פסוק א:וידבר ה' אל משה ואל אהרן. נזכר אהרן כאן לפי שהלוים הם נתונים לו ורוצה לישא ראש. בני קהת לעבודת הקודש כאילו כביכול נוטל רשות ממנו ללקיחת בני קהת, ויהיה פירוש לאמר למשה שיאמר לאהרן, כן קבלו רז"ל, כי יש י"ג דבורים למשה ולאהרן ויש י"ג מיעוטין כנגדם לומר שלא לאהרן היה הדבור אלא למשה שיאמר לאהרן:
פסוק ב:ואמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי לפי שבני לוי גרשון וקהת ומררי. וקהת הוא בתוך שהוא אמצעי, ומשאו מה שהוא בתוך תוך שהוא אהרן שהוא לפני ולפנים, וכן נאמר זאת עבודת בני קהת באהל מועד קודש הקדשים, אבל בעבודת בני גרשון ובני מררי אמר זאת עבודת בני הגרשוני באהל מועד לבד, לא אמר קודש הקדשים, וכן אמר בבני מררי, אם כן לפי שמשאם מה שבתוך שהוא הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, לזה אמר בהם מתוך, א"כ אע"פ שבני גרשון הם הגדולים עכ"ז לפי שנושאים אלו הכלים שהם בתוך ראוי לישא ראשם ולהקדימם שהיו נושאים הארון שבו התורה, וכן קהת קו"ף ה"א תי"ו ע"ה בגי' תורה, וכן קהת בגי' כתף ה', שנושאים בכתף שהיא התורה שהיא ה' ספרים היינו כתף ה', והיה משאם ה' דברים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות ב', וחנייתם תימנה גימ' קהת, והיינו תימנה כנגד מקומם, ולזה אמר תימנה ולא דרומה, ושמם מכריז שהקב"ה נתן התורה, שכן קהת גימ' נתן ה', ומקהת יצאו משה ואהרן, וכן קהת קו"ף ה"א תי"ו בגימ' ע"ה משה ואהרן, א"כ ראוים הם להקדימם ולישא ראשם:
פסוק ה:ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, לפי שאהרן הוא השושבין ואין הכלה מתכסה ממנו, לזה לפניו הכל בגלוי, אבל בחוץ הכל בכסוי, והשושבין הוא המגלה והוא המכסה פני הכלה. ואמר והורידו את פרוכת המסך, לפי שהפרוכת היתה סוככת על מה שבפנים שהוא הארון ועל מה שבחוץ שהוא אהל מועד שנקרא קודש שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה בקודש השלחן והמנורה ומזבח הזהב, ונאמר בעשית הארון הכרובים פירש"י ז"ל ציורים של בריות פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, כל זה לרמוז שהיתה סוככת לכאן ולכאן אבל עיקר סיכוכה היה על מה שבפנים שהוא הארון, וכה"א ושמת על הארון את הפרכת, פרכת באתב"ש גימ' לגו, פי' שעיקרה על מה שבפנים, ואמר המשנה סדר עשייתה עוביה טפח ועל ע"ב נימין היא נארגת, אמר עוביה טפח כמו הכפורת שהיתה מכסה על הארון היתה ג"כ עוביה טפח, וכמו שהיו שני כרובים על הכפורת כן היו ב' פרצופין בפרוכת, אמר עוד במשנה ובשמנים ושתים רבוא נעשית, שמנים ושתים פ"ב ר"ל פרצופין ב' היינו דו פרצופין, וש' כהנים מטבילין אותה. ש' היינו מצפ"ץ. הרי אמר על ע"ב נימין נארגת וש' כהנים מטבילין הרי ע"ב ומצפ"ץ, היינו דו פרצופין והכל ברמז. א"כ כמו שהכפורת היתה על הארון כן הפרוכת ג"כ היתה על הארון, ולזה אמר וכסו בה את ארון העדות כמו שהיו הב' כרובים עדות לישראל שהיו כמער איש ולויתו והיו אומרים להם לישראל ראו חבתכם לפני המקום כן הדו פרצופין שהיו בפרוכת, אלא שבכפורת היו פנים בפנים ובפרוכת היו אחור באחור, שהיו ע"ב ומצפ"ץ, וכבר ידעת כי מצפ"ץ הוא בחלוף והבן. ולזה היו נותנין הנרתק של עור תחש ואח"כ בגד כליל תכלת מלמעלה מה שאין כן בכסוי של שאר הכלים כי כולם היה העור תחש מלמעלה וכאן היה על הפרוכת ועליו היה בגד תכלת והסוד ויעשה ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם והבן. ואח"כ בגד כליל תכלת לא אמר תכלת כמו שאמר בשאר הכלים אלא כליל לומר שהכל כלול ומחובר זה בזה, והיה מלמעלה לכסות על עין הרע, כי זה הגוון מועיל בסגולה לעין הרע, ומה שהיה סוף הכסוי בארון היה תחילת הכסוי בשלחן. שאמר ועל שלחן הפנים לרמוז לדו פרצופין. יפרשו בגד תכלת הוא רמז לשכינה שהיא המלכות, והשלחן רמז למלכות, ולזה היו נותנים עליו בגד תכלת אחר שפורשין אותו על השלחן שעליו ה' דברים הקערות והכפות והמנקיות וקשות הנסך ולחם התמיד לרמוז לה' אחרונה והבן. ואח"כ אמר ופרשו עליו בגד תולעת שני לרמוז לפחד, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכסוי המנורה דיה ג"כ בבגד תכלת. המנורה היא רמז לתורה, וכבר ידעת מה שאזיל שלוחות ראשונות נשתברו לפי ששלטה בהן עין הרע, ואז"ל ת"ח צריך שמור, לזה בגד תכלת. ונתנו על המוט, לפי שהמנורה אין לה בדים ואין לה טבעות, ומזבח הזהב ג"כ שהיה מצופה בזהב שלא תשלוט עליו העין היה ג"כ מכוסה בבגד תכלת, ואע"פ שהיה על כל אחד ואחד עור תחש שהיה כמו כיס עכ"ז בעת הכנסתו והוצאתו מן הכיס היה נראה לזה היה בגד תכלת, ומה שכלי השרת של מזבח הזהב לא היו עליו כמו על מזבח העולה שאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן ונתנו עליו את כל כליו את המחתות ואת המזלגות וכו' ובמזבח הזהב אמר ולקחו את כל כלי השרת ונתנו אל בגד תכלת וכסו אותם במכסה עור תחש ונתנו על. המוט, לפי שמזבח הזהב היה אמה על אמה ולא היה לו בית קבול אבל מזבח העולה היה חמש על חמש, והבגד על מזבח העולה היה ארגמן כנגד הדם שהיה נזרק עליו, ולא היה לו בגד תכלת לפי שהיה מנחשת ואין עין הרע שולטת בו, ולזה ג"כ אמר ופרשו עליו כסוי עור תחש ובשאר אמר ונתנו אותו במכסה עור תחש:
פסוק טו:ובא אהרן ובניו לכסות את הקודש. זה הארון שהיה בקדש הקדשים, ואת כלי הקדש הם השאר שהיו באהל חוץ לפרוכת, שהוא ג"כ נקרא קודש, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקודש אפי' אחר שנושאים לא היו נוגעים כי אם בבדים או במוטות, וד' דברים היו נטלים בבדים, הארון והשלחן ומזבח הזהב ומזבח העולה וב' דברים במוט המנורה וכלי שרת של מזבח הזהב, א"כ הבדים הם ח' ושני מוטות הם י'. והשני מוטות הם נגד ב' ווי"ן שהם וא"ו ומשך הוא"ו, והנושאים הם ב'. ואמר ונתנו על המוט לא שיהיה תלוי במוט אלא על המוט היה דף נתון עליו והיו נותנים המנורה עליו דרך כבוד:
פסוק טז:ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. נמסרו אלו הד' דברים שהם שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה לרוב מעלתן ולרוב קדושתם שאין כדאי שום אדם חוץ מאהרן לימסר ד' דברים אלו בידו אלא לאלעזר בן אהרן הכהן:
פסוק טז:וכתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ופקדת אלעזר ולא אמר ומשא אלעזר כמו שאמר משא בני קהת, נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותם אבל היה פקיד עליהם, אבל בירושלמי מצינו שהיה אלעזר נושא אותם הוא בעצמו, ובודאי שהיה משא גדול שהרי הקטורת שס"ה מנה היה ושמן המאור לשנה היה קפ"ג לוגין ומנחת התמיד עשירית האיפה מ"ג ביצים ושמן המשחה י"ב לוגין, שכן אמרו רז"ל על פסוק שמן משחת קדש יהיה ז"ה לי לדורותיכם בגי' י"ב לוגין, ואז"ל שנעשה בו נסי נסים לסוך בו את הסמנים לא היה מספיק עאכ"ו שאור בולע והיורה והסמנים בולעים, וממנו נמשך המשכן וכל כליו והמזבחות וכל כליו והכיור וכנו, וממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים וממנו נמשחו כהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר יהיה זה לי לדרתיכם, והיה בלי ספק משא גדול כזה על ידי נס ע"כ, וכן אמר בילקוט על שם הירושלמי שהיה נושא שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של כל יום תלויה בזרועו ושמן המשחה בצלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו ע"כ, אם כן ודאי שהיה משא גדול ודאי שהיה בנס, ואפשר שלזה אמר ופקדת שלא היה נושאם אלא בנס, ולא היה מרגיש בזה אלא כמו שהיה פקיד עליהם כמו שהיה פקיד על משא בני קהת כמו שפירשתי ז"ל שאמר פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, ופירש"י ז"ל ועוד שהיה ממונה על משא בני קהת וגו' והשם גורם אל עזר, וכן זכות אבות והכהונה היו מסייעין, לזה אמר ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן:
פסוק יח:אל תכריתו את שבט וגו', הדבור הוא למשה ולאהרן והכרת בידי שמים אינו בידם עד שיאמר אל תכריתו, שאם כמו שפירש"י ז"ל לא וגרמו להם מיתה שלא יבאו לראות זהו אומר בפסוק ולא יבאו לראות כבלע ומתו, ועוד אומר את שבט משפחות הקהתי, ועוד למה הקהתי יאמר קהת, זה יובן ממה שאמרו במדרש אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שעתידין קרח ועדתו לעורר על הכהונה ועל משה ועל אהרן על כן נטל הקב"ה חצי שמו ונתן אותו על קהת ואמר הקהתי, משל למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, אמר המלך בשביל בני אני פודה אותם עכשיו, על זה אמר הכתוב למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך ע"כ. א"כ צוה הקב"ה למשה ולאהרן כשיחרה אפם על ענין קרח שלא יחרה אפם על כל השבט ועל כל המשפחה של קרח, משפחת כתיב, אלא על קרח לבדו. ואמר מתוך הלוים כמו שאמר במדרש במקום אחר, אמר פקוד את בני לוי וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקד, א"ל למה א"ל להוציאם מן הגזרה, צפה הקב"ה שישראל עתידין להכעיס לפניו והוא אומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם, לפיכך הקב"ה אומר על בני לוי ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל, למה שהן שלי שנאמר והיו לי הלוים שכל מי שקרב עצמו מעט מקרבין אותו הרבה, והן קרבו עצמן כשאמר משה מי לה' אלי, ולא עוד אלא הפקד את הלוים על משכן העדות שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן הקב"ה מאמינו לעולם ואף השבט הזה אני בדקתי אותו ונמצאו שומרים כבודי ונתנו נפשם על קדושת שמי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו ויעשו בני לוי כדבר משה ולא נשאו להם פנים. לפיכך משה מברכן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואף אני מקרבן ועושה אותן פלמנטורין שלי ועושה אותן נאמן ביתי, וקדושתי להן שנאמר ואתה הפקד את הלוים וכבוד גדול אני חולק להם שאתה מונה אותם לעצמן בדבור פקוד את בני לוי, ומה אם הלוים שנושאים את המשכן כבדתי אותם עאכ"ו בני קהת הנושאים את הארון, לכך אמר אל תכריתו ע"כ. בזה הקל וחומר תבין אומרו מתוך הלוים. ועל פי דרכנו נבין כמה היא מעלת מי שהוא נושא ומסייע לבעלי תורה שאינו נכרת לעולם, וכה"א בצל החכמה בצל הכסף:
פסוק יט:וזאת עשו להם וחיו. אין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה, שילמדום תורה ובזה יהיה להם חיות שמהם תצא הוראה לישראל, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, והם חלקו ית' וכה"א בדברי הימים ויאמר לעם וליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזיקו בתורת ה'. עוד במדרש אל תכריתו בשביל שייראו אותי חלקתי להם כבוד כך כל מי שהוא מתירא ממני איני מכרית שמו מן העולם ממי אתה למד מיונדב בן רכב שנאמר לא יכרת ליונדב בן רכב, ומה אם אותם שהיו גרים על שעשו רצוני כך עשיתי להם כשישראל יעשו רצוני עאכ"ו לא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני אלא הם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום:
פסוק כ:ולא יבאו לראות כבלע את הקודש, הטעם על דרך הסוד, כי בהבלע הכבוד למעלה הוא כולו רחמים גמורים אין בו דין, כי בהגלותו יש בו דין לצורך הנבראים וכשמתבלע חזר לשרשו, ולזה שהם דין לא יבאו לראות, ולכך הכהנים שהם רחמים היו מורידים ומבלעים כל אחד בנרתקו, וכן כתב הרב רקאנטי ז"ל כתב הרב הגדול ז"ל עד"ה טעם הכתוב, כי בעבור היות הכבוד יושב הכרובים הוזהרו הלוים שלא יבאו לראות עד שיורידוהו הכהנים, כי אז יתעלה הכבוד בחביון עוזו וישוב אל מקומו הראשון בקודש הקדשים. ויהיה כבלע כפשוטו, והמשכיל יבין, רבי אלעזר אומר אין כבוד לראות את המלך ערום ע"כ:
פסוק כ:גימטריאות
במדבר בגי' רמ"ח, כי שם נתנו רמ"ח מצות עשה:
פסוק כ:שאו את ראש כל עדת, ע' ד"ת ששם קבלו דת התורה שנתנה בע' לשון ובע' פנים:
פסוק כ:צבאתם צבא תם, צבא יעקב איש תם:
פסוק כ:איש איש למטה איש, ג"פ איש, בזכות ג' אבות שנקראו איש:
פסוק כ:שדיאור שדי אור, שהאיר לו כלומר שלא חטא בעון בלהה:
פסוק כ:ראשי אלפי. פי' מלמדים את ישראל כמו ואאלפך חכמה, שהם מלמדים ומורים להם עניני התורה:
פסוק כ:האלה אשר נקבו בשמות, ס"ת למפרע תורה שהיו כולם בעלי תורה:
פסוק כ:כל העדה. כלה עדה, בעדי התורה:
פסוק כ:מטה שמעון תשעה וחמשים אלף, וסי' שמעון ולוי א"ח י"ם:
פסוק כ:יהודה ע"ד אלף וסי' דיי"ן. ושבטו היו שופטים ודיינים. יששכר ארבעה וחמשים אלף וסי' ד"ן, כי היו דיינים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה וגו', זבולון שבעה וחמשים אלף וסי' ז"ן שהיה זן ליששכר, זבולון לחוף ימים וכו' וירכתו על צידון ראשו זי"ן וסופו נו"ן ז"ן, ונפתלי שלשה וחמשים וסי' ג"ן, כי בחלקו הם פירות גנוסר גנוסר ששרי הארץ תאבים לאכול מהם:
פסוק כ:לא התפקדו בתוכם. בתוך ם, ס' באי"ק בכ"ר ת"ר הם ישראל שעלה מנינם שש מאות אלף:
פסוק כ:איש על דגלו לצבאותם, ס"ת שלום. איש על דגלו באותות, באתת כתיב, לפי שהיו אותיות האבות על הדגלים, א' של אברהם וי' של יצחק וי' של יעקב, הרי אי"י על דגל יהודה, בצ"ע על דגל ראובן, רח"ק על דגל אפרים, מק"ב על דגל דן, נשאר ה' משם אברהם עם י' של שם הוי"ה הרי י"ה על הענן:
פסוק כ:בתוך המחנות. המחנת כתיב חסר ו', לומר לך שכל המחנות הם חסרים בערך מחנה הלוים לפי שהלוים הם בעצמם מחנה שכינה:
פסוק כ:בשאר הדגלים אומר דגל מחנה יהודה קדמה לצבאותם דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם, דגל מחנה דן צפונה לצבאותם, ובדגל מחנה אפרים אמר לצבאותם ימה לומר שצבאותם היו כדגים שבים כמו שברכם יעקב וידגו לרוב ועליו מטה מנשה, בשבט אפרים לא אמר והחונים עליו כמו שאמר בשאר אלא ועליו לומר כי עשה אפרים כבוד למנשה שהוא גדול ממנו, אע"פ שנעשה אפרים ראש הדגל עשה כבוד לאחי, הגדול והושיבו למעלה ממנו:
פסוק כ:חנו לדגליהם וכן נסעו, ר"ת חלון, לומר שהקב"ה משגיח עליהם שנאמר משגיח מן החלונות וגו':
פסוק כ:מלא ידם לכהן. ראויים הם להיותם סנהדרין כמנין מל"א:
פסוק כ:מטה לוי. ר"ת מל, הם לבדם שמרו המילה במצרים שנאמר ובריתך ינצורו:
פסוק כ:תפקדם. בגי' תורה, לומר שזכות התורה הגינה עליהם ולא שלטה עליהם עין הרע:
פסוק כ:לאל ומשמרת בני גרשון, ר"ת למפרע גבול, לומר שלכל אחד ואחד מן הלוים יש לו גבול ומשמרה:
פסוק כ:כסף הפדיום. פדה יום, יבא יום שיפדו בו כל ישראל שנאמר ולא בכסף תגאלו:
פסוק כ:כליל. גי' מלך, כנגד מלך הכבוד, כאמרם ז"ל תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. יפרשו בגי' ירושלים שעתידה שתפרוש כמה פרסאות ותהיה עליונה על כל הארצות שנאמר ושגבה וראמה, ויהיה לה אור גדול שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב עד שמרחוק כמה פרסאות יפרשו אותה:
פסוק כ:הכפות. הכפת כתיב, אותם שהם כפותים על שלחנו של מקום לעסוק בתורה עליהם העולם עומד, כפת בגי' ת"ק, העולם שהוא מהלך ת"ק שנה:
פסוק כ:ואת נרותיה. הם תלמידי חכמים שמאירים בתורה:
פסוק כ:ומלקחיה ומחתותיה. הם המחזיקים בידם, כלי שמנה הם הממנים אותם. ד"א שמנה נשמה, כל הנשמה תהלל יה, ד"א כלי שמנה כל"י היינו ס' מסכתות, שמנה משנה. את כל כלי השרת, אלו הצדיקים המשרתים לפני הקב"ה. בגד תכלת, רמז על כיסוי ציצית:
פסוק כ:כל כלי המזבח. אלו הצדיקים שנזבחו על קדיש ה'. יבאו, ירמוז רמז על פ' באו גוים בנחלתך, יבאו אותיות אויב, כבלע, שנבלעו השערים דכתיב טבעו בארץ שעריה, כבלע את הקודש ומתו, המחריבים שנכנסו להיכל עתידין שימותו מיתה משונה. מנין קט"ן פסיקים בפרשת מי יקום יעקב כי קטן הוא, כי בזאת הפרשה נמנו ישראל והם מעט מן האומות שנאמר כי אתם המעט מן העמים, וזהו קטן גי' העולם הבא, לומר שהמקטין עצמו זוכה לעולם הבא, שנאמר קטן וגדול שם הוא, וכל המקטין עצמו בעולם הזה, הוא גדול לעולם הבא, ולכך נברא העולם ביו"ד שהיא קטנה מכל האותיות, וישראל הם מזומנים לעוה"ב, לזה באה הפרשה שנמנו בה ישראל במנין העולם הבא:
פסוק כב:נשא את ראש בני גרשון גם הם. כלומר גם הט ידעו שמשא המשכן הוא נשיאות להם ולא יקחו לעצמן גריעות לומר שהם נושאי סבל, כי זה הוא נשיאותם כמו שאמר דוד ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, פי השפלות הוא הנשיאות. לבית אבותם, שידעו שלוי אביהם עלה בגורלו של מקום. למשפחותם שיצאו מהם משני בנים שהיו לגרשון לבני ושמעי שיצאו מהם שתי משפחות לזה אמר למשפחותם למשפחתם כתיב, ועלו לשבעת אלפים וחמש מאות, ולזה אמר הכתוב כל הבא לצבוא צבא וכו' מה שלא אמר כן לא בבני קהת ולא בבני מררי בשניהם אמר כל הבא לצבא וכאן אמר לצבוא צבא לומר שצבאות הרבה עתידין לצאת ממנו לעבוד עבודת, אע"פ שמשא בני גרשון ובני מררי הם היו על העגלות שתי עגלות לבני גרשון וד' לבני מררי כל אחד כפי עבודתו עם כל זה אני מעלה עליהם כאילו הם עובדים ונושאים, ולא עבודה אחת אלא שתי עבודות כפולות לזה אמר לעבוד עבודה. ובבני קהת אמר כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד וגו' לפי שנושאים השלחן ומזבח העולה ומזבח הקטורת שעיקר המשכן הם הקרבנות, לזה אמר לעשות מלאכה שהיא מלאכת הקרבנות, אבל משא בני גרשון ובני מררי לא היתה במשאם עבודה כי אם שומרים למשכן כמו היריעות והקרשים שהם מגינים וסוככים על המשכן אבל יש בהם צורך עבודה. עוד אמר לעבוד ועבודה, לפי שב' עבודות היו עושים נושאים ושומרים, וזהו אומרו לעבוד ולמשא. ואמר ונשאו את יריעות המשכן, והם לא נשאו, תמצא כי ג' חדשים וחמשה ימים נשאו, כי כבר מלאכת המשכן נשלמה בכ"ה בכסליו כן אמרו בתנחומא והוקם המשכן בניסן והביאו הנשיאים העגלות והקרבנות אם כן כשהתחילו העבודה היה משא ממש, לזה אמר זאת עבודת משפחות הגרשוני לעבוד ולמשא, הם כשבאו לא באו אלא לישא משא לזה אמר מעלה אני עליהם כאילו כל ימיהם סבלים שלי, זהו ונשאו, וזהו פירוש את כל אשר יעשה להם שהוא מסירת העגלות ועכ"ז ועבדו כאילו הם עצמן עובדים:
פסוק כו:עוד כל אשר יעשה להם. שלא יניחום ליקרב עד שאהרן ובניו הם יבאו ויכסו הכלים ולא יבאו לראות, וכאילו עשאום, זהו אשר יעשה להם, שאם לא כן הם מתים אם כן כאילו עשאום. והיה משאם שמנה דברים, יריעות המשכן עשר התחתונות, ואת אהל מועד הם יריעות עזים העשויות לאהל עליו, מכסהו הם עורות האילים המאדמים, ומכסה התחש אשר עליו הוא מכסה התחשים, שכן אמר פרשת תרומה ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה, ואע"פ שהוא מחלוקת בין ר' יהודה ובין ר' נחמיה שלר' נחמיה שני מכסאות היו כל אחד ארכו ל' אמה ורחבו י' לכסות הגג לבד, ולר' יהודה אמר לבד היה חציו של עורות אילים וחציו של עורות תחשים, אבל הכתוב מסייע לר' נחמיה שאמר מכסה עורות אילים ומכסה עורות תחשים שאם כדברי ר' יהודה ב"פ מכסה למה, א"כ הם ד' כסויים, ומסך פתח אהל מועד, וקלעי החצר, ומסך פתח החצר ומיתריהם, הרי ח' דברים, וכן גרשון בגי' תק"ן ח' ע"ה, וכן גרשון בגי' חתן מלכי, לזה חנייתו ימה ששכינה במערב:
פסוק כז:על פי אהרן ובניו תהיה וגו'. לפי שהם נתונים לאהרן ולבניו ואין ראוי להשתמש בהם אלא מדעתו, לזה ביד איתמר בגי' תרומ"ה, ר"ל לפי שהורמו מכל ישראל לזה ביד איתמר, אבל בני קהת לפי שעבודת הקודש עליהם שהם כלים המקודשים עליהם, בכתף ישאו, לזה אלעזר שהוא הסגן פקיד עליהם, ועוד להורות שאל עזרם, כי אי אפשר לשאת הארון לא עשרה ולא עשרים בני אדם, לפי שהכפורת לבדה היתה עביה טפח והיתה אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה והכרובים מקשה זהב, והיה נשא בין ד' בני אדם ודאי אל הוא בעזרם, ולזה נאמר בהם כל בא לצבא בבני גרשון, ובבני מררי אמר כל הבא ובבני קהת אמר כל בא. לומר שבאו בחבה ובמהרה אע"פ שעבודתם כבידה שלא ידעו שהארון נושא נושאיו:
פסוק כט:בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקד, אינו מלשון מנין אלא מלשון מנוי ושררה, לפי שלא נאמר בהם נשיאות ראש כמו שנאמר בבני קהת ובבני גרשון, ולזה תפקד כתיב חסר, שאם הוא מלשון מנין למה חזר ואמר תפקדם, א"כ בשביל משפחתם ובשביל בית אבותם הם ראויים לכל מעלה, ובשביל עצמן שאע"פ שמשאם כבד שנושאים הקרשים אמה וחצי רחבו ואמה עביו ועשר אמות ארכו מצופה זהב מ"ח קרשים וט"ו עמודים ד' לפרוכת וה' למסך, וק' אדנים כל אדן ככר וס"ה אדנים נחושת ס' לחצר וה' לעמודי פתח אהל מועד ולמסך וה' עמודים של חצר מצופים נחושת, ועכ"ז באים בחיבה ואהבה ואומרים תן עלינו המשא, מררי בגי' ת"ן. ובשמות ובשמת כתיב בשם הנשמ"ה, שכל כלי וכלי נעשה בשם ידוע ואותו השם הוא כנשמה לאותו הכלי, לזה ובשמות תפקדו הודיעום את השמות כדי שיקל המשא שהנשמה היא נושאת הגוף והחי הוא נושא את עצמו: