פרע נקוד פתח קטן וכו׳ לא זכיתי להבין דברות קדשו בזה שהרי בין סמוך ובין מופלג כך משפטו לינקד שהרי שם פרע הוא על משקל פֶעֶל בב׳ סגול וכשהאות השלישית ח׳ או ע׳ לא נשאר אלא סגול הראשון. והשני נהפך לפת״ח כמו פתח פתע וזה ברור ואפ׳ ט״ס נפל בספרים וכצ״ל שער נקוד פתח לפי שהוא סמוך לראשו:
פסוק ט:
וכי ימות וכולי באהל וכו׳ הא דהפך רש״י סדר הכתוב וביאר תחלה פתע פתאום היינו דלפי׳ הראשון בפתע פתאום אינו מחובר עם וכי ימות מת דלא שייך לומר שימות המת באונס או בשוגג אלא ה״פ וכי ימות מת וטומאה זו תבא עליו בפתע פתאום אבל אחר שפי׳ וי״א פתע פתאום מקרה של פתאום שפיר שייך הכל בהמשך וכי ימות מת עליו כלומר אצלו באהלו במקרה של פתאום:
פסוק יא:
מאשר חטא וכו׳ ר״א הקפר וכולי והא דכתיב בנזיר טמא לפי ששנה בחטא כדאי׳ בגמרא:
פסוק יז:
את מנחתו וכו׳ של איל לאו לאפוקי אידך אתא שהרי לא נזכר עשיית נסכים של עולה אלא בא לאקושי לאיל לומר מה איל דבר הבא בנדבה דהיינו שלמים והוא בעי נסכים אף כל הבא בנדבה ואתרבי עולה לאפוקי חטאת וממילא דמאי דכתיב ומנחתם ונסכיהם אינו אלא עולה ושלמים כמ״ש רש״י לעיל:
פסוק יח:
וגלח הנזיר וכו׳ יכול וכו׳ ההרגש היא דאילו כפשוטו הול״ל וגלח הנזיר בפתח אהל מועד ולכך בא להכריח דאינו כפשוטו דא״כ הרי זה דרך בזיון:
פסוק יח:
אשר תחת וכו׳ מתבשלים בעזרה וכו׳ כתב בש״ח דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן מ״מ צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהוא קדש וכו׳ ע״כ. ואחר המחילה לא דק שדין הזרוע ודין שאר בשר שוה ממש דהכל קדש אלא שהן קדשים קלי׳ ונאכלים בכל העיר בין הבשר שאוכלים הבעלים ובין הזרוע שאוכלים הכהנים שהרי מותר ג״כ לנשיהם ולעבדיהם ואשה בעזרה ליכא וכל זה דבר ברור ומשנה ערוכה בפ׳ איזהו מקומן. ומה שמבשלין האיל בעזרה הוא משום דעדיין לא נעשה מצותו שא״א לכהנים ליטול הזרוע עד אחר הבישול כדכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה וצריך להניפו כדכתיב בתר הכי והניף וכו׳ ולאו דוקא בעזרה היו מבשלין אותו אלא בעזרת נשים בלשכת הנזירי׳ כדתנן בפ״ב דמדות ועיין בהרמב״ם פ״ח מה׳ נזירות ופ״ט מה׳ מעה״ק:
פסוק כא:
מלבד וכו׳ על מאה עולות וכו׳ בדוקא נקט רבינו עולו׳ ושלמים דאילו חטאת אינו נדר וא״א להביא אלא א׳:
פסוק כג:
אמור להם שיהו וכו׳ מיתורא דקרא דריש הכי ומדכתביה בל׳ אמירה שהוא דיבור פרטי ואמירה רכה שלא יברכום בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם:
פסוק כה:
יאר וכו׳ פנים שוחקות וכו׳ הא דנקט רבינו תרתי פנים שוחקו׳ פנים צהובות אפשר שכוונתו משום דאמרי׳ טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים בעה״ז משחוק שמשחק עם הרשעי׳ שאוכלים עולמם בחייהם מש״ה אתא לאפוקי דלא ניהוי באעבורי אחסנתא דעלמא דקשוט אלא כההוא דאמרי׳ עולמך תראה בחייך ואחריתך לעה״ב והיינו שוחקות וצהובות:
פסוק כז:
ואני אברכם לישראל וכולי ד״א וכולי צריכי דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל וגם אני אברכם ולפי׳ תניין ק׳ דאי להא לא צריכא דתיפוק ליה מקרא דואברכה מברכך: