ישראל: חביבים דברי סופרים

בתחילת מסעם של ישראל במדבר, "ארץ תלאבות", נתנה התורה הוראות אחרונות לגיבוש כוח הקודש על מנת להאיר את הדרך באור התורה ועבודת ה' ולחסן את כוח טהרתם של ישראל מפני ההשפעות הקשות והמרעילות המצויות בסביבה.

שלוש הוראות נמצא לפנינו בשלושה נושאים שונים, המתייחסים אל שלושת מישורי הקודש המרכיבים את בית ישראל: כהנים לוויים וישראלים:

א. מצוות הדלקת הנרות, השייכת למשפחת הכהונה;

ב. מצוות סדר טהרתם של הלוויים.

ג. מצוות פסח שני, הכוללת גם את הטמאים והרחוקים שבישראל בעבודת ה'.

בהוראה השלישית מתפשטת עבודת החיזוק והשמירה אל כל שדרות העם כולו.

כבר נודע לנו כי עיקר הופעת הסגולה האלוקית המיוחדת לישראל נקבע בליל יציאת מצרים, עת ירד הקב"ה בכבודו והבדילם הבדלה עולמית להיות לו לעם, כמו שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים...". ועוד נאמר בפרשתנו: "כי לי כל בכור בבני ישראל... ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי". קדושת הבחירה הזו מקבלת את צורתה ההלכתית במצוות קרבן הפסח, המחייבת את ריכוזם של ישראל בעבודת ה' במקום אחד – בבית המקדש, ובזמן אחד – בליל יציאת מצרים.

אמנם דרישה זו מעלה שני קשיים: נודע בהלכות הקרבנות כי אין להביא קרבן בטומאה, ואם כן יש לשאול מה יעשו הטמאים? כמו כן, מאחר ומצוות הפסח שייכת בכל הדורות – כאשר ישראל יושבים על אדמתם במלוא רוחבה, מנחל מצרים ועד נהר פרת – ייתכנו מצבים המונעים את העלייה לרגל בעונה המיועדת מפאת ריחוק המקום. מה יהא על המרוחקים?

על כך מספרת התורה כי בפסח הראשון, שהיה בתוך מחיצות המשכן, אכן היו אנשים טמאים לנפש אדם שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח. אותם טמאים היו אמנם פטורים ממצוות הקרבן, אך הכירו בנפשם את ערכו היסודי לבניין האומה, ומתוך כך קראו אל משה מנהמת לבם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל?"

מתשובת התורה עולים שני חזיונות שונים, שכל אחד מהם מזעזע את המוח החושב ואת הלב המרגיש:

ראשית, מעלתו של משה, המורה לשואליו בביטחון מלא להמתין מעט, עד שישוב אליהם עם תשובת ה' – עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". על כך אומרים חז"ל: "אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה", וכדברי הרמב"ם: "נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעלו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים". להבטחה זו לא זכה שום אדם מאז שחר הבריאה ואפשר שגם אחרי משה לא קם כמותו בכל ימות העולם, והיא תופעה חשובה הדורשת בירור ולימוד בפני עצמה.

שנית, מיד לאחר מעלתו של משה רבנו אנו מתוודעים למעלתם של ישראל. נשים לב לחידוש שנתחדש כאן: אותם טמאים, שנבצר מהם להקריב את קרבן הפסח, ביקשו קרבן חלופי וזכו לאישור בקשתם ממקורה של תורה – הקב"ה – שהסכים על ידם.

כך מסתבר שבתוך המניין המקודש של תרי"ג מצוות יש מצווה אחת שלכאורה אין מקורה ברצון הקב"ה אלא ביוזמת האדם. אמנם זכתה יוזמה זו להסכמת הקב"ה, ואלמלא כן לא הייתה נקבעת כמצווה, אך עדיין נפלא הדבר כי התורה – שכולה חצובה מחכמה של מעלה – כוללת בתוכה מצווה שמקורה בלב האדם.

אם נשקול את הדברים לאור דברי חז"ל – שקבעו כי "כל האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו 'כי דבר ה' בזה'" – נצטרך בעל כורחנו להגיע למסקנה הבאה: ישראל, עם הקודש, מופיעים בעולמנו כשאר בני אנוש ילודי איש ואשה, ועל כן גם כוחות הנפש שלהם מוגבלים במבנה הנפש המשותף למין האנושי כולו; אמנם בתוכם טמון גרעין אלוקי עליון שיסודו גבוה בהרה מהשכל והרגש האנושיים, ועל הבא מתוכו ניתן לומר "תורה מן השמים" ממש.

לאור הדברים הללו יובן יסוד כוחם של חכמי ישראל, שאנו מצווים על משמעתם ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), ששורש דבריהם גבוה לכל הפחות כגובה שורשה של תורה, כדברי חז"ל: "'כי טובים דדיך מיין' – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ערבים עלי דבר דודיך יותר מיינה של תורה", וכן נאמר: "בני, היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה".

יש לציין כי מעלה זו שאנו נפגשים בה בענין פסח שני מעידה על גודל קדושת הלב יותר מעל מעלת השכל, כי מקורה בקריאה שנבעה מצערם של אותם טמאים: "למה נגרע". מכאן, שמעלתם של ישראל אינה נקבעת ביתרון השכל, כישרון פרטי התלוי במאמציהם האישיים של הלומדים, אלא ברגש הלב הקשור בעצמיות החיים. בדומה לכך נאמר: "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן".

אם כן, למדנו כי עומק הקדושה בישראל מגיע עד חכמה של מעלה, שאין כוח באדם להשיגה. מכאן נוכל להסיק שמעלתו של משה – הקשור ללא הפסק עם השראת השכינה בדרגת מעמד הר סיני, מקור המצוות בחכמת האל יתברך – מהווה תמצית מעולה של הקדושה הכוללת המצויה בכל ישראל, גם בפחותים שבפחותים. על הפסוק "וכבודי לאחר לא אתן" אמרו חז"ל כי הכוונה לנשמותיהם של ישראל, ששום טומאה בעולם לא תוכל לכבוש את קדושתן או להעלימה ח"ו.

עם הכרתנו את גודל עניינם של ישראל בכל מדרגותיהם: כהנים לוויים וישראלים, ומסביב להם גדול שבגדולים וקטן שבקטנים (משה רבנו וה"טמאים לנפש אדם"), אנו עוברים לתיאור מהלך המסע, שהוא עניינו של ספר במדבר כולו. לאור ידיעה זו נוכל להבין אל נכון שכל המשברים והירידות העתידים לעבור על ישראל במהלך המסע אינם מכחישים כהוא זה את גודל מעלתם האלוקית העצומה שלא תכזב לעולם, וכמאמר הכתוב: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".