כי יפליא. כבר ביארנו בפ׳ אמור ובפ׳ בחקתי שמשמעו שעושה דבר למצוה ואינו לרצון לה׳ אם לא בדרך פלא שהשעה או הענין נחוץ לכך:
לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. אריכות לשון הוא ולפי הפשט שני אופני נדרים המה או נדר נזיר או נדר להזיר. והאי לה׳ קאי על שני אופני הנדר. וביאור שני האופנים. היינו סתם נדר נזיר. הוא מקובל לחז״ל סתם נזיר שלשים יום וא״צ לפרש. אלא הריני נזיר לה׳. אבל אם יותר מזה צריך לפרש כמה או לעולם. ע״ז כתיב להזיר. שמפרש כמה יהי נזירותו. ולפנינו יבואר כמה המקרא מדייק בשנוי לשונות אלו:
מיין ושכר יזיר. האי יזיר מיותר. והכי מיבעי יין ושכר וחומץ יין וגו׳ מכאן למדו חז״ל סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומשמעות יזיר כאן יהא מובדל לגמרי כמו וינזרו מקדשי וגו׳. ודבר זה אינו בשאר נדרים מאיזה דבר מאכל כדמוכח מתוספתא דמאי והובא בבאורי הגר״א או״ח סי׳ תרי״ב. וע״כ בנזיר מרומז בקרא. וכבר מוכח הכי מעובדא דשמשון דכתיב וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות וגו׳ ולא הגיד לאביו ואמו. וקשה היאך לא ראו במהלכם עמו את אשר הוא עושה אלא כיון שבאו עד הכרמים. הוא סר מן הדרך אתם. ע״כ לא ידעו מה שנעשה:
כל ימי נזרו. הוא מיותר. והכי מיבעי מכל אשר וגו׳. מכאן למדנו בנזיר ד״ג דקאי על דבור הנזירות. וה״פ ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו׳ שיזיר עצמו מהם. אזי מחרצנים וגו׳. ובזה פליגי ר״ש וחכמים. ר״ש ס״ל דדוקא שיזיר עצמו מכל אשר יעשה מגפן היין ולא מדבר א׳. וחכמים ס״ל מאחת מכל אשר יעשה. וכיב״ז פליגי במכות דכ״ד בפי׳ המקרא אל תטמאו בכל אלה. אמנם כאן הכריחו זה הפי׳ מדכתיב מיין ושכר יזיר דרשו ג״כ שאמר הריני נזיר מיין ושכר. הרי דמאלו לחוד הוי נזיר. וע״כ מכל אשר יעשה מדבר א׳ במשמע. אפי׳ אמר ה״נ מחרצנים וזג כל דקדוקי נזירות עליו:
כל ימי נדר נזרו וגו׳ עד מלאת הימם אשר יזיר לה׳ וגו׳. אריכות דברים הללו מלמדנו שיש הבדל בין נדר נזרו. היינו שאומר הריני נזיר סתם. בין אשר יזיר לה׳ שהוא אומר ה״נ חמשים יום או לעולם. היינו דל׳ יום חמור שנסתרים ג״כ. משא״כ אשר יזיר לה׳ אינו אלא אזהרה. אבל אינם נסתרים אלא ל׳ יום שיעור פרע:
קדוש יהיה. פי׳ הרמב״ם בה״נ ספ״ז דמש״ה נזיר מצורע מגלח שהרי בל״ז אינו קדוש [ואע״ג דביבמות ד״ה מפרש בגמ׳ הטעם משום שעשה דתגלחת דוחה ל״ת ועשה שישנו בשאלה. ס״ל להרמב״ם דלא קיי״ל הכי. והיא דעת הרי״ף שלהי מס׳ פסחים שהביא הירושלמי דהנשבע מן המצה כל השנה אסור לאכול בפסח. ואין עשה דוחה ל״ת ועשה]:
כל ימי הזירו לה׳. כאן כתיב מתחילה הזירו. שאין נ״מ בין סתם נזיר למפרש כמה:
ולאחתו. הפת״ח על האל״ף שלא כדקדוק התיבה דמיבעי להיות וְלַאֲחותו וכ״ה בפרשת אמור. ושמעתי מהגאון ר״א משה נ״י האב״ד דק״ק פינסק. דבא ללמד הא דתניא מי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומת לו מת לא יטמא ופי׳ לְאַחותו. לאחוי שלו שיצא מידי כרת שמכרית נשמתו:
כל ימי נזרו קדש וגו׳. הפסיק באמצע דיני טומאה בזה המקרא. מבואר שהוא טעם על אזהרה זו. ונצרך ע״ז האזהרה טעם יותר מאיסור יין ותגלחת. למדנו מזה שיש אופן נזירות שאינו מוזהר על טומאת מת. והיינו נזירות שמשון שבא בקבלה. ואופן הדיוק הוא כך. דיש לדעת דתכלית הנזירות בא לשני אופנים. א׳ כדי להתקדש ולהשיג רוה״ק וכלשון הנביא (עמוס ב׳) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים. הרי דענין א׳ הוא. וע״ז כתיב להזיר לה׳. שהוא מופרש לגבוה. והב׳ כדי להבדל מניאוף כדאיתא ריש מס׳ סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מה״י. וזה התכלית פעמים בא על מקרה שקפץ עליו איזה הרהור כעובדא שבא לפני שמעון הצדיק ונודר בנזירות סתם ל״י. ופעמים בא בשביל שעלול להכשל בעריות מפני טבעו. ע״כ מזיר עצמו לעולם והוא נזירות שמשון. והנה לתכלית הראשון מבואר טעם שלש אזהרות שבפרשה דיין ותגלחת בא להפרישו מתאות עוה״ז וטומאת מת בא להפרישו מעצבות שמונע ג״כ מרוה״ק שאינו בא אלא מתוך שמחה ש״מ. אבל לתכלית השני אין טעם להפרישו ממת. ואדרבה יטמא במת ויזכור יום המיתה ויפרוש מעבירה. מש״ה בא זה המקרא כל ימי נזרו בכל אופנים שהוא נזיר סתם. בין שנדר בשביל רוה״ק בין בשביל להפריש מעבירה מכ״מ קדוש הוא לה׳. צריך להתקדש וממילא יהי פרוש ממת ומעצבות. משא״כ הזירו. שהוא מפרש יש בזה נ״מ אם בא בשביל רוה״ק ה״ז קדוש ומוזהר. אבל יש עוד אופן הזירו שהוא נזיר לעולם בנזירות שמשון. א״צ להתקדש ואינו מוזהר על ט״מ:
בפתע. משמעו כרגע. כמו כי כפשע ביני ובין המות. אף כי זה בשי״ן וזה בת׳:
פתאם. משמעו שלא עלה עה״ד שתבוא הסיבה. ויש שהוא פתאום אבל אינו כרגע. וא״כ יכול הנזיר להבדל בעודו מפרכס ויש שהוא כרגע אבל עלה עה״ד שיהרג כרגע וא״כ היה להנזיר להבדל ממנו תחלה. אבל אפי׳ נהרג כרגע ופתאום. וטמא ראש נזרו. האי וטמא אינו טומאה ממש. אלא כמו לשון טומאה דכתיב במאכלים אסורים. או בהמה טמאה דכתיב בקרבן בעל מום. שהכונה שמגונה הוא לענין זה. כך המת מגנה ומבלבל ראשית נזרו שהוא להיות שמח ועלז באלהים ודביקות מחשבותיו עמו:
מאשר חטא על הנפש. אחר שכתיב במת שבא בפתע פתאום שאין שום אשמה על הנזיר מבואר דהחטא הוא שפירש עצמו מן היין. ואם לא אירע לו זו הסיבה לא היה נקרא חוטא עה״נ. שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה׳. אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה. אות הוא שאינו ראוי לכך. וא״כ בחנם ציער עצמו מן היין. וביקש דבר שגבוה מערכו. וכיב״ז ביארנו בפרשת קרח הפסוק את מחתות החטאים האלה בנפשותם:
והזיר לה׳. מעתה יהי נזהר ביותר להפריש אותם ימי נזרו לה׳. ולא כיום הנדר שיכול להיות שהזיר עצמו מחמת כעס או שירא מיצה״ר כמש״כ. אבל לא חשב להפריש עצמו לתורה ועבודה. ע״כ קרה לו הסיבה. מעתה יהא בישוב הדעת לה׳:
והביא וגו׳. מבואר דמתחיל למנות גם עד שלא הביא האשם [אלא דפליגי הרמב״ם והראב״ד אי דוקא דמכ״מ יביא אשמו למחר. הא אם לא הביא כלל מעכב כמשמעות לשון הגמ׳ נזיר ד״ס והא בעי אשם. או שאינו מעכב כלל. וק׳ הגמ׳ אינו אלא אשיגרת לישן מסוגיא דנדה גבי מצורע. והדברים עתיקים]:
והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. לא משום שגלח. דא״כ אינו סותר אלא ל׳ יום. אלא כל ימיו יפלו מחמת סתירת הטומאה:
יביא אותו. זה הלשון מונח על נושא ונשוא. ולא על הבא בעצמו. וכאן הפי׳ שתכלית הנזירות להגביה צורת הנפש כמש״כ. ואחר ל׳ יום שהרגיל עצמו בפרישות השיג מעלה זו להכיר סגולת אהבת ה׳. ע״כ יביא את נפשו בצורה זו לפני א״מ שיהא ראוי להקריב קרבן עולה שאינו ראוי באמת להביא נדבה אלא משכיל על דבר ה׳ ויודע להשיג דעת אלהים כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ב י״ח ע״ש:
וכבשה אחת. ואיל אחד. בחטאת ושלמים הקדים אחת לתמים. ובעולה כתיב בן שנתו תמים אחד. והיינו משום דעיקר משמעות אחד. ללמד ולא שנים [ולא הוצרך הכתוב לכתוב שיהא אחד ולא שנים גבי חטאת חלב שבא לכפרה. כי אם גבי חטאת מצורע בס׳ ויקרא י״ד י׳ וכאן גבי חטאת נזיר. באשר המה אינם מכפרים כדאיתא בזבחים ד״ט ב׳ חטאת נזיר וח״מ הני עולות נינהו. וגם אינו מכשיר לאכילת קודש במצורע וליין בנזיר. דעיקר המכשיר במצורע הוא האשם ובנזיר השלמים. מש״ה היה עולה עה״ד שיכול להביא יותר לנדבה כמו עולה ע״כ הזהיר הכתוב אחד ולא שנים] ואינו דומה משמעות אחד דכתיב בעולה לאחת דכתיב בחטאת ושלמים דבעולה יכול להקריב יותר. ואינו תנאי אלא דין שא״צ יותר. משא״כ בחטאת הוא תנאי דוקא א׳ ואם הביא שנים לא יצא כלל. דכל שאינו בזה אח״ז אפי׳ בב״א אינו. מש״ה כתיב בחטאת אחת קודם תמימה ששניהם לתנאי. וכן בשלמים דאע״ג שבא בנדבה. אבל שיהא בדין נזיר עם סל המצות ובזרוע בשלה זה א״א אלא אחד ולא שנים. ובדברינו מיושב סדר המקרא שהקדים עולה לחטאת היינו להסמיך חטאת לשלמים ששניהם שוין שאין באין נדבה כאן:
וסל מצות וגו׳. שבא כמו תודה לה׳ שמביאים לחם להודות ולהלל על הנס. כך בא כאן להודות לה׳ על שעזרו לכך להיות קדוש לה׳. כמש״כ ממקרא דעמוס ב׳ שחשב מטובות שעשה הקב״ה לישראל שהקים מבחוריהם לנזירים. היינו שעזר אותם להתקדש ולהשיג מעלת קדושה ואהבת ה׳. אלא דבתודה מביאים גם לחם חמץ. משא״כ כאן אין מקום לחמץ שאינו עולה על המזבח משום שמעורב בו תחבולות אנוש. כמש״כ בס׳ ויקרא ב׳ י״א. והא דכתיב וסל מצות ללמד שמביאים כל לחמים בסל אחד כמש״כ הרמב״ם ה״נ פ״ח ה״א. ויבואר עוד רמז ע״ז לפנינו מקרא י״ט:
והקריב הכהן. את הנזיר והקרבנות עם הסל:
לפני ה׳. כמו שכתוב במצורע והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה׳. אלא דשם כתיב והעמיד. היינו בתחילת כניסתו בפתח העמידו שלא ילך לפנים ממחיצתו. וכאן כתיב והקריב. שהרי רשאי ליכנס בכל עזרת ישראל. ומהראוי לקרבו לפנים. כדי שיחול עליו ביותר כח הקדושה:
ואת האיל יעשה וגו׳. בכ״מ דכתיב עשיה בקרבנות משמע גם שחיטה וזריקה גם הקטרה כדאי׳ זבחים דף ח׳ ועשה הכהן את החטאת שיהו כל עשיותיו לשם חטאת וע׳ בתוס׳ שם ד״ז ב׳ בד״ה וזבחת ועשית יכול אף הקטר חלבו ת״ל וזבחת. וא״כ היה במשמע כאן ג״כ שיקטיר אימורין ואח״כ וגלח הנזיר. והכי משמע מדכתיב ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו שהוא אחר הקטרת אימורין. אבל באמת אינו כן אלא תגלחת מיד אחר שחיטה וזריקה. וכדתנן בנזיר דף מ״ה היה שוחט את השלמים ומגלח עליהם . וטעמו ש״ד דמפרש יעשה שחיטה וזריקה לבד יבואר במקרא כ׳ וא״כ פי׳ ועשה הכהן את מנחתו וגו׳. אין הפי׳ כאן הקטרה כמש״כ. אלא פי׳ ועשה שיכין הבילה וכדומה וכיב״ז מתפרש להלן ט״ו ה״ו כ״ח כ׳ ע״ש. וזה באמת כשר בבעלים. אלא משום שהבעלים עוסקים בגלוח ובישול השלמים ע״כ כתיב ועשה הכהן וגו׳ הוא יכין:
אשר תחת זבח השלמים. פרש״י לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל כו׳. אין כונת רש״י שבשביל זה נפסל יוצא מעזרת ישראל כמו חטאת ואשם. דאאל״כ. דזרוע אינו אלא ככל האיל רק שנאכל לכהנים. ובפירוש תנן במס׳ מדות פ״ב דבעזרת נשים היה מתבשל. והוא מחנה לויה כמו כל ירושלים. וכ״כ התוס׳ בנזיר דף מ״ה ב׳ ד״ה ולא. דשלמים נאכלין בכל העיר ואם מגלח פתח אוהל מועד ודוד שלמים בעיר כו׳ אלא כונת רש״י בעזרת נשים. ולא שנפסל אם נתבשל בירו׳. אלא שדרך היה לבשלן סמוך למקדש בשביל הזרוע. והא שפרש״י הכי. הוא משום דכתיב וגלח הנזיר פתח א״מ. ונהי דלא מתפרש כמו בכ״מ דכתיב פתח א״מ דמשמעו במחנה שכינה. מכ״מ משמעו סמוך לא״מ והיינו ע״נ. תדע שהרי בפי׳ תניא בנזיר שם וחכ״א הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן הטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. הרי דמצוה הוא שיגלח במקדש והיינו ע״נ סמוך למקדש והכי מוכח מדתניא שם ר״ש שזורי א׳ הנזיר ולא הנזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. אלמא דמצות הגלוח הוא בע״נ במקום שהכהנים מצוים. וע״ש בתוס׳. וראוי לדעת דבגמ׳ שם נדרש מזבח השלמים לרבות חטאת ואשם. ומפרש בגמ׳ דהיינו אשם נזיר טמא. ואף ע״ג דחכמים ס״ל שלא היו משלחין תחת הדוד אלא טהור. וכן פסק הרמב״ם פ״ו הי״ד דתגלחת טומאה לא היה במקדש. ולא היה משלח תחת הדוד. מכ״מ נקטינן דרשה זו כמש״כ הרמב״ם שם והמגלח במקדש אם השליכן תחת הדוד יצא. ופי׳ דאע״ג דאסור בהנאה וא״כ היה אסור לשרוף את השער תחת הדוד של האשם שהרי נהנים בבישולו. מכ״מ אם השליכן תחת הדוד של אשם יצא. ואינו עובר באיסור הנאה. ולכאורה תמוה מאין נמצא כאן רמז על נזיר טמא. דיתורא דזבח אפשר לדרוש על החטאת של טהור לבד. ונראה דלשון וגלח הנזיר קשה. דהנזיר מיותר שהרי ידענו דבנזיר מיירי שנצרך לתגלחת. בשלמא במקרא ונתן על כפי הנזיר. או ואחר ישתה הנזיר יין. ניחא דס״ד דקאי על הכהן דמיירי בי׳. אבל כאן א״א לטעות דמיירי בכהן. שהרי כתיב וגלח פתח א״מ את שער ראש נזרו. אלא ע״כ בא ללמד דמיירי בנזיר טמא ג״כ שהוא עודנו נזיר. והיינו תגלחת טומאה. וראיה לדבר דר״ש שזורי דריש הנזיר ולא הנזירה. והרי א״א לדרוש מלשון זכר שאין הנקבה בכלל אלא א״כ הוא מיותר כמש״כ התוס׳ ספ״א דב״ק. אלא ע״כ דכאן ג״כ מיותר. והיינו דת״ק דריש לרבות נזיר טמא:
הזרוע בשלה מן האיל. הזרוע מן האיל מבושל מיבעי. שהרי מבשלים בשלמות. ואין לומר דבאמת לא היה מבושל אלא הזרוע שהרי בפירוש כתיב על האש אשר תחת זבח השלמים. והיה במשמע מכאן דהזרוע בשלה בפ״ע ולא עם האיל אבל א״כ למאי כתיב מן האיל. והרי ידענו דבשלמים מיירי שהרי החטאת כולה לכהנים. אלא ע״כ ללמדנו שיחתכו כשהוא מבושל מן האיל. וא״כ היה לכתוב מן האיל מבושל. ע״ז אי׳ בירו׳ נזיר פ״ו ה״ט כתיב ולקח הכהן את וגו׳. אי בשלה יכול בפ״ע ת״ל מן האיל הא כיצד חותכה עד שמניח בה כשעורה . והנה ענין הצווי בזה ללמדנו שהנזיר השיג מעלת הכהונה בקדושה זולת שאינו יכול לעבוד בבהמ״ק. וע״כ מה שעפ״י דין מותר בדיעבד בכל האיסורין. שרי כאן לכתחלה שיתבטל קדושת שומן הזרוע חלק הכהן בבשר האיל. והנזיר יאכלנו. ומש״ה המצוה כמו כן שיהיו מונחים כל החלות בסל אחד בלי חשש משום פרורין מחלק הכהן ללחמי הנזיר כיון שעפ״י דין אין לחוש ובטלים בהיתר:
על חזה התנופה וגו׳. פרש״י בשם הספרי מלבד חו״ש הראוים לו מכל שלמים כו׳. ובאמת עיקר הא דכתיב אצל תנופת הזרוע על חזה התנופה בל״ז ניחא שבא ללמד שאינו תנופה בפ״ע. אלא ביחד עם חזה התנופה. ומזה למדנו שעדיין לא נקטרו האימורין. שהרי תנופת חו״ש יחד עם החלבים. ומכאן למדנו פירוש יעשה זבח שלמים וגו׳ במקרא י״ז שאינו אלא שחיטה וזריקה כמש״כ שם. והא דספרי שהביא רש״י אינו אלא על הא דאסמכי׳ האי על חזה התנופה להא דכתיב קודש הוא לכהן. דמשמע דבא כן הכתוב ללמד דחזה התנופה ושוק התרומה המה לכהן ג״כ כמו הזרוע. ע״ז הוא שבא הספרי לומר לפי שיצא לידון בדבר החדש. ואין לומ׳ דמש״ה כתיב לכהן על חזה התנופה ללמדנו ג״כ שאין הכהן זוכה באכילת הזרוע כי אם לאחר הקטרת האימורין כמו חו״ש שאין הכהן זוכה באכילתן עד אחר הקטרת האימורין כדאי׳ בפסחים דף נ״ט ב׳. דבאמת אינו כן אלא כמו דהבעלים יכולין לאכול השלמים גם לפני הקטרת האימורין ה״נ כהן אוכל הזרוע עמו. והכי משמע לשון הרמב״ם הל׳ מעה״ק פרק ז׳ הי״א ואין הכהנים רשאין בחו״ש כו׳ ולא הזכיר הזרוע והלחם דמיירי בהו שם. והכי נראה עוד מתוספתא מנחות פ״ז אלא שהיא משובשת בדפוס ואכ״מ לבארה:
אשר ידור וגו׳ מלבד אשר תשיג ידו. שאם ידו משגת להרבות בקרבנות מצוה להרבות אפי׳ לא נדר לגלח על יותר מהחיוב. וכתיב אשר ידור וגו׳. ומה מקרא חסר זאת תורת הנזיר מלבד אשר תשיג ידו. אלא ללמדנו דדוקא אשר ידור קרבנו על נזרו. היינו שהוא המביא קרבנותיו על נזירותו. הוא שמצוה להרבות אם ידו משגת. משא״כ אם הוא מגלח על נזירות אחר כהא דתנן במס׳ נזיר פ״ב ועלי לגלח נזיר כו׳. אין על המביא קרבנותיו של הנזיר להוסיף אפי׳ אם השיגה ידו:
כפי נדרו אשר ידור וגו׳. היינו אם אמר ה״נ על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים. א״א לגלח בפחות אפי׳ לא השיגה ידו. והכי תניא בספרי שאם אמר ה״נ ע״מ לגלח על מאה עולות כו׳ קורא אני עליו כפי נדרו כו׳. [ולא כדמשמע מפרש״י כאן שהעמיד זה הדין על רישא דקרא מלבד אשר תשיג ידו. ואולי הוא טה״ד וצ״ל כפי נדרו שאם אמר כו׳]:
אמור להם. לפי הפשט שני אופני ברכות כהנים היו גם בבהמ״ק. חדא בנשיאת כפים כמו האומר לחבירו. וחדא בתפלה כדאי׳ במס׳ תמיד פ״ה והובא בברכות די״א אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת וברכו את העם כו׳ וברכת כהנים. וכמש״כ התוספות שם וכבר ביארנו מקור הדבר בפרשת שמיני גבי ברכת אהרן ביום השמיני. ומש״ה פירש הכתוב כאן דנוסחות שתי הברכות שוין היינו כה תברכו בשעת התפלה שלא באמור להם:
אמור להם. הוא בנשיאת כפים ובאמירה לישראל:
יברכך ה׳. נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך. כמש״כ בספר דברים ט״ז ט״ז עה״פ ולא יראה את פני ה׳ ריקם וגו׳ כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך. הברכה תהא לפי הברכה שנתברך עד כה. לעוסק בתורה בלימודו. ולעוסק במסחור בסחורתו. כך נכלל בזו הברכה הכללית יברכך ה׳ תוספת לכל אדם במה שיש לו:
וישמרך. דכל ברכה בעי שמירה שלא יהפכו לרועץ ח״ו. בעל תורה בעי שמירה מן הגאוה וחה״ש וכדומה. וכמשמעו שלא ישכח. בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו כמו בקרח ונבות היזרעאלי וכדומה. וכמשמעו שמירה מגניבה ואבידה. וכדומה כל ענין הטעון ברכה. נדרש לשמירה מן הגורם לצער:
יאר ה׳ וגו׳. היינו שהכל יראו שעליך זורח ה׳ ולא שזהו הצלחת המזל. ומשמעות פניו. היינו השגחתו כעין לשון ופניתי אליכם. ויש שהוא מושגח מהקב״ה אבל אינו ניכר שאך השגחת ה׳ עליו. וא״כ ההשגחה שלא באורה. אבל כאשר הכל מכירים שהשגחת ה׳ היא מצלחתו מיקרי יאר ה׳ פניו אליך. יהיה פניו אליך בהארה:
ויחנך. קבלת התפלה ובקשה מיקרי חן וחסד. כלשון המקרא בס׳ ישעיה (לג ב) ה׳ חננו לך קוינו. ואין קווי אלא תפלה כדתניא במכילתא וספרי. ומשה רבינו בשעת העגל אמר בסמיכות לבו בטוח בה׳ שישמע תפלתו. משום שאתה אמרת כי מצאת חן בעיני כמש״כ בס׳ שמות ל״ג י״ב. ומזה הטעם דרשו בחגיגה דף י״ב כל העוסק בתורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. פי׳ מה יהיה חסדו אשר יצוה ה׳ על העוסק בשירה בלילה. היינו תפלה לאל חיי. שתקובל תפלתו. והנה אחר שיאר ה׳ פניו. והכל יראו שאהוב אתה בעיניו ית׳ ממילא מובן שיבקשו בני אדם ממך להתפלל ברעותיהם. מש״ה הסמיך הברכה לזה ויחנך. שתקובל תפלתך גם עבור אחרים:
ישא ה׳ פניו. כאן משמעות פניו מדותיו. שמכונים פנים. באשר לפי מדת האדם משתנה צורת הפנים. אם בפנים צוהלות או נזעמות וכדומה. ותכונת הברכה שיהיו מדותיו של הקב״ה רחום וחנון וכדומה נשואות אליך וע׳ בס׳ שמות ל״ג י״ד:
וישם לך שלום. אחר כל הברכות. מברכים בכלי המחזיק אותם. שבלי שלום אין נחת בשום ברכה:
ושטו את שמי וגו׳. עוד הכהנים מועילין לבית ישראל במה שישימו את שם ה׳ על ב״י. שהתפללו להשרות כבוד שמו עליהם בכל פרט לומר ה׳ יתן לך כך. וכדומה בכל ענין. ובזה ואני אברכם. בכל עת לפי הצורך והברכה שיברכו:
