פסוק ג:רש"י ד"ה מיין ושכר, ...שהיין משכר כשהוא ישן. ע"כ. לכן החדש קרוי 'יין' סתם והישן קרוי 'שכר'. (פ' נשא תשנ"ה)
פסוק ג:רש"י ד"ה וכל משרת, לשון צביעה במים או בכל משקה וכו'. לא ידעתי מה כאן לשון צביעה, וגם דוגמאותיו של רש"י (מן המשנה) אינן כן. וראה "שפתי חכמים" (אות ו), ולכאורה נכון הדבר. (פ' נשא תשנ"ב) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: צביעה היא טיבול, ובאונקלוס הרבה מן הכבוסים במים נקראים צביעה.
פסוק ד:רש"י ד"ה מחרצנים, הם הגרעינין. זג, הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנין בתוכן כענבל בזוג. ע"כ. והנה מחלוקת היא בגמרא (נזיר לד ע"ב) בין רבי יהודה ורבי יוסי, ושם אין הכרעה. על־פי מה מכריע רש"י כאן? (פ' נשא תשמ"ט)
פסוק ד:יתרה מזו, למה הוא מכריע במחלוקת שאינה בענין הלכה, לשם מה צריך להכריע בכגון דא? (פ' נשא תשנ"ד) הערת ר' חזקי פוקס שי': לעניות דעתי אין רש"י מכריע בדבר, אלא רק בא לפרש דברי אונקלוס, וכדרכו בהרבה מקומות. אונקלוס תרגם 'מפורצנין ועד עיצורין', ורש"י מבאר את דבריו, כמפורש במסכת נזיר (לט ע"א) שתרגום זה הוא אליבא דרבי יוסי.
פסוק ה:רש"י ד"ה קדש יהיה, השער שלו וכו'. ולפי ר"ע ספורנו המילים "קדש יהיה" מוסבות על הנזיר עצמו, שיהיה - "נבדל מן התאוות החמריות". (פ' נשא תשנ"ד)
פסוק ה:רש"י ד"ה פרע, נקוד פתח קטן (סגול), לפי שהוא דבוק ל"שער ראשו", פרע של שער, וכו'. דברי רש"י מאוד תמוהים, שהרי הם סותרים את טעמי המקרא - "פרע" מוטעם בטפחא המפריד. (פ' נשא תש"ס) וראה "משכיל לדוד" שהקשה כך והוסיף עוד, שלפי כללי הלשון תיבת "פֶּרַע" אינה משתנית כשהיא נסמכת, אלא לעולם היא נקודה סגו"ל. והשיב שיש כאן טעות סופר, והיה צריך לומר "שְׂעַר נקוד פת"ח לפי שהוא סמוך לראשו". כלומר תיבת "שֵׂעָר", המנוקדת בקמ"ץ כשהיא נפרדת, מנוקדת כאן בפת"ח - "שְׂעַר" - לפי שהיא נסמכת לתיבת "ראשו", ופירושו "שער של ראשו". הערת ר' חזקי פוקס שי': ואכן בכתב יד (שנת ה"א פב) המילה "שְׂעַר" נקודה בפתח. ולגבי סתירת טעמי המקרא העיר הגר"א נבנצל שליט"א: אין כאן סתירה, שכן מצאנו שנסמך מוטעם בטפחא - "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י. המילה "ארון" מוטעמת בטפחא למרות שהיא נסמכת), "בבית ארץ אחֻזתכם" (ויקרא יד, לד. המילה "בבית" מוטעמת בטפחא למרות שהיא נסמכת) ועוד.
פסוק ט:רש"י ד"ה בפתע, זה אונס. ד"ה פתאם, זה שוגג. ע"כ. ואילו בגמרא (כריתות ט ע"א) "פתע זה שוגג... פתאם זה אונס", וראה שם הסוגיה כולה. על כל פנים רואים כאן שבמחלוקת בין מדרש תנאים ולבין גמרא, רש"י מעדיף את מדרש התנאים. צריך לבדוק זאת באופן שיטתי. (פ' בהעלתך תשנ"ט) וראה "באר בשדה" שרש"י תפס כדברי רבי יאשיה בספרי וסָתם כמותו כיון שגם אונקלוס תרגם כך.
פסוק יא:רש"י ד"ה וקדש את ראשו, לחזור ולהתחיל מנין נזירותו. ע"כ. כלומר לחדש את "קדושת ראשו" שהתקדש לגדל פרע, ונטמא. וכן לשון הכתוב למעלה (פסוקים ה, ט) "קדֹש יהיה גדל פרע... וטמא ראש נזרו". (פ' נשא תשנ"ו)
פסוק יח:רש"י ד"ה וגלח הנזיר פתח אהל מועד, יכול יגלח בעזרה וכו'. בסופו של דבר אין רש"י אומר, היכן יגלח, אלא מתי, ומכיוון שצריך לתת את השיער מתחת לאש, קצת תמוה שמצריכין אותו לצאת מן העזרה, לגלח בחוץ ולחזור לעזרה. וצריך עיון. (פ' נשא תשנ"ב) וראה מסכת מדות (פ"ב, מ"ה), שם מבואר שבישול השלמים וגילוח שערו של הנזיר היו בקרן דרומית מזרחית של עזרת נשים (מחוץ לעזרת ישראל), בלשכת הנזירים.
פסוק כ:רש"י ד"ה על חזה התנופה, ...מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה וכו'. כלומר לשון "על" האמורה כאן, אין פירושה שיניח על גבי החזה והשוק, אלא זו לשון תוספת, כלומר: הזרוע הזה הוא נוסף על החזה והשוק הניתנים בכל שלמים. (פ' נשא תש"ס)
פסוק כד:"יברכך ה' וישמרך". הערה מעניינת ישנה כאן לאונקלוס בחומש "תורת חיים": בכתבי־יד עתיקים אין תרגום אונקלוס לברכת כהנים! והדבר תמוה. בלי נדר אשאל את ר' רפאל בנימין פוזן שי'. (פ' נשא תש"ס) והרי תשובתו של ר' רפאל בנימין פוזן שי': ביחס לכמה פסוקים שבתורה נקבע במשנה שהם "נקראין ולא מִתרגמין". יוצאת מן הכלל היא ברכת כהנים שעליה נאמרה תוספת: "לא נקראין ולא מתרגמין" (מגילה פ"ד, מ"י). בהתאם לכך בהרבה נוסחים עתיקים פסוקי הברכה "יברכך", "יאר", ו"ישא", אינם מתורגמים כלל באונקלוס. ואולם בחלק מנוסחי תרגום אונקלוס קיים תרגום לפסוקים אלה וכך גם בתרגום יונתן בן עוזיאל. ומצינו שבעובדה עצמה, היש או אין תרגום לברכת כהנים, נחלקו ראשונים ואחרונים. וויכוח דומה נטוש גם בין חוקרי התרגום. יש אפוא לברר מניין באו תרגומים אלה ומה פשר מחלוקת הנוסחים.
פסוק כד:המקיימים את נוסח התרגום לברכת כהנים מפרשים שאיסור המשנה נאמר רק על תרגום בעל פה הנאמר בפני הציבור, אבל נוסח תרגום קיים גם לפסוקים אלו. גם מלשון המשנה "ולא מִתרגמין" משתמע שקיים נוסח תרגום אלא שאסור לאומרו בציבור (ראה "פרשגן" לבראשית לה, כב).
פסוק כד:כנגד זאת יש המודים במציאות תרגום ל'מעשה ראובן' ואף על פי כן שוללים נוסח תרגום לברכת כהנים, וזאת משני טעמים: האחד, בניגוד ל'מעשה ראובן' ואחרים כמותו - המותרים בקריאה ונאסרו רק להיתרגם - על ברכת כהנים נאמרו במשנה שתי הלכות: "לא נקראין ולא מתרגמין" וגם: "ואלו נאמרין בלשון הקודש... ברכת כהנים" (סוטה פ"ז, מ"ב). לכן כדי לבטא את ייחודה של ברכת כהנים שבנוסף לכך שנאסרה להיתרגם, אמירתה היא בלשון הקודש דווקא - מה גם שעיקר מצוותה במקדש היא בהזכרת השם הקדוש ככתבו ולא ככינויו (סוטה לח ע"א) - כתבו המפרשים שאונקלוס נמנע מלתרגמה והניח אותה בלשון המקרא (ראה "מרפא לשון" ועוד).
פסוק כד:טעם נוסף הוא על פי עיקרון כללי בתרגום אונקלוס: הימנעות מתרגום ביטוי המנוגד לשיטתו בעיקרי אמונה. והיות שעל פי סוגיית הבבלי (מגילה כה ע"ב) ברכת כהנים נאסרה להיתרגם משום הפסוק: "ישא ה' פניו אליך" - העלול להתפרש כמשוא פנים לישראל, בניגוד לכתוב "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז) - נמנע אונקלוס מלתרגמו כדרך שנמנע מלתרגם "בצלם אלהים". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה) על כך יש להוסיף: לפי רלב"ג לפסוק כג, הטעם לכך שבכתבי היד לא מתורגמת ברכת כהנים (ובתרגום יונתן בן עוזיאל גם בדפוסים החדשים) הוא כדי להדגיש את חשיבות אמירת הברכה בלשון הקודש, כיון שבתרגומה עלולים להפסיד את הסוד המיוחד הטמון באותיותיה. וראה "פסקי תשובות" (סימן רפה אות ב) שכתב: וכעין זה כתב השל"ה (מסכת שבת נר מצוה ד"ה כתב הטור) לענין פסוקי ברכת כהנים, שבזמן הראשונים לא היה על פסוקים אלו תרגום, ובחומשים שלנו מתורגם, שמהנכון לומר שלוש פעמים מקרא ואחר כך גם התרגום, ומפרש בזה הנוסח "ברכנו בברכה המשולשת בתורה", דהיינו שצריך לשלש המקרא שלוש פעמים זולת התרגום. ע"כ. ושם (ב"פסקי תשובות") בהערה 23 מצויין המקור לכך שבתקופת הראשונים לא היה על פסוקים אלו תרגום וכן מבואר הטעם, וכך כתוב שם: מוכח בהדיא ברבנו יונה (ברכות ח ע"ב), והוא על פי המשנה (מגילה כה ע"א) - "ברכת כהנים... נקראין ולא מתרגמין". ובגמרא שם הטעם, שלא יאמרו עמי הארץ שאין מבינים אלא התרגום שהקב"ה נושא פנים לעבירות. ועוד טעם נמצא בראשונים (שם): שמא ירגילו הכהנים לברך בלשון התרגום, והתורה אמרה "כה תברכו". והוסיף עוד ר' שמואל עמנואל שי': ברצוני להעיר שגם בחומש עם פירוש הרש"ר הירש אין תרגום לברכת כהנים.
פסוק כד:רש"י ד"ה יברכך, שיתברכו נכסיך. ע"כ. והוא מן הספרי וגם בתנחומא (י). וקצת תמוה שהברכה הראשונה מוסבת על הנכסים דווקא. (פ' נשא תשנ"ב) וראה רש"י במסכת סוטה (י ע"א) שכתב: כל ברכה שבמקרא, לשון ריבוי הוא. ע"כ. ולשון זו נאמרת בדבר שעשוי להתרבות כגון בממון.
פסוק כד:ובכלל תמוה תוכן ברכות אלה על־פי רש"י (המדרש), שהרי לכאורה יכבוש כעסו הוא תנאי לכל דבר והיה צריך להיות הברכה הראשונה. (פ' נשא תש"ס)