בשנה השנית. הוא מיותר. שהרי הוא שנה ראשונה שבמדבר מהיכי תיתי הייתי חושב שהיה בשנה השלישית. אלא בא ללמדנו דרק בשנה השנית נצטוו ועשו פסח ולא יותר. כפרש״י בשם הספרי. אלא דשם תני הדרש במקרא ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום בגנות ישראל דבר הכתוב שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכה״א הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה. והביא הרמב״ן ונדחק בפי׳ ההוכחה מזה המקרא. ונראה שהוא מדכתיב פרטי הזמן ולא נזכר השנה ג״כ ואלו משום שהוא סומך על הצווי לא היה לכתוב הזמן כלל. וע״כ צ״ל דלהכי לא כתיב השנה משום דמעצמו מובן שהיה בשנה השנית שהוא ראשון שבמדבר. וא״כ למאי כתיב בראש הפרשה. אלא לדרשה זו כמש״כ. נמצא דממקרא ויעשו את הפסח למדנו להוכיח ממקרא שאנו עומדים. [ובטעם הדבר שלא הביאו פסח. ועל מה נקרא גנותן יש בזה מבוכה. דחלילה לומר שנתעצלו אותו הדור כורתי ברית עלי זבח. ומשה עמהם. ואין לומר הטעם משום שלא היו נימולים משום שלא נשב להם רוח צפונית. דזה לא היה אלא דור השני. אבל דור יוצאי מצרים היו מולים. ואין לומר שמילת זכרים היו מעכבין אותם. שהרי אין מעכב אלא כשאפשר למול כדאיתא בפ׳ הערל שאם היה הבן חולה אינו מעכב. ותו דהספרי הביא ע״ז המקרא הזבחים ומנחה וגו׳ ובכל הקרבנות אין מילת הבנים מעכבין וע׳ תוס׳ יבמות דע״ב. והעיקר הוא כמש״כ התוספות בקידושין דף ל״ז שס״ל כתנא דאמר דבכל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה במשמע ובפסח נאמר ביאה. ובאמת לא הוצרכו רבותינו לזה דלכ״ע ביאה לארץ מיהא בעי. וכדתניא במכילתא בא פי״ב תלה הכתוב מצוה זו בביאתן לארץ והא שנחשב בזה גנותן ש״י הוא דכמו כל הקרבנות תמידין ומוספין שעיקר תכליתן בשביל פרנסה לא היה אלא בא״י ומכ״מ קרב גם במדבר בשביל יעוד ואהבת ה׳ לישראל כמש״כ בפ׳ תמידים דפ׳ תצוה. ומש״ה משנתנדו ישראל במעשה מרגלים לא הקריבו עוד תמידים כיון שלא היה יעוד. כך הפסח שעיקר תכליתו לזכירת י״מ ותכלית הספור אינו אלא בא״י כמו שביארנו בפרשת ראה בפרשת מועדות מכ״מ גם במדבר צוה ה׳ להביא בזמנו משום יעוד וחביבות וכאשר יבואר במקרא הסמוך. ע״כ ממעשה מרגלים ואילך שוב לא הביאו. מעתה היה אפשר לפרש לשון הספרי בגנות ישראל דבר הכתוב. שגרמו לזה שנעשו מנודים. אבל אאל״כ. דא״כ למאי פי׳ הגנות ביחוד בפסח יותר מכל הקרבנות. ותו דגנות על ענין מרגלים לא נצרכנו לרמזים כאלה. אלא ע״כ הפי׳ גנות על העדר הקרבה ביחוד בפסח. והענין דלהלן בספר דברים פ׳ שמור את חודש האביב יבואר בס״ד דמשונה פסח מכל הקרבנות שלא אפשר להקריב משחרב בהמ״ק אפי׳ כשהמזבח קיים משא״כ פסח. ע״ש. ואם כן ה״ה במדבר משנעשו מנודים לא היו יכולין להקריב שום קרבן שלא בא לריח ניחוח. משא״כ פסח היו יכולין אף ע״ג שאינן בחיוב וזהו הגנות שלא נתעוררו ע״ז אבל אם היו מחויבין מעיקר הדין ודאי היו מביאין]:
במועדו. פרש״י אף בשבת במועדו אף בטומאה. פי׳ שתי פעמים כתיב במועדו כאן. והכי אי׳ באמת בספרי. אבל זה אינו אלא לתנא דלא משמע ליה מלשון במועדו שבת וטומאה אלא מצד יתור וג״ש. אבל לברייתא דת״כ דמשמע לשון במועדו שבת וטומאה וכמש״כ התוס׳ פסחים דס״ו א׳. א״כ יש לפרש האי במועדו כך פירושו. דאף ע״ג שאין ענין לפסח בהיותם במדבר. מכ״מ אחר שהוא במועדו בא״י יש לעשות גם במדבר. וכמש״כ לעיל שהוא משום יעוד וכמו כל הקרבנות:
במועדו. היינו אפי׳ לשבת ובטומאה כדין כל קרבן שיש לו זמן קבוע שדוחה שבת וטומאה. וכבר ידעו ישראל שבאותו הדור זה הכלל. מש״ה צעקו האנשים למה נגרע וגו׳ במועדו. ועוד יבואר. ובאמת באותה שנה חל ע״פ בשבת. שהרי ר״ח ניסן שמיני למילואים היה ביום א׳. וזה ידוע דשבת וטומאה מישך שייכן להדדי. כדאי׳ פסחים דף ע״ו ומדשבת לא דחי כו׳:
ככל חקותיו וככל משפטיו. דבפסח מצרים לא נהגו בזריקת הדם כחקת הפסח לדורות ועוד איזה שינוים. אבל היום יעשה ככל חקותיו והמה דרשות שלמדין מי״ג מדות שהתורה נדרשת. ומשפטיו. המה חי׳ תורה שבע״פ שהעלה משה וב״ד עד כה. וכמו שביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ בס״ד. זהו עיקר הפשט. והדרשה תדרש מלשון ככל. וא״א לפרש הפשט חקותיו כמו זאת חקת הפסח. דשם לא מיירי אלא באכילה וכאן מיירי בעשיה ותו מה הם משפטים אלא כדברינו:
לעשות הפסח. כ״כ לימדם בשעה זו חוקי ומשפטי הפסח עד שהגיעו לידי מעשה וכדאיתא במכילתא ריש פ׳ משפטים ערכם לפניהם כשלחן ערוך. ומכש״כ כאן בשעת מעשה:
ככל אשר צוה וגו׳. היינו הלכות בע״פ כביאורינו בכ״מ עפ״י הגמרא ברכות ד״ה והמצוה זו המשנה והיינו דיוק לשון ככל דמשמעו הרבה דברים. וע׳ בסמוך מקרא ח׳:
אשר היו. מיותר. ומה מקרא חסר ויהי אנשים טמאים וגו׳. והיינו דתניא בספרי והובא בסוכה דף כ״ו אותם אנשים מי היו ריהג״א נושאי ארונו של יוסף היו. רע״א מישאל ואלצפן היו. ריצ״א כבר היו יכולין ליטהר אלא טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן להיות בעה״פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום ההוא אינם יכולים לעשות הא למחר יכולין לעשות. ולכאורה תמוה למאי סיים רי״צ דרשה דביום ההוא לכאן. אלא מתחלה לא היו שואלים אותם אנשים מי היו דודאי לא יתכן שיהיה מחנה גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום כמש״כ הראב״ע. אלא שקשה לחז״ל יתור לשון אשר היו. ומשמעו ללמדנו שכבר היו טמאים ומכ״מ לא נטהרו. ומש״ה ודאי יש לחקור מי היו שלא נזהרו ליטהר ואח״כ באו עוד לצעוק. ויישבו ריה״ג ור״ע דנתעסקו בעצמות יוסף או בקברות נו״א באופן שחשבו שמצוה עליהם שלא ליטהר. וכסבורים שמכ״מ לא יהיו נדחים מפסח. אבל רי״צ חולק שהרי יכולין היו ליטהר ולמה לא שאלו מתחלה אי יטהרו בע״כ או יעשו בטומאה ג״כ אלא ודאי טמאי מת מצוה היו. והא דקשה למאי כתיב אשר היו ע״ז השיב שחל שביעי שלהן בע״פ דכתיב ביום ההוא והוא ג״כ מיותר והיה אפשר לפרש ביום ההוא אינם יכולין לעשות הא אתמול היו יכולין. והיינו למדים מכאן דרשאי לטמא לקרובים אפי׳ בע״פ עצמו. וכבר הוי בה טובא במס׳ זבחים ד״ק. ואפשר לפרש ביום ההוא אינם יכולין הא למחר יכולים ולמדין מזה שאין שוחטין וזורקין על ט״מ בשביעי שלו. וא״כ אין אנו יודעים איך לפרש דיוק ביום ההוא מש״ה כתיב אשר היו דמשמעו מכבר. היינו זה שבעה ימים. וע״כ יש לפרש ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות:
ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. להלן ט״ו ל״ג ביארנו עיקר פשוטו ש״ד שהיו שני ראשי סנהדראות. משה למד הלכה חדשה שלא היה מקובל מתוך הפלפול והחידוש עפ״י חקי התלמוד. ואהרן היה מורה ובא מתוך הסברא מדמי מילתא למילתא ומכוין אל האמת. וכאן הביאו טענתם לפני שני ראשי סנהדראות משה ואהרן:
לנפש אדם. ה״ז טומאת מגע ולא טומאת הגוף שאין דוחה אפי׳ בצבור. וגם לא טומאת מגע של יום א׳ דאפשר לטבול ולהקריב וא״כ למה נגרע וגו׳:
במועדו. א״כ הוא זמן קבוע שדוחה טומאה:
בתוך ב״י. לת״ק במשנה דתמורה פרק ב׳ דתלוי בק״צ שקרב בטומאה מתפרש כמשמעו שטענו עוד טענה בשביל שקרב בצבור. אבל לר״מ ור׳ יעקב דס״ל שאינו תלוי אלא בזמן קבוע אינו מובן מה זה דקדקו בתוך ב״י. אבל באמת לא מצינו שקרבן דוחה טומאה אלא הקרבה ולא אכילה ופסח מצותו העיקרי באכילה. וא״כ אין ראיה מכל ק״צ. מש״ה דקדקו בתוך ב״י. ויהיו מנוים עם טהורים ויהיה נאכל מהם. והכי תניא בספרי שאמרו שיהיה הבשר נאכל לטהורים :
עמדו. המתינו. או שתקו כלשון המקרא עמדו ולא ענו עוד. אמר להם משה אל תצעקו עד שאשמע:
מה יצוה ה׳ לכם. לא אמר מה ידבר. משום שהיה משה כסבור שלא יהיה מזה דבור ופרשה חדשה. אלא כעין כל הקבלות אם דוחה כה״ג טומאה או לא. זהו דיוק לשון יצוה והיינו דכתיב אשמעה בה״א יתירה להקטין הענין וכמו סימן נקבה שבתורה שבע״פ. כמש״כ להלן כ״א י״ז:
ועשה פסח לה׳. לא כמו שטענו האנשים שזמנו קבוע וא״כ ראוי לדחות טומאה. לא כן אלא אפילו לא יעשה בראשון אפי׳ מטעם דרך רחוקה או שארי מניעה מכם מכ״מ ועשה פסח לה׳. וא״כ אין זמנו קבוע כ״כ מש״ה אינו דוחה ליחיד את הטומאה. אבל צבור עבדי בטומאה. שהרי אין צבור עושין פ״ש אפי׳ היו זבין בראשון. ותו לדעת ת״ק במשנה דתמורה הנ״ל צבור דוחה טומאה אפי׳ משום מצוה לחוד:
לא ישאירו ממנו. ולא כתיב ולא תותירו כמו בפ״ר היינו משום דכבר נתבאר בספר שמות י׳ ט״ו דנותר משמעו שניתותר ממילא ולא בכונת המותר. אבל השארה משמעו שבכונה משאיר. מש״ה בפ״ר דאפשר להרבות מנוים עליו ונזהרים להרבות מנוים באופן שלא יבא לידי נותר. משא״כ פסח שני אפשר שלא ימצא מנוים עליו כ״כ. ובע״כ יבא לידי נותר ואין אזהרה אלא שלא ישאירו בכונה :
ככל חקת הפסח. היינו כפרשה זאת חקת הפסח דמיירי באכילה:
יעשו אותו. מיותר לדרשה כדאי׳ שם דצ״ה שאין שוחטין אה״פ על היחיד דכמה דאפשר להדורי מהדרינן ופרש״י בפ״ש. ומהדרינן לטמא אחד בשרץ כדי שלא יהי׳ יחיד :
וחדל לעשות הפסח. שלא נימא דא״כ שיש פ״ש. אין עונש כרת אלא אם עבר גם על זמן ש״פ. אבל כ״ז שאפשר להביא פ״ש אינו אלא חסרון זריזות וכמו שלא עשה חגיגה ביום הראשון. מש״ה כתיב והאיש וגו׳:
כי קרבן ה׳ וגו׳. בפסחים דף צ״ג אי׳ דרבי ס״ל דקאי כל פ״ש אם שגג בראשון והזיד בשני. וכתיב חטאו ישא שהוא כרת. ואי׳ שם שלמד מדכתיב במברך את השם ונשא חטאו והוא בכרת. וכבר ביארנו בספר ויקרא פ׳ אמור שם שזה אינו אלא לר״מ דס״ל כינוין בכרת. אבל לרבנן לדעת הרמב״ם דכינוין רק באזהרת איסור בעלמא. צ״ל דרבי יליף ממקומו דכתיב חטאו ישא אצל כרת בפ״ר וה״ה בשני. וכ״ה בירו׳ פסחים פ״ט ה״ג:
וכי יגור אתכם גר וגו׳. בפסחים שם פליגי רבי ור״נ בגר שנתגייר בינתים וקטן שנתגדל בינתים וס״ל לרבי דחייב בפסח שני. וא״כ פי׳ המקרא ועשה פסח לה׳ היינו פסח שני. וה״פ וכי יגור אתכם גר בין זמן ראשון לשני ועשה פ״ש. וע״ז כתיב כחקת הפסח וכמשפטו. והיינו שכ׳ הרמב״ן בפסוק ג׳ דבפסח שני כתיב חקים ומשפטים ותמהו ע״ז הרבה. אבל לדעת רבי ודאי כן הוא. מיהו לר׳ נתן דס״ל שאין גר שנתגייר בינתים מביא פ״ש. א״כ מיירי בגר שנתגייר לפני פ״ר. והכי נדרש בספרי ופי׳ חקה אחת יהיה לכם וגו׳. כמו קטן שנתגדל בינתים אינו עושה פ״ש כך גר שנתגייר בינתים ולא נימא דגר שאני שהיה יכול להתגייר לפני ראשון. ודומה לגדול שלא עשה בראשון. מש״ה כתיב חקה אחת וגו׳ דמי שלא הגיע זמנו לעשות פ״ר אינו עושה פ״ש:
לאהל העדות. משכן נקרא כל ההיכל. והוא אהל מועד. אבל אהל העדות הוא קדק״ד שבו היו לחות העדות. ועליו היה בא הענן ונמשך משם גם על המשכן הסמוך לאהל העדת ובשעה הראשונה של הקמה כתיב סוף ספר שמות ויכס הענן את אהל מועד. ומש״ה לא היה משה יכול לבא לשם. אבל משם ואילך לא נמשך על כולו. אלא לצד קדק״ד:
ובערב יהיה. אותו הענן עצמו היה בלילה מראה אש. ולא כמו הענן שהלך לפני ישראל שהיה עמוד אש אחר בלילה. וכלשון הפסוק להלן י״ד ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה. ולא עוד אלא שהיה עמוד האש מקדים לבא קודם שהלך עמה״ע. כמבואר בשבת פרק שני. אבל זה היה הענן שהלך לפני ישראל. משא״כ הענן שעמד על המשכן כתיב ועננך עומד עליהם. אינו אלא ענן אחד והוא האש בלילה. והכי מתבאר להלן מקרא כ״א ובס׳ שמות מ׳ ל״ח ושם י״ג כ״ב:
כן יהיה תמיד. אחר שהודיע הכתוב מה שהיה באותו יום של הקמה אחר שעה ראשונה. מודיע הכתוב שכן היה תמיד:
ומראה אש שבו לילה:
ואחרי כן. ביאור זה הלשון יבא עפ״י מה שביארנו סוף ספר שמות בשם ברייתא דמלאכת המשכן פי״ג עפ״י ג׳ דברים נוסעין ישראל עפ״י הקודש ועפ״י משה ועפ״י חצוצרות כו׳ ונתבאר שם דעפ״י משה היינו שהיה הערה ברוה״ק למשה מבערב למחר בהשכמה אתם יוצאים. והתחילו לקפל הבגדים והמשא ולהניחם על הבהמות לצאת. ועפ״י החצוצרות התחילו להתאסף כל אחד לשבטו ולדגלו. דבשעת חני׳ אע״ג שהיו אהליהם איש על דגלו מ״מ המה היו מפוזרים. ובשעת תקיעת החצוצרות החלו להתאסף ובאותה שעה החל הענן להתקפל ועומד וממתין עד שנגמר עסק אסיפה איש על מקומו ואז הורד המשכן וקפלוהו. וכ״ז נמשך איזה שעות עד שנגמר הכל הלך הענן בדבר משה קומה ה׳. וזה נקרא עפ״י הקודש. נמצא פי׳ זה המקרא ובהעלות הענן היינו שנקפל ועמד לצד. ואחרי כן. שכבר היה מקופל ועומד יסעו בני ישראל. היו הולכים ממקום למקום ובאו לדגליהם. ולא מיירי כאן בהליכה ממש. ויבוא עוד להלן בפרשת המסע. וכאן מיירי רק בענין הענן. או נכלל בפי׳ ואחרי כן גם בהליכת הענן יסעו ב״י. הלכו ממש וזהו נסיעה שלישית. וא״כ שתי הנסיעות נכללו בזה המקום. דשניהם נעשו בפעולת הענן. היינו בהעלות הענןמעל המשכן היתה נסיעה שניה ואחרי כן היתה נסיעה שלישית:
ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים. כמו בקדש ישבו י״ט שנה כמש״כ בפרשה דברים א׳ מ״ו:
ושמרו ב״י וגו׳. המתינו מלשון ואביו שמר את הדבר. וכ״פ הספורנו:
מערב עד בקר. ואם כן לא נחו כל צרכם מכ״מ ונעלה הענן וגו׳ או יומם ולילה. זהו רבותא יותר. דאם לא היו עומדים אלא לילה ידע משה שילכו למחרת והודיעם ולא פשטו את אהליהם ולא היה טורח כ״כ במסעם. אבל אם היה יום ולילה ולא נודע למשה בשעת חנייתם מזה והחלו להפשיט את אהליהם ובמשך מועט חזרו וקפלו:
ונעלה הענן. אע״ג שהיה בלילה מכ״מ לא כתיב האש אלא הענן. והיינו כדברינו שהענן עצמו היה כמראה אש בלילה:
או יומים או חדש או ימים. היינו שנה כפרש״י. וזה גרם לעשות ענינים הנמשכים הרבה עד שיגמרו. והנה בכלות השנה היו מוכרחים להפסיק הענין וללכת:
עפ״יה׳ ביד משה. פרש״י במקרא י״ט כמו וביד משה שאמר שובה ה׳ קומה ה׳. אבל מלשון הברייתא שהבאנו מבואר כמשמעו שהיה הערה למשה במשך קטן לפני מסעם שיכינו עצמם לדבר. ומשמעות ביד משה בכ״מ זה אינו בדבור ממש. אלא בקבלה כדאיתא בכריתות דף י״ג ביד משה זה גמרא. וע׳ מש״כ בסוף ספר זה:
