הלויים
פעמים רבות מדגישה התורה את מקומם המיוחד של בני שבט לוי. כבר בסוף פרק א, המדבר במפקד בני ישראל מציינת התורה: "והלויים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). התורה אינה מציינת על מה ולמה לא התפקד שבט לוי בתוך בני ישראל, וגם לא נמסר לפני כן שום ציווי שלא למנותם; רק אחרי ציון העובדה שהלויים לא נפקדו, נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר: אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל: ואתה הפקד את הלויים על משכן העדת... ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות" (א, מח-נג). נראה אפוא, שהטעם ש"את מטה לוי לא תפקד" עם שבטי ישראל טמון בציווי "הפקד את הלויים על משכן העדת". התורה מדגישה גם בסוף פרק ב העוסק בחניית בני ישראל ש"הלויים לא התפקדו בתוך בני ישראל, כאשר צוה ה' את משה" (ב, לג).
פרקים ג-ד מוקדשים כולם למפקד עצמאי של שבט הלוי ולחלוקת תפקידים לכל משפחה בשבט בעבודת המשכן. התורה מציינת שוב "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבוד את עבודת המשכן. ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבוד את עבודת המשכן" (ג, ו-ח). פרקנו פותח בתיאור עבודת בני גרשון ובני מררי, ובסיכום המניין של שלוש משפחות הלויים. זאת הפעם מחדשת התורה שעבודתם של בני לוי במשכן ה' נעשית בשליחות כל העדה כולה. שבט לוי הוא השליח של העם כולו, וממלא את חובת כל בני ישראל כלפי הקב"ה. מפרש הכתוב מדוע נבחרו בני לוי לתפקיד זה: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'" (ג, יב-יג).