"ל ובהאריך הענן, ביאר לך הכתוב מעלתן של ישראל בהנהגתם על פי הענן, כי היו במדבר מקומות חלוקים נוחים ושאינם נוחים, והעד בזה מרה ואלים, ויש מקומות נוחים שירצו להתעכב שם ואך בהעלות הענן היו נוסעים, ויש שאינם נוחים וירצו לנסוע משם אבל בהאריך הענן יצטרכו להתעכב ולא יסעו, סוף דבר לא היו הולכים אחר רצון עצמם אלא אחר רצון הש"י וכפי הנהגת הענן, ע"כ. ולזה בנסיעה הזכיר בני ישראל שאמר על פי ה' יסעו בני ישראל, להגיד שבחן שאע"פ שהיה להם צער בנסיעתם מאותו מקום שהיה מקום מנוח ומרגוע כמו אלימה מתקה הר שפר עכ"ז יסעו בני ישראל, ובחניה שיש להם מנוח לא הזכירם, אלא אמר על פי ה' יחנו לבד, ולא תאמר שהיה קשה עליהם הנסיעה, לזה אמר ע"פ ה יסעו בני ישראל בחיבה, לזה הזכירם בלשון בני ישראל בני השררה ובני היושר והאושר. והחניה אפילו שהיה מקום ראוי לחניה עכ"ז על פי ה' יחנו, שמא יראה שהיו קצים כשהיו שוהים שם הרבה זמן, כמו בקדש שישבו שם י"ט שנה, לזה אמר כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו, היל"ל חונים ואמר יחנו כאלו חנו מחדש שלא היו קצים בחנייתם. ובפרשה זו יש יתורים הרבה, באומרו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, למה חזר ואמר ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן בבוקר ונסעו, ועוד חזר ואמר או יומים או חודש או ימים, ועוד חזר ואמר או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו, ואמר ג"כ בהאריך הענן וגו' ובהעלותו יסעו, וחזר ואמר על פי ה' יחנו וגו'. בפסוק ראשון שאמר ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו ובמקום אשר ישכון שם שם יחנו, כאן כלול הכל וזה היה מספיק. ואולי שרמז כאן המקומות שחנה שם המשכן והם ששה מקומות, משכן שעשה משה, וי"ד שנה שישבו בגלגל, ומשכן שילה. ובאו לנוב ועשו שם משכן, ובאו לגבעון ועשו שם משכן, ובאו לירושלים ובנו בית עולמים. וכתב הרמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה וז"ל, מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להקריב בו קרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו' כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל י"ד שנה עד שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרסו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית עולמים, וימי נוב וגבעון נ"ז שנה, כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולם לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד, ע"כ. א"כ ויש אשר יהיה הענן ימים מספר רמז על משכן שעשה משה. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר, רמז על י"ד שנה של גלגל שהעמידו שם המשכן, או יומם ולילה רמז על משכן שילה, או יומים רמז על בית שעשו בנוב, או חודש רמז על של גבעון, או ימים רמז על בית עולמים, בית ראשון שהיו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וחיו בהשקט ושלוה, לזה נאמר בו ימים ולא לילות שלא היו בצער כלל, ועליו נאמר ימים תהיה גאולתו, ובהאריך הענן רמז על בית שני שנתארך יותר על בית ראשון בעשר שנים, ובהעלותו יסעו, רמז על הגלות אחר החרבן, על פי ה' יחנו, זה על בנין בית שלישי שיב"ב, שאז תהיה כל נסיעתן על פי ה', כמו שאז"ל במדרש על פסוק מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. כתיב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר, וכי איך אפשר שיבא כל בשר בכל חודש ובכל שבת לירושלים, אלא העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים ומתפללין שם בבוקר כו, והוא שהנביא מקלסן מי אלה כעב תעופינה, הרי שחל להיות ר"ח בשבת ואומר מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו היאך הם באים א"ר פינחס הכהן ב"ר חמא בשם ר' ראובן באים ב"פ אחד של שבת ואחד של ר"ח והעבים טוענים אותם בהשכמה ומביאים אותם לירושלים והם מתפללים שם בבקר והם טוענים אותם ומחזירים אותם לירושלים. מי אלה כעב תעופינה זו תפלה של שחרית וכיונים אל ארובותיהם זו תפלה של מנחה. א"ר נחמן מה שהיה הוא שיהיה, כשם שנטל הקב"ה את ישראל ממצרים בענני כבוד שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים כך הוא עושה להם לעתיד לבא, זהו אומרו כאן את משמרת ה' שמרו, ששמרו השבועה שהשביעם אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, זהו שמרו, שהמתינו עד בא קץ גאולתנו. ומה שאמר רב נחמן מה שהיה הוא ר"ת משה, כמו שהיה גואל ראשון כן יהיה גואל אחרון, זהו אומרו כאן על פי ה' ביד משה, שעתיד שיבא עם מלך המשיח. כתב רש"י ז"ל וז"ל שנינו בברייתא דמלאכת המשכן כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה ותקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אמר קומה ה'. ונסע דגל מחנה יהודה, ועל פי ה' יחנו כיון שהיו ישראל חונים עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה', הוי אומר על פי ה' יחנו וביד משה, ע"כ:
